טעה בשבת ודילג על המזמורים שלפני ב”ש, נשמת, וההוספות בברכות ק”ש, האם יחזור?

 

שאלות:

א. מה הדין בטעה ודילג המזמורים שלפני ברוך שאמר בשבת, האם יאמרם אחרי ברוך שאמר, אחרי התפילה, או כלל אינו אומרם?

ב. מה הדין בטעה בפסוקי דזמרה בשבת ודילג מאז ישיר לישתבח, האם חוזר לומר נשמת אחרי קדיש, אחרי התפילה, או כלל אינו חוזר?

ג. מה הדין בטעה בברכות ק”ש בשבת ודילג ההוספות, האם אומרם במקום שנזכר, אחר התפילה, או אינו אומרם כלל?

 

מענות:

א. אין לאומרם גם אחרי ברוך שאמר. ואין צריך לאומרם גם אחרי התפלה.

ב. אם נזכר באמצע ישתבח לא יחזור לאומרו אפילו קודם בא״י בחתימת הברכה. אבל אפשר לאומרם אחרי ישתבח לפני קדיש. ואין צריך לאומרו אחרי התפלה. וי״א שאין לאומרו.

ג. אין לאומרם. אבל בנוגע לא-ל אשר שבת, נכון לאומרו אחרי התפלה.

 

מקורות:

ראה אדה״ז רפא, ב.

מזמורים שמוסיפים לפני ברוך שאמר – י״א להתיר לאומרם אחרי ב״ש כמנהג אשכנז, ופשוט שאין דבריהם שייכים להאדרת והאמונה שאינו בכלל פסוד״ז. וכן קשה להתיר במה שא״א בנוסח אשכנז ג״כ. וראה שו״ת  אול״צ ב, ה, א. שבט הקהתי ו, סד. חיי הלוי ב, ו, ז ואילך. אבל י״א שלמנהגנו איכא חשש הפסק, או דלהאריז״ל ענינם דוקא קודם ב״ש. וראה שער הכולל יט, א. קצוה״ש פג בבדה״ש ב.

נשמת אחרי ישתבח – ראה ס׳ העתים קע. עט״ז נו, ב. שו״ת מכתם לדוד או״ח יג. הובא בברכ״י רפא, ב. וראה שע״ת שם. שלמי חגיגה ד, טז. אול״צ ב, מז, ט. שבט הקהתי שם סה.  ודלא כעיקרי הד״ט יב, יח. וגם הוא כתב על דברי מכתם לדוד שאם קבלה נקבל.

והנה פשטות דברי הרמ״א בד״מ, ובמקורו באו״ז ב, מב, ד, שגם בנשמת אם לא אמר אין מחזירין אותו. וכן נראה כוונתו בהגהותיו במפה במש״כ ״בכל דבר״. וגם לשון אדה״ז שם הוא  ״כל זה״. ומזה תמוה לי מש״כ בשעה״כ כ, ג, לפרש בדברי אדה״ז שאם לא אמר אין מחזירין קאי רק על הכל יודוך. וכן דרך במט״י רסי׳ רפא בכוונת הרמ״א, דלא קאי אאמירת נשמת שנקרא הלל הגדול. והוא היפך פירוש הפשוט. וכבר כתב להשיג על דברי מט״י בשלמי חגיגה שם.

ומש״כ להסתיייע מזה שנקרא ברכת השיר (לדעת ר׳ יוחנן וכמה ראשונים פסקו כוותי׳ וכ״ה נוסח אדמו״ר בהגש״פ. ועיקר סברא סו כתב גם בחיי״א יט, ושלכן ס״ל לדלג פסוד״ז שיוכל לומר נשמת. ובשלמי חגיגה וקיצור שו״ע יד, ז בלחה״פ ועוד כתבו לחלוק עליו) ומובא  בזהר (וראה גם ליקוטי מהרי״ח שחרית לשבת) –  מ״מ הוא רק ממנהגא, כדמוכח ברמב״ם בסדר תפלות כל השנה ובס׳ העתים קע. וראה גם תר״י ברכות כד, א. ריטב״א ברכות לד, ב. ר״א אלאשוילי שם. רא״ה שם. שטמ״ק שם.

