באופן קיום מצות האמונה בהשי”ת

 

שאלה:

החינוך כותב (מצוה כה) “מצות האמנה במציאות ה’ וזאת מן המצוות שאין להם זמן ידוע שכל ימי האדם חייב לחיות במחשבה זו”. ילמדנו רבינו איך מקיימים מצוה זו? וכן גם בנוגע לשאר (שש) המצות תמידיות – האם צריך לחשוב עליהם כל היום?

 

תשובה:

אופן הקיום בכל היום: לחשוב בתחילת היום.

וכן בכל רגע שחושב בזה מקיים מצות עשה. אבל אינו חייב לחשוב כל היום.

 

מקורות:

בכ״מ מבואר שאא״פ לחשוב ב׳ מחשבות בב״א. וראה גם השגת הראב״ד פרה אדומה ג, ז. שו״ע אדה״ז ע בקו״א ג. וראה תהל״ד שם. מאמרי אדאהמ״צ נ״ך ע׳ רנ. שו״ת תורת חסד מג.

וכן גם בעת השינה אין בשליטתו שיחשוב ע״ז.

וכש״כ בנוגע למצות התלויות בלב כאהבת ה׳ ויראת ה׳, שאא״פ להרגיש בתמידיות אהבתו ויראתו.

וכ״ה להדיא בשיחת ט״ו באב תשמ״ז, ששש מצות התמידיות אינן בפועל ובגלוי בכל רגע ורגע ממש. וראה גם לקו״ש מ ע׳ 122 הע׳ 46 שבחינוך גופא מבואר שא״צ להרגיש האהבה באופן גלוי בתמידיות, וכדלקמן.

ופשוט שאין הכוונה כפשוטה. וראה במו״נ ג, נא ונב, (שהוא מקורו דהרמ״א בתחילת השו״ע בענין שויתי תמיד) שדבקות תמידית כזו היא מדרגת האבות. ובטור או״ח תקכט: החסידים אשר ה׳ לנגדם תמיד ובכל דרכיהם ידעוהו. וכ״ה בכ״מ. וראה תניא לד. ועוד.  וראה גם דרשות חת״ס ג דרוש לוילך וש״ש – לח, א. נפה״ח ג, יג. וכן מצינו בשם הבעש״ט (תולדות יעקב יוסף בהר קיג, ד. בלק קנד, ג. דגל מחנה אפרים ויקרא ד״ה אשר נשיא. וראה יוסף תהלות לחיד״א תהלים לב, כ. ובכ״מ – נסמנו בס׳ בעש״ט עה״ת פ׳ שמיני במקור מים חיים אות ג. כתר ש״ט השלם מפורש ומבואר אות קסט) לפרש בקרא ״אשרי אדם לא יחשוב ה׳ לו עון״, שלא נמצא לו עון זולת שאין מחשבתו דבוקה בו תמיד. ונמצא שמדריגה גדולה היא עד מאוד. וכבר כתב כן בארצות החיים א בהמאיר לארץ ח, שלכן כתב הרמ״א או״ח א, א שהוא כלל גדול במעלות הצדיקים דייקא. וכ״מ בביהגר״א לרמ״א שם.  וראה גם תולדות י״י ס״פ שופטים. וכ״ה באג״ק מילואים (י״ל כהוספה לקונטרס ימים אחרונים דחה״פ תשע״ב שע״י הנחות בלה״ק. ועם פענוחים – קובץ העו״ב במדבר תשע״ב), עיי״ש מה שהעיר על שו״ת יין הטוב א.

וראה גם יד הקטנה יסוה״ת ספ״ה, הובא בלקו״ש מ ע׳ 120 הע׳ 35, ששתי מצות אלו יחוד ואהבה כמעט נמנעים לקיימם לפי שלימותם ואמיתתם מפני שהם למעלה מיכולת אדם וכאשר תמצאם אינם כ״א ביחידים.

וצ״ל שהכוונה כאן לחשוב בתחילת היום, שכך יהא במשך היום – ראה עד״ז תניא מא (נח, ב). ובאריכות יותר במאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תקסח. וכ״כ להדיא בעניננו בהנהגות בעל בני ישכר, נדפס בהנהגות הצדיקים ה, א, לחשוב בזה תיכף אחר נט״י. וראה גם עד״ז, בס׳ מצות הלבבות (עם הסכמת הגר״ח מבריסק ועוד) ו, ב לענין מצות אמונה ויחוד ה׳. וכן גם יחשוב עד״ז בכל שעה – תניא שם.

