האם מותר להתפלל תוך כדי קדיש?
שאלה:
נסתפקתי באם בשעה שאומרים קדיש מותר לי להמשיך לומר תהלים או שאר תפילה ולעצור לעניית אמן. שמעתי מרב אחד שאם אצליח לכוין שעניית אמן זו הולכת על היתגדל אז אפשר להמשיך בתפילתי.
אך לאח”ז מצאתי בספר הפסק בתפילה להרב למברג שכתב לא כנ”ל אלא שצריך לעצור איפה שאוחז ולהקשיב לאומר הקדיש.
ונפשי בשאלתי אם אכן מותר להמשיך בתפילה בשעת אמירת הקדיש עם התנאי דלעיל.
ובאותו ענין, האם ישתנה הדין לענין חזרת הש”ץ?
תשובה:
א. לכתחילה, אם אפשר, מצוה לשמוע מן הש״ץ מתחילת יתגדל וכו׳ ולכוון על מה הוא עונה. ויש להטות אוזן לשמוע מהש״ץ בכוונה. ולכן, יש לגעור באלו המדברים כשהש״ץ אומר הקדיש אפילו כשיש מנין בלעדם השומעים ומכוונים להש״ץ.
ב. בדיעבד, כשאי אפשר לו לשמוע מתחילת הקדיש, כגון שבא לבית הכנסת באמצע קדיש, לא יענה אמן יהא שמי׳ רבה רק אם יוכל לכוון דעתו שידע לענות על הקדיש. אם אינו יכול לכוון דעתו, יענה רק יהא שמי׳ רבה.
ג. לצורך תפלה בציבור, בכדי שיכול להספיק להתפלל עם המנין, מותר לו להמשיך בתפלה ולענות אמן כשיוכל לכוון דעתו לענות על הקדיש.
ד. כמו כן, מי שמתפלל במנין אחר, ושומע קדיש ממנין שני, מותר לו להמשיך בתפלה ולענות אמן כשיוכל לכוון דעתו לענות על הקדיש. וכל שכן, אם כבר התפלל.
ה. נהגו להקל שאם עוסק בשבחו של מקום, או בלימוד התורה, שמותר לו להמשיך בתפלתו ובלימודו, ולענות אמן כשיוכל לכוון דעתו לענות על הקדיש.
ו. כמובן, כל זה בתנאי שאינו מפריע לתפלת הציבור.
ז. כל זה בתנאי שיש ט׳ שומעים לש״ץ. ולמעשה נהגו שא״צ עשרה שומעים. ודי בעשרה אנשים הנמצאים, וששה שומעים – כלומר חמשה המקשיבים לש״צ, ועם הש״ץ ה״ז ששה.
ח. ומכל מקום, מתיבות יתברך עד דאמירן בעלמא יש לו לכוון ולשמוע מהש״צ.
ט. בנוגע לחזרת הש״צ – ראה כאן.
ראה בכ״ז שו״ע אדה״ז נו, ד. רסח, יז. מתיבת יתברך – לפי שי״א שצריך לומר גם יתברך עד דאמירן בעלמא, והמנהג שיוצא ידי חובתו במה ששומע מהש”ץ דשומע כעונה, לפי שכשהש”ץ אומר במהירות יצטרך הוא למהר יותר כדי לענות אמן אחריו והמהירות מבטלת הכוונה לכן מוטב לשמוע – אדה״ז נו, ז.