ומה שנקרא ברכת השיר – היינו רק בליל פסח. ואף שבתוס׳ פסחים קיח, א ד״ה מאי משמע שהוא מטעם שאומרים אותו בכל שבת – אכתי אין ראי׳ שהוא מדינא. ובהכי מובן מש״כ במכתם לדוד שם שלא נמצא בש״ס, וכוונתו לגבי אמירתו במשך השנה בשבת. וממילא דינו כשאר הזמירות שהם ממנהגא שאין מחזירין אותו. ומש״כ בסידור רש״י שפט וכן במרדכי פסחים תריא  שאנשי כנה״ג יסדוה – היינו גוף התפלה ולא אמירתה בשבת. וראה ס׳ העתים שם. ואפשר שלא היתה אמירתה קבועה – ראה מגיד תעלומה ברכות ברכות לד, ב.

ואף שנזכר בזהר – אינו מוכרח שהוא חובה והוא רק ממנהגא, וכמ״ש בשלמי חגיגה ד, טז. וכ״כ בחזו״ע שבת ב ע׳ קצו. וראה מגיד תעלומה שם. וראה לקמן כעי״ז אפי׳ בנוגע אמירת לא-ל אשר שבת.

ועפ״ז, בנמצא באמצע הברכה גם לפני בא״י ודאי אין מקום שיחזור, שלא להזכיר שמות שלא לצורך, ושלא לכפול תיבות הברכה, וכמו שכתבנו לקמן בדין לא-ל אשר שבת. וכש״כ בנשמת.

ובקצוה״ש שם כתב בפשטות בדעת אדה״ז שאין מחזירין קאי גם על נשמת. והוא דלא כדברי שעה״כ. ומזה כתב להקשות על החיי״א ובה״ל שכתבו שנשמת הוא חיוב ושאין לדלגו. וראה בדברינו לקמן בענין לא-ל אשר שבת מה שכתבנו להעיר בדבריהם.

וצ״ע עפ״ז מש״כ אח״כ בבדה״ש ג, לפסוק כהמשנ״ב בבה״ל שאם שכח נשמת, כל שלא אמר בא״י יחזור, דהני מילי סתראי נינהו, שהרי אפי׳ בלא-ל אשר שבת שאמירתו אינו רשות גמורה אינו חוזר אפילו לא למקום שדילג, וכש״כ בנשמת. ואכן בשלמי חגיגה שם אות ה ואות טז, כתב שבהתחיל ישתבח אינו חוזר ואומר נשמת.

 ובאמת, גם המשנ״ב שם ב, כתב לפרש ברמ״א שאין מחזירין קאי גם על נשמת. אלא שלדידי׳ מה שאין מחזירין היינו רק בסיום הברכה. אבל באמצע הברכה ש״ד לחזור. ואכן בלא-ל אשר שבת ס״ל לחזור באמצע הברכה. ומזה למד גם בנשמת, לסברת החיי״א שחובה היא. אבל לדידן שאפי׳ בלא-ל אשר שבת אינו חוזר, אין מקום להורות בנשמת שיחזור. (ולמשנ״ב, צ״ל שמ״מ אחרי התפלה חלוקים המה, שאינו חוזר ואומר נשמת. וצ״ע יסוד  החילוק בין נשמת ללא-ל אשר שבת, אף שבתרוויהו כתב שהם מנוסח הברכה ושלא ידלג. ואם מנוסח הברכה היא מהו הפי׳ שאין מחזירין לפי שהוא רשות. גם צ״ב שבלא-ל אשר שבת הביא לחזור למקום שדילג מהפמ״ג, ורק בדא״פ ונשאר בצ״ע. ואילו בנשמת דקיל מינה – כ״כ בפשטות. ולהעיר, שיתכן בדעת המשנ״ב, שאחרי שסיים ישתבח גרע טפי ואין לו לחזור ולומר נשמת, ורק בנזכר באמצע הברכה).

וכבר העיר בדברי ירמיהו סוף ח״א לס׳ תפלות לכל השנה, במה שנשמת שנזכר בגמרא אין מחזירין ולא-ל אשר שבת לא נזכר ומחזירין.

ושו״ר משה״ק עד״ז על קצוה״ש (וכן על החיי״א והמשנ״ב)  בברכת אליעזר וויינבאך לט, ד  ואילך.

אלא שמ״מ יש מקום לאמירתו אחרי הברכה, אף שאינו מחוייב בכך, כיון שכ״ה בס׳ העתים דש״ד למיעבד הכי. וגם להמכתם לדוד – כך יאתה ע״ד הסוד לקבל תוספת הנפש. ונגררו אחריו כל האחרונים. והוא ע״ד האמירה אחרי התפלה.