ולהעיר גם משמירת הלשון בסוה״ס בחתימת הספר, לקיים שש מצות תמידיות פ״א ביום, ועצה טובה לקבוע זמן קודם הסעודה. ובהקדמת חכמת אדם משמע שמספר ע״ע שכמ״פ חשב עלי׳ במשך היום.

וראה גם בס׳ דברי סופרים להרה״צ הר״צ מלובלין קונטרס הזכרונות מ, א, שכתב לענין השמר לך פן תשכח, ושויתי ה׳ לנגדי תמיד, שאאפ״ל שלא ישכח אפי׳ רגע א׳ מאמיתתו ית׳. ומפרש שם, ש״תמיד״ אינו כפשוטו, וכתמיד דשולחן ומנורה, ומקיים שויתי תמיד ע״י השימה על לב בבוקר ובערב. וכ״ה בשו״ת רשב״ן או״ח ט, בפי׳ שויתי שהוא בעת הקימה ממטתו והליכתו לישון. ולכן סמכה הרמ״א לדיני קימה ושכיבה. וכ״ה באג״ק מילואים הנ״ל. וכ״כ בשיחת אחש״פ תשל״ט, שמספיק שיתבונן בזה בתחילת היום (כ״ה הלשון בהנחה שבס׳ תהלות מנחם, תהלים טז, א. ובשיחות קודש – באו״א קצת). וראה גם שפע חיים כי תבוא. (אבל להעיר מחכמת שלמה או״ח פה, שתמיד היינו כפשוטו, וגם במקומות המטונפים. וחלקו עליו בשו״ת לבו״מ וצי״א דלקמן. וראה גם שו״ת להורות נתן א, א, ח. והארכנו בזה במק״א).

[ולהעיר מכעי״ז, שמנהגנו לומר לשם יחוד פ״א ביום והיא פעולה נמשכת על כל היום – סה״מ תרנ״ז ע׳ קצח. עטר״ת ע׳ תקיח. מלוקט ב ע׳ פב. וראה בארוכה הערת המו״ל אור התפלה ד ע׳ כב].

ומסופר בשם הרה״צ השר שלום מעלזא שאמר להחוזה מלובלין, שלפניו אינו שכחה מפני שאינו בבל תשוב, שכל שתיכף יחזור לזכור יחוד השם אינו בגדר שכחה.

אבל בכ״מ ששויתי לנגדי תמיד – היינו בכל רגע כפשוטו. וראה גם שיחת ש״פ ויק״פ תשמ״ג. (ולהעיר שגם במנורה י״א שתמיד היינו כפשוטו. וראה סה״ש תנש״א ח״א ע׳ 195 ובהע׳ 36. ושם בפנים בארוכה, שבכל המצות אף שתלויות בזמן ומקום – וגם בשש מצות תמידיות, שם הע׳ 11 – פעולתן היא תמידית). ואולי היינו דוקא במעלת הצדיקים, או שחקוק אצלו תמיד, אף שאינו חושב עד״ז להדיא, ראה להלן. ואולי היינו דוקא במעלת הצדיקים, או שחקוק אצלו תמיד, אף שאינו חושב עד״ז להדיא, ראה להלן.  וראה גם שיחת י״א ניסן תש״מ.

אבל בנדו״ד בנוגע לשש מצות תמידיות יל״פ בפשטות, שהכוונה שהן מצות קיומיות בכל עת. (ולהעיר גם מלקו״ש כו ע׳ 211 הע׳ 16 בהחילוק בין שש מצות תמידיות לשויתי תמיד. אבל לכאו׳ שם הוא באו״א). וכ״מ מלשונו באגרת שבהקדמת החינוך שר״ל שמצוות אלו אינן תלויות בסיבה ובזמן. וכ״ה גם ל׳ היראים מ׳ א, לענין מצות יראת ה׳: גדולה היא מצות יראת ה׳ שהרי יכול לקיימה אלף פעמים ביום שבכל שעה ורגע שהוא זוכר את המצות וחרד לבו עליהם קיים את ה״א תירא. וכן בחיי״א א, ה: ״שיכול אדם לקיים בכל רגע״. ובמשנ״ב א בבה״ל ד״ה הוא כלל, שכ״ז שיחשוב קיים מ״ע. וכ״ה בערוה״ש א, יד. וכ״כ לבאר בשו״ת לב אברהם וויינפעלד כג. ועוד. וכן הוכיח שם מל׳ החינוך שמצות אלו ״חייב בהם לקום לעשותן בהתמדה״. ומשמע, שלפנ״ז לא עשאן. וכ״כ גם שו״ת דעת נוטה א, מב ואילך. וכעי״ז בס׳ הליכות ישראל א, לח בשם הגרמ״פ. וכ״ה ביסוד ושורש העבודה א, ז, לגבי מצוות תמידיות אחרות שמנה שם, עיי״ש.