ולגבי שאר האמנים שבקדיש – הנה, בעומד מתפלתו הצריכו רק שישתוק עד יתברך וחוזר לתפלתו. וטעמא בעי. והנה, בעובדא דאליהו שבמדרש, והובא בב״י קכה, שנזכר ע״ד חומר הענין לספר בין איש״ר ליתברך משמע שבשאר הקדיש אין בכך. אבל אינו, והכוונה רק שד״ז חמור יותר, וכדמוכח בענין זה גופא, שכתבו הפוסקים שהמנהג שלא לומר יתברך עד דאמירן בעלמא שצריך לשמוע כמו בתחילת הקדיש – ראה מג״א נו, ט. אדה״ז ז. ובב״י שם: שאף על פי שאין היחיד עונה אלא עד עלמיא, מכל מקום צריך לכוין ולשמוע מפי שליח ציבור כל הקדיש עד הסוף. וצ״ל דשאני בשעת תפלת העמידה, שאינו פוסק מתפלתו רק עבור איש״ר, אבל בשאר גווני צריך לשמוע גם שאר הקדיש – ראה קצוה״ש טז, ה. וכ״מ בסידור כנ״ל. איברא, דאכתי איכא לדחויי ולומר, שאין הנידונים שוים, שיתגדל אסור לומר עם הש״צ, אבל כאן מותר לומר עם הש״צ אלא שאינו צריך, וכל׳ אדה״ז: ״אבל יותר אין צריך לומר אלא לשמוע כמו שאסור לומר יתגדל עם הש”ץ אלא צריך לכוין ולשמוע״, שכאן אין גדר חובת עני׳ כבאיש״ר, ונפק״מ אם חל בזה גדר אמן יתומה לכתחילה שצריך לשמוע מתחילתו. ועכ״ז, מחוורתא כדמעיקרא. אבל בשו״ע אדה״ז רסח שם, משמע שנענש רק שלא הטה עד איש״ר. ואולי לא אתא לאפוקי שאר הקדיש, וכוונת אדה״ז לחדש, שבודאי שמע קדיש, שהרי הי׳ חסיד, אלא שלא הטה אוזן לשמוע מתחילתו. אבל אחר תתקבל לכאו׳ לית לן בה.
וד״ז קאי בכל הקדישים שצריך לשמוע מהש״צ – ראה כה״ח פלאגי יג, ט. כה״ח סופר נו, ב. ואף דמיירי מענין דיבור בשעת הקדיש, לא נראה לחלק בדבר. אבל ראה להלן.
והנה, נסתפקו טובא בכ״מ אם בקדיש שייך דין שוכ״ע, והש״צ מוציא הרבים, או שמצותו רק בעני׳. וראה שו״ת הרא״ש ד, יט – הובא בב״י או״ח רסי׳ קכה. מג״א נג, יב. ומזה שנהגו בכ״מ שאומרים הקהל עד דאמירן בעלמא משמע שאין חובת שמיעה, אא״כ להשי׳ שבשוכ״ע מהני חצי׳ בשמיעה וחצי׳ באמירה, ושבאומר עם הקורא אין בכך. ובכ״מ משמע שאין דין שוכ״ע – ראה אדה״ז נג, יג. נו, ד. קכה, א. ועוד. (ורק בעומד באמצע שמו״ע שא״י לענות בעצמו זקוקים לגדר שוכ״ע – ראה אדה״ז קד, ה). ולאידך, מזה שחשש אדה״ז כאן להחמיר לכתחילה שצריך לשמוע הקדיש בכדי שיוכל לענות אמן, בכדי שלא תהא אמן יתומה, וכדלקמן, משמע שהוא כמו ברכה שמוציא הרבים יד״ח. וכן משמע במג״א נו, ט. ובשו״ע אדה״ז שם ז – הוא בשינוי ל׳ קצת, דמשמע שרק לגבי תיבות אלו אומרים שוכ״ע. וילע״ע. וראה מה שהוכיח בשערי תפלה ומנהג אשכנזי א, לט. (ומה שחידש שם שבסידור חזר בו ונתחדש דין שוכ״ע גם בקדיש, לא הביא סימוכין לדבריו).
והנה, אם נאמר שהוא מדין שוכ״ע ודאי עליו להפסיק ולשמוע מתחילת הקדיש. ולפ״ז י״ל שרק בעומד בתפלת העמידה שא״י לענות עליו להפסיק ולשתוק ולכוון (ובזה מקום ליישב הסתירה בשו״ע אדה״ז בענין קדיש – אי צ״ל תשעה עונים או רק שיהיה שם. וראה לקמן). אלא שברוצה להתחיל להתפלל עם הציבור מותר לו להתחיל אף אם יספיק לענות רק יש״ר ולא איש״ר מחמת שאינו שומע מתחילת הקדיש (ראה מג״א קט, ב. אדה״ז שם א. וראה אצלנו 29053, וכדלקמן). ובכל אופן, איך שיהי׳, מפורש כתבו למעשה שמצוה לשמוע מתחילת הקדיש בכל גווני.