ושו״ר בהליכות עולם ג ע׳ קג, שכתב בדעת העיקרי הד״ט שכיון דאין מחזירין אותו אין לו לאומרו גם אחרי ישתבח. אלא שאינו מוכרח, שבכה״ג ליכא קפידא. וראה חזו״ע שם ע׳ קצז.

ואחרי קדיש בודאי אסור משום הפסק. ודלא כמקילים בזה.

וי״א שאין תועלת אחרי התפלה שענינו לקבלת תוספת נפש בברכו, ומקלקל הצינורות – ראה סידור בית מנוחה קלג, א. ועוד. וי״א שראוי לאומרו אז – כן מובן מבא״ח ש״ב תולדות ב. שו״ת אז״נ ז, נו.  וראה שרה״מ ו, קמ, ו.

לא-ל אשר שבת – מצו״ב מה שכתבנו במק״א בענין אמירתו:

ברמ״א או״ח סרפ״א שאם לא אמר לא-ל אשר שבת מחזירין אותו. ומקורו מאו״ז ח״ב סמ״ב אות ד. ובמג״א סק״ג הביא מהגמ״נ לרי״א טירנא (שחרית של שבת סל״ח) שתמה דהא בטולטילא אין אומרים אותו (כמובא בטור ושרק באשכנז וצרפת אמרוהו). וכה״ק במלבושי יו״ט סק״ב. וראה ס׳ העתים ותשב״ץ דלקמן. ובמג״א הוסיף להקשות שאין חוזרים בשביל דבר שלא נזכר בתלמוד כזכרנו ומי כמוך, ועוד שאינו אלא מנהג. וראה במחה״ש שם.

וכתב המג״א לפרש בכוונת האו״ז, שאחרי התפלה יאמרו אותו. וראה במשנ״ב סק״ג ובשעה״צ סק״ב, שפירש דהיינו שלאחרי התפלה מתחיל מ״שבח נותנים״, שלא-ל אשר שבת לחוד אין לזה משמעות, דאמאי קאי. והביאו בקצוה״ש ספ״ג בבדה״ש סק״ד. וצע״ק שגם אם מתחיל משבח נותנים לו אינו נקשר לשלפניו, דאמאי קאי תיבת ״לו״. ולכאורה צ״ל אחר התפלה בהשמטת תיבת ״לו״. וראה תו״ש סק״ב. או שיאמרו א-ל אשר שבת ללא הל׳. וכפי שכ״ה בכמה נוסחאות בב׳ האופנים הנ״ל.

[והנה, אף שבתהל״ד סק״א ובגנזי חיים רייזנר סק״ב ובבני ציון ליכטמאן סק״ב העירו שבאו״ז גופא מפורש שעיקר השבח בתפלת יוצר – וראה בטעם הדבר בגנזי חיים שם, ומובן גם בהמשך הענין באו״ז, לפי שבחר הקב״ה בשבח דישראל שביום השבת יותר מהשבח דמלה״ש – אין בזה כדי דחי׳ לדברי המג״א, שמ״מ מחמת גודל חשיבותו ראוי לאומרו גם לאחרי ברכת יוצר.

וסבור הייתי לומר דאפשר שהאו״ז ס״ל כדעת הראשונים שגם בזכרנו וכדומה חוזר – ראה תוד״ה והלכתא ברכות יב, ב. ועוד. ואף שבטולטילא לא אמרו, לא שנא מזכרנו וכו׳ שגם בהן יש מקומות שלא אמרו. והמג״א  קושטא קאמר דלדידן שאין חוזרים בשביל זכרנו וכו׳ אין טעם להחזירו, ומ״מ אחרי התפלה יאמרו.

אבל במג״א מפורש שכ״כ לפרש גם בדעת האו״ז עצמו. וכבר העירו שהאו״ז לא נדפס בימיו.

ובשו״ע אדה״ז ס״ב נזכר באו״א במעלת תפלה זו, לפי שמדבר בשבח השבת. והוא כמ״ש במט״י דלקמן מס׳ המחכים וכלבו סל״ז. ושם במט״י, שכל גדולת השבת נרמזה בו. וראה גם בשלמי חגיגה דלקמן. ועפ״ז א״ש  משה״ק בתהל״ד שאיזה צורך יש להזכיר של שבת אחרי התפלה, אחרי שכבר אמר ישמח משה וכו׳].