וכן מוכרח מזה שנמנה ביניהן גם מצות ולא תתורו, שקיומה רק כשעלה בדעתו לחשוב באותן הדעות הרעים – חינוך שפז. ור״ל שבכל עת יכול לקיימן ולא שחייב לחשוב בהן. וכן מורה לשונו שם: כל מי שהוא הולך בדרך זה עובר על לאו זה תמיד בכל עת עסקו במה שאמרנו. וכ״נ שהבין בערוה״ש שם, יעוש״ה. וכן גם במצות אהבת ה׳, מ׳ תיז, ביטול המצוה הוא רק בקובע מחשבותיו בענינים הגשמיים שלא לש״ש – ראה גם בלקו״ש מ שם. וכן  גם ביחוד ה׳, כשאינו מאמין ביחודו. וביראת ה׳, מ׳ תלב, רק כשבא לידו דבר עבירה. ומזה מוכח שאין כאן חיוב תמידי, אלא אפשרות קיום תמידי. (וראה בס׳ מצות הלבבות שם, שהיא מצוה תמידית שבכל עת ורגע שהוא פנוי מעניני העולם מצוה עליו לחשוב ביחוד הבורא, וכל רגע שהוא חושב באמונת ה׳ מקיים כמה מ״ע).  וצע״ק מלשונו בחינוך מ׳ כה, תיז, ותיח, ועוד, שנקט לשון ״חייב״ ו״חיובן״ וכיו״ב. וצ״ל בכוונתו שיכול להתחייב בהן תמיד.

וכעי״ז ראה באו״ז א, קמ – הביאו בשו״ת לב אברהם שם – לגבי מצות שלעולם חייב בהן ואין עתים להפטר מהם ומנה ביניהם אמונה בה׳ ואהבתו ויראתו, אבל גם ניחומי אבלים ונתינת צדקה וכה״ג, ור״ל שחיובם אפשרי בכל עת.

והיינו, שבמצות עשה שבהן יכול להתחייב תמיד, ובמל״ת – אפשרי קיומן ע״י שאינו נכשל בהן. ויתירה מזו, י״ל שאם חשב לעורר עצמו להתחזק שלא לתור אחרי מחשבת לבבו קיים ג״כ המצוה בכל עת. וילה״ע גם מלשונו במ׳ תלב, לגבי יראת ה׳, שאף ששעת קיום העשה בכיוון הוא כשבא לידו דבר עבירה, ״אולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמוד זריז ונזכר עלי׳״.

וכ״מ קצת מזה שרק מצות אלו נמנו ולא שאר מצוות שבלב. ועצ״ע בזה.