והנה, בפר״ח סח, א והביאו בבאה״ט סח, א, ובמשנ״ב נו, א, ובכה״ח סח, ח – שלא להרהר אפי׳ בד״ת בעת הקדיש. אבל בפר״ח שם מיירי שמהרהר מתוך הספר, וממילא אינו מכוון מתוך עיונו, ואין ראי׳ שאין להרהר גם במכוון לכך ויודע על מה הוא עונה. אבל במשנ״ב שינה בל׳ הפר״ח ולא הביא דמיירי במהרהר מתוך הספר. ואדה״ז השמיטו לגמרי.
והנה, במשנ״ב נו, א כתב שם הטעם בשם הפר״ח – ואינו בפר״ח – ״מפני שצריך לכוון הרבה״. והנה, סבור הייתי לומר בכוונתו, שאינו מדינא ממש, כ״א מחמת חסרון כוונה נגעו בה. ובכ״מ גם שלא לקפל התפילין בעת הקדיש מה״ט – ראה משנ״ב כה, נו. ושם ״לא יפה הן עושים״. אלא שהוסיף עוד, שהוא כשאר ברכה שאסור לעשות תשמיש קל. וצ״ע אם ג״ז מדינא.
אמנם, שם קכה, א כתב בטעמא דמילתא שלא להרהר בד״ת: לפי שעל כל אחד חובה לשתוק ולהאזין לש״צ ואח״כ לענות אחריו. והיינו שכך סדר חובת העני׳ בקדיש. ואכתי איכא למימר שהטעם בזה גופא הוא בכדי שידע לכוון על מה הוא עונה – ראה שם נו, א בתחילתו. שם ט. והיינו שלא תהא אמן יתומה, וכל שמכוון לכך ש״ד.
ודא״ג, להעיר שבהליכות שלמה תפלה ו, יז, כתב דסגי שיודע שעונה על ענין קידוש שמו. ובהגהות לבו״ש למג״א נו, ה משמע יתירה מזו, דסגי שיודע שעונה על קדיש, ושצ״ל שיודע כן טרם אמירת אמן (משא״כ אם יודע כששומע אותם אומרים יש״ר). וראה שו״ת שבה״ל ח, כב ללמד זכות על הנהוג שעונים גם כשהרבה אומרים קדיש וקשה לשמוע ואינו יודע על איזה חלק מהקדיש עונה. אמנם, באמת נראה שגדר אמן יתומה שייך רק בעניית איש״ר, ולא בשאר האמנים שבקדיש שאינם מחוייבים. והרי באיש״ר אפשר לדעת על מה עונים. ובשאר האמנים, לכאו׳ דמיא קצת לב״ה וב״ש על ברכה לבטלה (ראה א״א מבוטשאטש קכד, ה ד״ה מש״כ בקינות. ואגב אעירה, שהמהדיר במהדו״ח טעה בזה, וכוונתו שם לקינה איכה ישבה חבצלת השרון, ושם: ענות אמן לא אבו. ומקורו מספרי האזינו פיסקא שכ. ילקוט שמעוני שם רמז תתקמה. וראה עו״ש בד״ה עוד מצאתי, בדרך אפשר, לענות אמן על ברכה לבטלה כשמתכוון רק בדרך בקשה שכן יה״ר. וראה בד״ה שלפניו). איברא, שהידיעה באיש״ר באה רק אחרי שמיעת יש״ר מהקהל, ולהנ״ל לא מהני. ואולי גם באמן על דאמירן בעלמא צריכה ידיעה, לפי שמחוייב לענות.
(ולהעיר מהשגות הסמ״ע ליש נוחלין א בהגה יד (נדפס בס׳ זכרון להרב זולטי ע׳ שא) דלולא דמסתפינא הייתי אומר אף שאינו מכוון לכל תיבה ותיבה שאומר הש״צ רק בתחילת הקדיש או נעריצך מכוון לכל הקדיש ונעריצך ויוצא).