ואם נזכר קודם סיום הברכה, נסתפק בזה בפמ״ג בא״א שם אם מחזירין אותו. ונשאר בצ״ע. והב״ד במשנ״ב שם סק״ג. ולא פירט צדדי הספק. וכמה אחרונים כתבו שכגון דא יש לאומרו בהמשך הברכה, או גם לחזור למקומו (ראה סידור בית מנוחה קלה, ב. ערוה״ש ס״ו. בא״ח ש״ב פ׳ תולדות ס״ח. וראה גם בשלמי חגיגה  ס״ד סט״ז בהגה שכתב ליישב משה״ק במט״י על אתר (ועוד), שפי׳ מחזירין אותו היינו לראש כסתם פירוש חזרה – דהרמ״א מיירי כשלא סיים הברכה. וכ״כ בתו״ש סק״ב. ושם כתב לחזור על כל ההוספות. וראה גם בתהל״ד שם ובגנזי חיים רייזנר סק״ב).

אבל אדה״ז רוח אחרת עמו, וכתב להדיא שם ס״ב, שאפילו לא סיים הברכה לא יחזור לראש ברכה בשבילו. והוסיף במוסגר שה״ה שלא יאמר אותו במקום שנזכר כיון שאינו שייך שם. והב״ד בכה״ח סק״ט. וממה שהוא במוסגר משמע שגם לאדה״ז מספק״ל, או שהוא חידוש דין משלו.

ובכוונת דבריו ״שאינו שייך שם״ – הבין בתהל״ד שם שאינו נקשר לשלפניו, והוא כד׳ המשנ״ב הנ״ל. ותמה שא״כ יאמר תחילה תיבות שבח נותנים לו. אבל יותר מסתבר בכוונת אדה״ז שקביעות מקומו דוקא שם. ואין מקום לאמירתו במק״א בברכה.

ולכאורה הכרחו דאדה״ז שגם בלא סיים הברכה לא יחזור וגם שלא יאמרו במקום שנזכר – הוא מדברי המג״א גופא (ובמ״מ ציינו לדין זכרנו. וצ״ע, דהתם אומרו במקום שנזכר), דאלת״ה מדוע הוכרח המג״א לפרש בכוונת הרמ״א במש״כ מחזירין אותו דהיינו אחר התפלה. ולא פירש דמיירי לפני סיום הברכה, או שעכ״פ יאמרו במקום שנזכר, כפי שפירשו כמה מאחרונים הנ״ל בדברי הרמ״א. ומינה, דס״ל למג״א שאין טעם שיחזור אפילו כשלא סיים, וגם לא לאומרו במקום שנזכר.

ונראה בדעת המג״א, דס״ל שאאפ״ל דקאי בכגון שסיים הברכה, שבכה״ג ודאי אין מחזירין. וגם אאפ״ל שבלא סיים יחזור למקומו עכ״פ, דאכתי תיקשי שכיון שאינו אלא מנהג בעלמא מ״ט יחזור למקומו. והרי אפי׳ בזכרנו שהוא מתקנת הגאונים אינו חוזר ואומרו במקום שנזכר. (אלא שי״ל שזכרנו וכו׳  שייך בכל הברכה, ואילו כאן אינו שייך שם. ועצ״ב הטעם לחלק. ולקמן ית׳ באופן מרווח יותר). ומה שאין לפרש שאומרו במקום שנזכר – אולי לישנא דמחזירין קשיתי׳, שאם אומרו במקום שנזכר ל״ש לומר שמחזירין.

[והנה במש״כ אדה״ז שלא יחזור לראש הברכה, צ״ע שהרי גם בדבר שהוא מדינא אינו חוזר לראש הברכה אא״כ נזכר אחרי סיום הברכה. וצ״ל דלצדדין קתני, שבסיים הברכה לא יחזור לראש. ואפילו אם לא סיים לא יחזור למקומו – כ״נ פשוט].

ובקצוה״ש שם בבדה״ש סק״ה נתקשה טובא בד״ז. וכתב שפשוט שאם לא אמר עדיין תתברך ה״א לא עבר החיוב של אמירת פסוקי שבת וצריך להתחיל הכל יודוך או אין ערוך לך. ושוב כתב שיל״ע בנזכר באמצע תתברך לנצח מ״ט לא יחזור לומר אין ערוך או הכל יודוך או א-ל אדון. והכריע דמיירי בנזכר אחרי קדושה דיוצר שכשכבר גמר רוב הברכה יש סברא שלא יחזור, וגם שלא לומר קדושה ב״פ, אבל נזכר קודם לכן יש לו לחזור למקום שדילג.