ועוד אופן, שגוף הידיעה בזה הוא קיום המצוה (כל׳ הרמב״ם יסוה״ת א, א לידע שיש שם מצוי ראשון. ושם ה: וידיעת ד״ז מ״ע), ואף כשאינו חושב בזה. וכ״ה גם בחינוך כה: ההאמנה הוא שיקבע בנפשו שהאמת כן וכו׳. ואוי״ל עד״ז באהבת ויראת ה׳. וכ״מ קצת בסהמ״צ להרמב״ם ע׳ ד: להאמין יראתו וכו׳ נירא ביראת עונשו בכל עת. וכ״מ בכוונת השאילתות קדושים קא: למיהוי אימתא דקוב״ה עלי׳ דאיניש תדירא. וראה העמק שאלה שם שפי׳ כעי״ז. וראה גם יהק״ט יסוה״ת ו, הובא בלקו״ש מ בנספחים ע׳ 316: ארבעה עניני מצות אלו [ידיעת ה׳, יחודו אהבתו ויראתו] וכו׳ החיוב גדול לעסוק ולישא בהם תמיד ואל יליזו מעיניך ויסורו מלבך אף על רגע כ״א יהיו חקוקים תמיד המצות האלה על לבבך ועל נפשך ובהם תשגה תמיד והמה המצות אשר אנו חייבין בהם תמיד בכל עת ובכל מקום ובכל שעה לא יפסקו ממנו אפי׳ רגע א׳ בכל ימינו וכבר הזהירנו הוא יתברך מאד ע״ד זה החיוב באמרו והיו הדברים האלה וגו׳ ואמר ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם. ולכאו׳ כוונתו כנ״ל, ועכ״פ חושב על זה בתת-מודע. וע״ד ל׳ הרמב״ם אישות ב, כה ״שים כל השמות האלו לעומתך תמיד ואל ילוזו מעיניך״,  וכן במקורו במשלי ד, כא, ועד״ז ברמב״ם אישות ו, יג: ״שים על אלו הדברים של תנאים לנגד עיניך תמיד״ – שהכוונה לחקיקה בראש (עדמש״כ ברמב״ם עירובין א, יג בסופו). ובמאמרי אדה״ז הקצרים שם אכן הביא דוגמא מלימוד מסכתא שחקוקה בראש גם כשלומד מס׳ אחרת. (וכעי״ז כתב בשו״ת לבו״מ יו”ד תנינא סי’ קעא, בכוונת החינוך, לענין קיום מצות אלו במקומות המטונפים, שתהי׳ אמונת אומן תקועה בלבו ומחשבתו שלא יסור ממנו, אבל לא שיחשוב ויהרהר ממש. וכ״כ בשו”ת ציץ אליעזר יג, א, ג, ד. וראה גם חשוקי חמד ברכות כד, ב). וראה עד״ז באג״ק יד ס״ע ערה לענין השגחה פרטית ושויתי תמיד, שאף שתמיד זמנה הוא אין הכוונה להתבונן בזה תמיד במחשבתו בפועל ורק שיהא מובן אצלו וחקוק בזכרונו.

וי״ל שהוא ע״ד היסח הדעת בתפלין, שאינו נק׳ היסה״ד אלא כשעומד בשחוק וק״ר, או מטריד דעתו כ״כ לצרכי הגוף עד שלבבו פונה מיר״ש מחמת טרדתו, שאל״כ איך יכול כ״א לילך בתפלין כל היום – שו״ע אדה״ז כח, א וסידור אדה״ז הל׳ תפלין ע״פ רבינו יונה ברכות כג, ב, והובא ברא״ש ברכות ג, כח. ועוד. וגם בזה מצוה מן המובחר, שלא להסיח דעתו כלל זולת בשעת ת״ת ותפלת י״ח – אדה״ז שם ע״פ ב״ח סוסי׳ מד ומג״א שם ב. והיינו כעין הנ״ל במעלת הצדיקים ההולכים לפני האלקים. וראה מה שהארכנו בלוח יומי לת״ב בגדר היסח הדעת מאבלות. ודון מינה ואוקי באתרין. והחילוק בין יראת ה׳ הנדרשת בעת לבישת תפלין להנדרש תמיד – ראה משה״ק עד״ז בהחילוק בין שכינה כנגדו בשעת התפלה לשאר היום – בפתה״ד בהתחלת השו״ע. שו״ת יין הטוב שם. ובאג״ק מילואים הנ״ל.