וניחזי אנן, דהנה במג״א נו, ו כתב בדין שלא לומר פסוקי ועתה יגדל בעת קדיש, תרתי מילי: צריך לשמוע ולשתוק כדי שידע מהו אומר, וגם שידע אחר כך על מה עונה אמן. והעתיקו במשנ״ב נו, י. ובפי׳ ״שצריך שידע מה הוא אומר״ הביא במחה״ש מש״כ במג״א ברסי׳ קכה – שציין המג״א לשם – ״שא”א דבר שבקדושה אלא בעשרה וצריך להבין לחזן ולענות אחריו״. ומפרש במחה״ש: ר”ל דאי ליכא י’ דצייתי ושמעי לא הוה נאמר אותו דבר שבקדושה בעשרה. ולפ״ז כשיש עשרה בלעדיו נשאר רק הדין ״שידע על מה הוא עונה״ ובזה סגי כשמכוון לכך. ואף שאסור אפי׳ לומר עם הש״צ אפי׳ כשיש מנין בלעדיו – ראה במחה״ש קכה, ב שהביא טעם מחודש: אפי’ לומר עם הש”ץ אסור דנהי דהש”ץ שפיר נעשה שליח לתשעה האחרים מ”מ אותו האומר דבריו נראים שהוא נעשה שליח ובאמת אינו נעשה שליח לשום אדם. ולפ״ז, בדליכא חשש הנ״ל שרי. אלא שבשיחת חולין בלאו ה״ט אסור. ולכאו׳ הטעם לפי שהש״צ אומר בשליחות הציבור, ועל כולם לשמוע – ראה שו״ת הרא״ש שם. אדה״ז ומשנ״ב רסי׳ קכה. ומ״מ, בשמע כבר הקדיש ממנין אחר לית לן בה, לגבי אמירת שירות ותשבחות וד״ת.
והנה, אדה״ז נו, ד, הביא טעם אחר, והוא ע״פ הט״ז קכד, ד, כמצוייין עה״ג, שלכתחילה לא סגי במכוון לכך, לחוש להדעה שהוא בגדר אמן יתומה כשלא שמע. וסיים עלה, דמה״ט יש לגעור במשיחים אפי׳ כשיש מנין בלעדיו.
ומ״מ, כ״ז רק בברכה שחייב בה, שרק בכה״ג איכא לחשש אמן יתומה באופן זה – ראה אדה״ז קכה, יא – והה״נ בקדיש שחייב לשמוע. אבל ד״ז לא יכון כשכבר התפלל במנין אחר, וכבר שמע כל הקדישים, או במתפלל במנין אחד ושומע ממנין אחר הסמוך אליו.
וראה גם משנ״ב צ, נח שהביא ממאמ״ר, שאם הוא כבר התפלל ואינו עומד שם אלא לענות הקדישים והקדושות מאותם שפורסים על שמע או שחוזרים כל התפלה עוסק בתורה ואינו חושש, לפי שאינו נראה כפורש מן הציבור ולא ילמדו ממנו. ועוד איכא בגווה, שכיון שהוא רק לכתחילה, ולמעשה מותר לענות גם כשלא שמע בדאי אפשר, כל שיודע על מה עונה ומכוון לכך, יש מקום להקל בעוסק בתפלה ובשבחו של מקום, שא״צ להפסיק מתפלתו. וטעמי ונימוקי, שכבר נחלקו רבוותא אם חובה להפסיק מתפלתו בכדי לענות אמן, או רשות בעלמא הוא, ואם שייך בזה עוסק במצוה פטור מהמצוה וכו׳, ואף שבמק״א הכרענו שהעיקר שהיא חובה גמורה, הבו דלא לוסיף עלה לחייבו להפסיק לגמרי גם מתחילת הקדיש. וכיון שאינו מעכב, לא רמו חיובא עלי׳ להפסיק מתפלתו ולימודו לשם כך. (ומה גם כשמתבלבל מתפלתו, וטרוד בטירדא דמצוה – ראה א״א מבוטשאטש רטו, ב להתיר שלא לענות בכלל מה״ט. וראה שו״ת תשוה״נ דלקמן. ועוד להעיר מדעת הצ״צ בשו״ת או״ח קיג, שלא לדלג בתפלה בכדי לשמוע קדושה. ועפ״ז באג״ק יא ע׳ קעו, שלא לקצר בכוונה עבור קדושה, שלפעמים ללא כוונה תפלתו בטילה). ותו, שי״ל יתירה מזו, שאסור לו להפסיק, ועד כאן לא התירו להפסיק אלא לעניית אמן שג״ז שבחו של מקום – ראה שו״ת נשמת כל חי ד. ועוד – ול״ש בזה עוסק במצוה (וכאשר האריכו בדבר בכ״מ. וראה תורת חיים סופר סו. שו״ת שלמת חיים סב. תשוה״נ ה, כב. וקנה שביתתו במק״א), אבל לא לשמוע כל הקדיש.