ודבריו צל״ע טובא, חדא דמוקים לה באוקימתא דחוקה, והעיקר חסר מהספר, ואין שום רמז לד״ז בפוסקים. וגם מסברא תמוה מה החילוק בין גמר רוב הברכה לפחות מרוב. וגם לא מצינו בשום מקום שיש טעם שלא לומר קדושה ב״פ.

גם צ״ב מש״כ שלא עבר החיוב של של אמירת פסוקי שבת – הרי מעיקרא אי״ז חיוב אלא רשות, כמ״ש אדה״ז. ובשלמא כשנמצא במקומו אומר כפי המנהג, אבל כשכבר עבר מקום אמירתו מהיכא תיתי שצריך לחזור לאומרו. אמנם, כ״ז בנוגע שאר הזמירות. אבל אמירת לא-ל אשר שבת, משמע שמחד גיסא אינו בגדר רשות גמורה, אבל לאידך ״אינו אלא מנהג בעלמא״, ולכן אין טעם שיחזור לאומרו. ועדיין צ״ב, מאי איכפת לן אם יחזור.

ועוד שלדברינו שאדה״ז הכריח כן מדברי המג״א, מובן שאין לומר ולחלק שבנזכר קודם לכן יחזור למקום שדילג, דאת״ל הכי, מדוע נדחק המג״א לפרש שמחזירין היינו אחר התפלה, ולא שמחזירין למקום שדילג, ובכגון שלא גמר רוב הברכה ולא אמר קדושה.

ושו״ר שכבר העיר על דברי  בקצרה בשו״ת שרה״מ ח״ז סקי״ב סק״ב, וכתב שבדברי שו״ע הרב לא משמע כדבריו. וכתב שטעמו הוא שכיון שיש מקומות שאין אומרים אותו כלל, אין טעם לחזור ולאומרו אפילו כבר התחיל תתברך. ודי בכך שאומרו אחר התפלה. ועדיין לא פורש לנו מאי איכפת אם יחזור.

ואל תשיבני מלשון אדה״ז שאינו חוזר לראש הברכה, ומשמע שלחזור למקום שדילג ש״ד, דאת״ל הכי, תיקשי מאי הא דקאמר שאפילו לא סיים לא יחזור לראש הברכה (נוסף למה שהקשינו לעיל)  וגם לא יאמרנו במקום שנזכר. והעיקר חסר מן הספר לחזור למקום שדילג. ובהכרח שג״ז מושלל.

ונראה שעיקר הטעם שלא לחזור למקומו בכדי שלא להזכיר שמות שלא לצורך. ומכיון שהוא מההג בעלמא אין לו להוציא ש״ש כשכבר עבר מקום אמירתו. וראה מג״א סי׳ קפח סקי״א. אדה״ז שם סי״ב. וכ״כ במט״א סתקפ״ב ס״י בטעם שבזכרנו ומי כמוך אומר במקום שנזכר. וכ״ה במנחת פתים שם ס״ה בשיטת אדה״ז שם ס״ו. (אלא שד״ז לא יכון בנוגע לשאר ההזכרות רק בנוגע לוכתוב. והארכנו  בדבר בבירור הלכה בענין מי ששכח ועל הנסים, נדפס גם בשו״ת באתרא דרב פורים ח״ג ס״ג, קחנו משם. ואכ״מ). ולאידך, אין לו לאומרו במקום שנזכר, שסיום הברכה כבר אינו שייך לענין שבח השבת. או״י בפשטות, שכיון שאמירתו מנהג בעלמא יש לאומרו בהתאם למנהג, ובמקום שהנהיגו לאומרו, ולא במק״א בהברכה.

ובדעת הפמ״ג, שנסתפק כאן אם יחזור כשלא סיים הברכה, אף שלענין זכרנו ושאר הזכרות שבעשי״ת כתב בסתקפ״ב בא״א סק״ד ד״ה אין, שיכול לחזור אף שיש כמה שמות, וגם כאן כתב סברא לדמות לזכרנו וכו׳ – נראה דשאני הזכרות שבעשי״ת שהם מתקנת הגאונים (וכדיוק דברי המג״א שאחרי שהקשה מזכרנו הוסיף עוד להקשות ״ועוד דאינו אלא מנהג״, והיינו דגרע טפי), ואינו שלא לצורך. אבל לא-ל אשר שבת הוא מנהג בעלמא.