ומצינו כה״ג במצות כתיבת סת״ם לשמה, שפסק הרמ״א או״ח לב, יט בשם או״ז, שלא לכתוב כשמתנמנם מפני שאינו כותב אז לשמה. ויש שנדחקו לבאר שיש לחוש שמא יטעה או יחסיר אות, או שלא יקדש השם כראוי. אבל דברי הרמ״א ברור מללו שהחסרון בכתיבה לשמה. ואף את״ל לדחוק ברמ״א – ראה גם משנת הסופר על קסה״ס ד,ב בביאור הסופר ד״ה לא יכתוב –  הרי בשו״ע אדה״ז שם לב מבאר להדיא: שאף שלומר בפיו אינו אלא בתחילת הכתיבה מ״מ במחשבתו צ״ל בכל הכתיבה שכותב לשם קדושת תפלין ולא כמתעסק בעלמא. וראה גם פת״ש אה״ע קלא, ד. ולכאו׳ אין כוונתו כפשוטו שחושב ע״ז להדיא (והחמיר בזה מאד בתקון סופרים המכונה תיקון בארדיטשוב שער משפט השמות ח ואילך. וראה שו״ת שבה״ל ו, ו. מנחת סולת על תיקון תפלין וברוך שאמר ע׳ סח הע׳ 202), ורק שכשהוא מתנמנם שאינו יודע להשיב על מה ששואלים אותו חסר אצלו גם במחשבה התקועה בלב. וכן מפורש כמעט במאמרי אדה״ז הקצרים שם. וראה שם ע׳ תקפז: אף שהוא כותב שנה תמימה. ומדוייק גם לשון אדה״ז בשו״ע שם: ״במחשבתו צריך להיות״, ול״כ בסגנון שחייב לחשוב וכדומה, והעיקר לשלול שאינו כמתעסק בעלמא, כמפורש שם. וראה גדולי הקודש עדר, ג. (וי״ל דוגמא לדבר: הכוונה שעומד לפני ה׳ שצ״ל בכל התפילה, וכוונת פירוש המלות שהיא לעיכובא רק בתחילת התפלה, בברכה ראשונה של תפלת העמידה – ראה חי׳ הגר״ח מבריסק תפלה ד, א. וכן גם האמירה בדיבור לשמה שצ״ל בתחילת הכתיבה, וחקוקה במחשבתו – במשך כתיבתו. וכן בעניננו, הכוונה להדיא לקיים מצות תמידיות בתחילת היום, אבל חקוקה אצלו במשך כל היום). וראה גם קובץ כינוס תורה יא. קובץ אהלי שם ו ע׳ רמז. הערת המו״ל לשו״ת הרב (סגל) ע׳ תכד. קובץ פלפולא דאורייתא קרית אתא א – שי״ל לאחרונה.

וראה הליכות ישראל שם שאכן כתב ליישב כן, והדר תברא לגזיזי׳, שבמשנ״ב שם כתב שכ״ז שיחשוב קיים מ״ע. ומשמע שהמצוה המחשבה ולא גוף הידיעה. וכ״ה בערוה״ש שם. ומקורו בחיי״א שם. וכבר כתב כן בהקדמת הפמ״ג לאו״ח. אבל כ״ז אינו בל׳ החינוך. ועכצ״ל כדמעיקרא. כן להעיר מהמשך תרס״ו ע׳ תקפה, שמצות אנכי ה״א, האמונה בה׳, היא בתמידות ממש, אבל אהוי״ר א״צ להיות תמיד.

וככל הנ״ל צ״ל במש״כ הרמב״ן ואתחנן י, כ במצות ובו תדבק, והביאו בס׳ חרדים ט, י, שתהא זוכר השי״ת תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו וכו׳. ושם גופא: באנשי המעלה הזאת.  וראה דעת נוטה שם.

אבל להעיר מהסכמת ר״ע ראש הברזל מלובלין לסידור כתר נהורא שתפס הענין כפשוטו, ומיירי שם בנוגע לשויתי ה׳ לנגדי תמיד, יעו״ש.

ולהעיר מל׳ אדה״ז בתניא ספכ״ה: שיזכור תמיד ענין מס״נ לה׳ וכו׳ שיהי׳ קבוע בלבו תמיד ממש יומם ולילה. ובהלקח והלבוב שם, שתמיד ממש – היינו לא רק כקרבן תמיד ונר תמיד ביום או בלילה, כ״א כלחם הפנים שהוא לפני תמיד. ולהעיר בכ״ז מג׳ האופנים בהרגש הקב״ע ומסנ״פ במשך היום: שהיא רק בתחילת היום והרשימו נשאר במשך היום, או שמאיר בגילוי בכל היום ו״קבוע בלבו תמיד ממש יומם ולילה״ אבל אינו נמצא בתנועה דמסנ״פ ממש במשך היום ורק שמאיר זכרון המסנ״פ משעת ק״ש, ועוד אופן שבכל היום נמצא בתנועה דמסנ״פ – ראה בכ״ז לקו״ש טו ע׳ 188. אבל שם, שאופן הא׳ הוא עבודת הצדיקים.

[ולהעיר מדבר פלא בלקו״ש כט ריש ע׳ 169 שמשמעות לשונו שמצות אהבת ה׳ היא פעמיים בכל יום. ואם הכוונה כפשוטה – ולא שנצווינו לומר פסוק זה פעמיים ביום – אולי כוונתו שהחיוב להתבונן בזה הוא פעמיים בכל יום בשעת האמירה. אבל גוף המצוה תמידית. ולהעיר משמירת הלשון בסוה״ס להתבונן באהבת ה׳ פ״א ביום].

 

 

#16518