והה״נ, שאם יפסיק לא יספיק להתפלל עם הציבור, ודאי אין להטיל חובה עליו לבטל מתפלה בציבור לשם כך, כל שיודע ומכוון על מה עונה, כפשוט. ולהעיר משו״ת בצה״ח ד, כז – לענין יראו עינינו בשעת הקדיש. (וראה קובץ בית הלל כסלו תשס״ה – גל׳ כג – ע׳ קח שרצה לתלות בפלוגתת תוס׳ ורא״ש. ואין דבריו מוכרחים כלל כאשר יראה המעיין. וראה שו״ת אדרת תפארת דורי ה, ל).
ולכאו׳ קצת ראי׳ שכולי האי לא החמירו, מדשתקו הפוסקים בדין העומד בשמו״ע שעליו לשתוק ולשמוע איש״ר, ולא פירשו שעליו להפסיק מתפלתו מתחילת יתגדל. וי״ל, שכל כי האי לא החמירו שיפסיק מתפלתו. אלא שאין ראי׳, לפי שאי״ז מקומו. ובשו״ע אדה״ז סו, ה, וכן בסידור אדה״ז בדיני הפסק בק״ש כתב להדיא: וישמע מהש”ץ עד ואמרו אמן ויענה אמן. ואולי עיקר דבריו שא״צ לשמוע אח״כ. ולא נחית לד״ז, אם צריך לשמוע מהש״צ, או דסגי במכוון לענות ויודע על מה עונה. אבל יותר נראה שיש להפסיק בתפלתו ולשמוע מהתחלת הקדיש. וראה אצלנו 29053 לענין לשתוק בתפלת העמידה מהתחלת הקדושה.
ולפ״ז, נראה שחלוקים הם מן הקצה אל הקצה, שבלומד התרנו לו להמשיך ללמוד כשיודע על מה עונה, זולת לגבי יתברך שעליו לשמוע שיהא שוכ״ע. ובאמצע תפלה איפכא הוא שאחרי יתברך חוזר לתפלתו, שלא להפסיק בשתיקה בדבר שאינו מחוייב בו, אבל לגבי תחילת הקדיש מחוייב להפסיק לפי שכך היא מצות הקדיש. וי״ל דטעמא רבה איכא, שבתפלה אין לו להמשיך להתפלל ולכוון בחדא מחתא לדעת על מה הוא עונה, שיתבלבל מתפלתו עי״ז. ובכלל אא״פ לחשוב ב׳ מחשבות בב״א (ראה גם אצלנו 16518 בתחילתו).
ובמקור חיים להחו״י סח דה הגה ומ״מ מי שלומד, שכתב שאין לעסוק אפי׳ בתפלה – מיירי במתפלל במנין, ובאין מנין בלעדיו וכו׳.