ועוד איכא בגווה, שבכלל אין לכפול תיבות בברכה, וכן נת׳ אצלנו בבירור הלכה שם, בסוף הע׳ יא,  בטעם שיטת הרא״ש שבהזכרת גשמים אומר במקום שנזכר ואינו חוזר למקומו. והצבנו ציונים לכ״מ. וראה גם שו״ת עולת שמואל קוידר סק״ג בדעת הר״ב רנשבורג שלא לחזור גם בדליכא הזכרת ש״ש. ובשו״ת זכר יהוסף או״ח ח״ב סוסי׳ רלח דטפי יש לחוש משום הפסק כשחוזר במקום שאינו מעכב.

[והנה, במשנ״ב סק״ג הביא מחיי״א כלל כא ס״א שלא ידלג לכתחילה הנוסח דלא-ל אשר שבת או הכל יודוך להתפלל בציבור, שהרי נזכר בזהר, וש״מ שנוסח ברכה כך הוא. ולכאורה לפ״ז אלימא מסתם מנהג בעלמא. אלא שבאמת בחיי״א לא נזכר כלל ע״ד לא-ל אשר שבת. ואכן, בזהר (ח״ב קלב, א. שם רה, ב) לא נזכר לא-ל אשר שבת רק א-ל אדון. גם בשעה״כ ס״כ ס״ה כיילינהו כחדא. וכתב שהוא מנהג מחכמי הש״ס ונמצא בזהר. וצ״ע. (אבל ראה יפ״ל ח״ז סק״ב. ובמהדו״ח – בסק״ז, שהראה מקורו בזח״ג באד״ז רצו, א ובזו״ח במהנ״ע עח, ב. אלא שבשני המקומות לא נתפרשה אמירתו). וגם אם (הי׳) נזכר בזהר, אינה תקנה, רק מנהג.

אבל להעיר מס׳ הפרדס הגדול לרש״י סקע״ה שאנשי כנה״ג תיקנו א-ל אדון. וצ״ע לפ״ז מה שבטולטילה לא אמרו. וגם ברמב״ם לא נזכר. ובס׳ העתים הל׳ שבת סקע״ב כתב שהמנהג להזכיר של שבת בברכות ק״ש אין לו עיקר, והאומרו טעה שמוסיף בברכה מה שלא תיקנו חכמים. והאריך בדברים חריפים נגד המנהג. וראה גם שו״ת תשב״ץ ח״ב סרמ״ח סק״ז. ובכל אופן, לא נזכר בתלמוד. וגם אם אמרו כך בימיהם אפשר שהוא ממנהג, כהלל בר״ח (ולהעיר מברכ״י סתקפ״ב סק״ז בנוגע זכרנו ומי כמוך שנזכרו במס׳ סופרים). וראה שלמי חגיגה שם ופתה״ד סק״ו. וראה בשלמי חגיגה שם  בנוגע לנשמת שאע״פ שהמנהג מזמן התנאים ונזכר כבר בזהר, מ״מ אינו אלא מתורת מנהג.

ולהעיר שבנהג כצאן יוסף סל״א כתב להגי׳ ברמ״א דקאי על א-ל אדון. וראה גם בתו״ש סק״ג. אבל במקורו באו״ז הוא כברמ״א.

וגם בעצם הענין שלא לדלג, הנה בדברי אדה״ז מוכח שמותר לדלג, שהרי כתב שאם רצה אינו אומר כלל. ודוחק לומר בכוונת אדה״ז דהיינו רק בשכח, וקאי באמירתם אחר התפלה, אבל לולא כן עליו לאומרם מחמת שכבר נהגו בכך – שאי״ז במשמעות לשונו כלל (אף שצ״ב מ״ט אם רצה לא יאמרם מאחר שכבר נהגו בכך). גם בא״א מבוטשאטש מהדו״ת סנ״ב כתב להסתפק שמא ידלג הזמירות להתפלל בציבור חוץ מלא-ל אשר שבת שאין ראוי לדלג. אבל נשאר בצ״ע].

 

#28447