ולהעיר, שלמעשה כתבו הפוסקים שנהגו לומר יגדל גם בשעת הקדיש, וכפשטות ל׳ הטור רסי׳ נו. רמ״א שם. לבוש שם. ועוד. ואף דקייל״ן שאין לעשות כן, ושצ״ל לפני הקדיש – ראה יד אהרן שם, של׳ הרמ״א אינו מורה כן, שכן עמא דבר. וראה יפ״ל שם ה, שכתב שכ״מ בס׳ הפרדס לרש״י. כן להעיר שנתפשט המנהג לנגן בעת הקדיש, אף שאא״פ לשמוע הש״צ. וכבר התריעו ע״ז בכ״מ – ראה ביש״ש גיטין א, יז. יוסף אומץ האן תתפט. ועוד. ועכ״ז המנהג הובא בכ״מ, גם בספרי מנהגים קדומים, וורמישא, פרנקפורט, אמסטרדם ועוד. (ובמהרי״ל בכ״מ בניגון יו״ט. אבל אי״ז דרך שירה וזמרה). ותקצר היריעה מהכיל. ונהגו בכך כמ״פ – הן בימים נוראים והן בשבת נחמו וחודש אלול, וכן בשמח״ת בקדיש אחר סיום התורה, וכן כשהיולדת הולכת לביהכ״נ. וכיו״ב. והובא בפוסקים – ראה מט״א תקפד, טו. תקצ, לח. תקצב, יא. מעשה רב רז. ועוד. אלא שלא נזכר שהקהל שוררו עם החזן. ומ״מ כן המנהג. ועכ״פ, לעניננו, אין להחמיר כולי האי גם על העוסקים בתפלה. [וראה שו״ת בית יעקב מצויזמיר טז להתיר לומר תהלים כשהחזן מנגן. ומשמע שם דקאי בחזרת הש״צ. אבל הה״נ בקדיש].
ועוד זאת, שבאמת כל עיקר הסברא שהוא בגדר אמן יתומה גם ביודע כשלא שמע שייך רק בקדיש שמחוייב בדבר, משא״כ בקדיש יתום וכדומה שהוא מנהג בעלמא. ושפיר אפשר ללמד זכות על מנהג כו״כ בקדישים שבסוף התפלה, שממשיכים באמירת המזמורים וכו׳. ואף שמצוה לרוץ לשמוע קדיש, ועדיף מקדושה (ולהעיר מישמח לב גינסבערגער, מו״צ בבודאפעסט, נה, א שפי׳ שהמצוה להשתדל לרוץ לשמוע גם יתגדל ולא יסמוך על שמיעה מהציבור כשעונים), וי״ל גם שמקיים מ״ע מה״ת דונקדשתי (ראה שו״ת הצ״צ הנ״ל. ולהעיר ממשנ״ב פט, ג בבה״ל ג ד״ה וכן, שגם חולה יבוא לביהכ״נ לשמוע קדיש), ומצוה להמתין מלומר הקדיש כשיש אחד המתפלל עד שיגמור גם כשיש מנין כדי שישמע ויזכה גם הוא (שו״ע נה, ז. אדה״ז שם ט) – מ״מ אינו מחוייב בכל הקדישים שבסוף התפלה, וכד׳ המג״א קט, ג. אדה״ז שם א. ומה גם כשישמע ז׳ קדישים, שרק הם חובה והשאר מנהג – אדה״ז נה, ה (וראה אג״ק י ריש ע׳ שג. שם בסוף הע׳). אדה״ז שם ד-ה. וראה משנ״ב קט, ה. ערוה״ש שם ז. ראה בשו״ת משנה שכיר מהדו״ח לב ד״ה אמנם בעיקרא, שבקדיש דתפלה צ״ל ט׳ דצייתי, משא״כ קדיש יתום, וסגי בתרי עונים. וכן המנהג בכ״מ שרובם ככולם אומרים קדיש יתום – ראה גם רב פעלים ב,יד. כה״ח נה, לא. מנח״י ד, ל, א. ובכ״מ.
ואעיקרא דמילתא צל״ע, שלפי הנראה גם בשאר הקדישים המחוייבים, ליכא דין דאמן יתומה כשיודע על מה הוא עונה, ורק בברכה שחייב בה או כשאינו יודע איזה ברכה הוא. והחמירו כשי׳ רב כהן צדק שבתוס׳ סוכה נב, א ד״ה וכיון, והביאו הערוך ערך אמן, גם בברכה שנאמרת להוציא הרבים. אבל בקדיש אינו נק׳ מחוייב בדבר, ויכול לענות אמן גם כשלא שמע כשיודע על מה עונה – ראה להדיא מג״א קכד, יח בכוונת הרמ״א שם. הגהות לבו״ש למג״א שם. ומוכרח כן מזה שבדוגמאות שבפוסקים לברכה שמוציא הרבים יד״ח לא נז׳ כלל קדיש. וראה בכ״ז אדה״ז קכד, יא. ומעתה צל״ע מש״כ אדה״ז שאינו אמן יתומה בדיעבד, שהרי גם לכתחילה אינו אמן יתומה. ולולא דמסתפינא אמינא, אף שדוחק הוא, שתיבת ״בדיעבד״ לא קאי על אמן יתומה, ושבאמת גם לכתחילה אין בכך משום אמן יתומה. ור״ל שעיקר ד״ז הוא בדיעבד, שלכתחילה צריך לשמוע מטעמים הנזכרים מחמת כוונה וכו׳. הכי איכא למישמע גם ממה שמציין עה״ג לטור סי׳ רסח, שהביא מש״כ בס״ח בחומר העדר השמיעה בקדיש, והובא גם בבאה״ט כאן רסי׳ נו. ומתוכן הדברים משמע דהיינו מחמת הזלזול והעדר הכוונה, וכל׳ אדה״ז שם יז: ״על כן יש ליזהר״, ולא שהוא מצד עיקר מצות קדיש. והרי סו״ס מיירי בחסיד, שבודאי עשה כדת וכדין. אמנם, י״ל דסו״ס איסור הוא, לפי שמעיקרא הכי תיקנו לשמוע, ועדמש״כ בט״ז קכד, ז – וצויין עה״ג כאן בשו״ע אדה״ז – בדעת רבינו יונה לענין חזרת הש״צ, שאף שלא נק׳ ברכה שנתחייב, וליכא בה גדר דאמן יתומה, איסורא הוא לענות אמן כשלא שמע בדאפשר. ואכתי חלוק הוא מחזרת הש״צ, שכאן רק היחיד מחוייב, כבמג״א ולבו״ש הנ״ל. וראה גם לבו״ש למג״א נו, ה. משנ״ב קט, ד. שו״ת אג״מ יו״ד סא, טז. ועוד, שלא נתפרש בפוסקים שקדיש דינו כחזרת הש״צ לענין זה. וסתימת דבריהם שדינו כשאר ברכות שאינו חייב בהן. וילע״ע.
ועוד ילה״ע בכ״ז, במי שיכול לשמוע תוך כדי אמירתו, שאפי׳ בדין שוכ״ע י״א דמהני כשמדבר באמצע, ושקו״ט באיסור שיחה באמצע אם הוא מטעם שא״י לשמוע, או שא״י לכוון ולהבין (ונפק״מ בדבר שא״צ הבנה), או מדין הפסק, או שהוא בגדר משנה ממטבע שטבעו. ודנו בכ״ז בכ״מ ע״פ דיוק ל׳ הרא״ש ברכות ז, לה. שו״ע או״ח קלה ב. קפג, ו. אדה״ז קכד, ב. קפג, י. משנ״ב קסז בשעה״צ מג. שם קפג, כג. שם תרצ, יג ויט. ערך השלחן תרצ, ד. תרצב, ד. שו״ת מעט מים כג. שם סב. יוקח נא – להנ״ל – תרצב, ו. שיורי טהרה – להנ״ל – מערכת ב, עט. שו״ת תשוה״נ א, קעו. ו, נב. אגלי דבש א, כט. ימי ברכה שוכ״ע ה, ד. וכ״ז מדין שוכ״ע. וכש״כ בנדו״ז שעדיף טפי, שאינו רוצה לצאת כלל יד״ח. [והרי נהגו כו״כ לומר עד דאמירן בעלמא, וכן גם בקדושה נהגו הציבור לומר נקדישך וגם כשאינו מלה במלה עם הש״צ. ואפי׳ בחזרת הש״צ, שאומרים הקהל מודים בקול (ואף שהש״צ אומר בקול – ראה משנ״ב קכד, מא ובשעה״צ מז. ס׳ המנהגים חב״ד ע׳ 12 – הרי אינו שומע מלה במלה מהש״צ). וראה גם לגבי ניגון אתה בחרתנו בחזרת הש״צ, בשיחת ב׳ דחגה״ס תשכ״ג. אלא שבכ״ז שאני, שהרי אומר אותם תיבות, ונחתינן לשקו״ט בדין שוכ״ע בחצי׳ בשמיעה וחצי׳ באמירה, והרי הו״ע במשנ״ב רעא בבה״ל ב, ד״ה דאיתקש, החמיר בדבר. אבל ראה משנ״ב קפג, כו. ואכ״מ].
ועכ״פ, חזי כל הנ״ל לאצטרופי שלא לחייב להפסיק האומר מזמורים כל שיודע על מה עונה. וכמובן, שאני אמירת פסוקי ועתה יגדל, שכתבו הפוסקים שלא לאומרם בעת הקדיש – שנעשה ע״י כל הציבור, ובפרהסיא, וגם אמרום מלכתחילה בעת הקדיש, ואינו דומה ליחיד הממשיך במזמורים שכבר התחיל בהם ולעצמו.
ושו״ר אצל אחרוני זמננו שדנו בדבר – ראה בשו״ת מעין אומר (להיבי״א) א, ה, מה – שכתב להיתר להמשיך לומר מזמורים. ולא פי׳ טעמו, ולא נחית לכל הנ״ל. וכ״כ להיתרא בשם הגרח״ק בהליכות חיים ט, פ-פא ע׳ לה. וראה משמו מעשה כהן (כהן) ברכות כא, ב בכמה אנפי. אבל ראה מסורת משה ב לג – ע׳ כג. ועוד אצל אחרוני זמננו, וכדרכם ללא שקו״ט וראיות, בפניני הפרשה יא ע׳ 52. ס׳ יד בתשובה ע׳ קמד. שם ע׳ קעח.
וראה גם – ובארוכה – בקובץ אוצרות ירושלים י.
וכמדומה ברור שכן ראיתי מעשה רב אצל גדולי ישראל וחכמיהם. ואם זכרוני אינו בכזיב, כן בקודש חזיתי אצל רבינו כמ״פ.
ומ״מ, לגבי חזרת הש״צ החמירו טובא, מחמת חשש ברכה לבטלה, אא״כ יש מנין בלעדיו וכבר שמע לפנ״ז, וגם לא ילמדו הימנו. וראה הנסמן בלינק הנזכר. וה״ט שבזה תיקנו מעיקרא שיהא כאילו מוציא הרבים יד״ח, כדמוכח בשו״ע אדה״ז קכה, יא. ואף שכתב בהגהות יש נוחלין ענין אזהרת התפלה הגהות יד, שקדיש חמור מחזרת הש״צ שהוא יותר חובה – היינו כיון שכבר התפלל לעצמו. אבל לאידך, בקדיש אין היחיד מחוייב בה, כנ״ל מד׳ המג״א. ועוד זאת, שבחזרת הש״צ ברכות ארוכות הן, וגם אתי למיסרך, ועוד שניכר הדבר שפורש מהציבור ועוסק בתפלה ובתורה, וג״ז במציאות קשה יותר לכוון לכל ברכה לדעת על מה הוא עונה, שהרי צריך לדעת איזה ברכה היא. אבל בקדיש מקום לומר דסגי בידיעה שעונה על קדיש בכלל – ראה שבה״ל שם. (ולהעיר מא״א מבוטשאטש קכד, ח שבאמן על ברכות תפילין סגי שיודע שהברכה על תפילין אף כשאינו יודע איזה ברכה, וכן גם בברכה״ת די בכך. אבל בברכות שבשמו״ע צריך ידיעה על איזה ברכה (ועיי״ש סברא בדא״פ שאם נסתפק שמא היא ברכת שומע תפלה אומר אמן מספק שהיא כוללת כל התפלות)). וכוונת האמן שבקדיש – שוה בכולן שיאמנו דבריו ובקשתיו ויקויימו במהרה. וראה אצלנו בהלכה יומית תשלד ובמקורות ועיונים לשם. וש״נ.
תשעה שומעים – כ״ה בשו״ע אדה״ז נו, ד. אבל ראה שם נה, ז. שם יא. ושקו״ט מזה בכ״מ – ראה תהל״ד נה, ו. ועוד. ואכ״מ.
#15417
