הנני מחמיר שלא לפתוח בקבוקים בשבת. ורצוני לדעת אם יש מקום היתר לפתוח על ידי גוי
גם המחמיר בדבר יכול לבקש מגוי לפתוח, אם מבקש לפתוח רק בקבוק אחד, או שיאמר לו שיפתח ויזרוק את הפקק.
ואפשר גם לומר לו שיקח לשתות, וממילא עושה עבור עצמו, וזה עדיף יותר.
גם אפשר לומר לגוי שיעשה חור בבקבוק ואח”כ יפתח, ואם לא יעשה כן, הרי זה כבר על דעת עצמו ואינו עושה מה שאמרנו לו לעשות.
מקורות:
בהנח״ה סובר״ת שיש איסור בפתיחת הבקבוק (וראה אצלנו כאן בעיקר הענין), מ״מ אפשר להתיר משום פס״ר באמירה לנכרי.
Is one allowed to pull open the seal of a carton orange juice bottle on Shabbos?
ובאמת אמרו שיש לחלק בדבר, שכשאומר לנכרי לפתוח בקבוקים רבים, הרי הנכרי מבין שאין כוונת הישראל לשתות מיד מכל הבקבוקים, אלא כוונתו היא שהנכרי יפתח הבקבוקים כדי שיהיה לו היכולת לסגור הפקק מיד אח”כ, אבל כשפותח בקבוק אחד ה״ז פס״ר באמירה לנכרי. וכן כשאומר לו לזרוק שבודאי כוונתו רק לשתי׳.
ואכתי יש לפקפק בדבר, וכן טען ידידנו הגריי״מ פרנקל שליט״א, ואעתיק תו״ד: כשאומר לגוי לפתוח את הבקבוק, קשה לומר שזה נכלל בהיתר פס״ר, דהיינו הך ממש. והגע בעצמך, במי שרוצה ראש כבש לשחק עמו כדור בשבת, האם יעלה על הדעת שמותר לומר לגוי, להביא לו ראש הכבש, כיון שאמר לגוי רק לחתוך הראש, ואינו מתכוין להמית הבעל חי, שאין מקום לחשוב כן, כי למעשה אומר לו לעשות פעולה של הריגת הבעל חי, וממילא גם כאן לגבי הפקקים. וגדולה מכל זאת מבואר במשנ”ב בסי׳ רנג בשם גדולי האחרונים דכל התנור דפס״ר ע״י גוי מיירי בתנור בית החורף, שבעיקרו לא נועד לבישול, אבל בענגליש”ע קיכ”ן שהוא תנור המיועד מלכתחילה הן לחימום הבית והן לבישול, אין היתר של פס״ר. וכש״כ בנדו״ד.
ולעומתם יאמרו אחרים, דמאי שנא מפתיחת מקרר שנדלקת בו נורה, שרבים נקטו שנחשב לפס”ר ושרי ע”י גוי (אף שגם בזה יש חולקים. וראה אצלנו כאן), והרי גם שם באופן קבוע פתיחת הדלת והדלקת הנורה היא כאחת.
וכשאומר לו לפתוח את הדלת ברור שאומר לו גם להדליק את האור כי האחד כלול בשני. ומ״מ מותר שהכל תלוי בכוונה, והכוונה רק לפתיחת הדלת ואין כוונה להדלקת האור, וה”ה בפתיחת בקבוקים, שרצונו רק לשתות, וכוונת הגוי לשתי׳ ולא ליצירת הכלי. ואדרבה, נדו״ד עדיף, שבהדלקת אור במקרר, האור ניועד לסייע לאדם שפותח את המקרר, ולכן דנים הכל כמעשה אחד ומקום לומר שאינו פס”ר, אבל בפתיחת בקבוקים אין יצירת הפקק באה לסייע לאדם בשעת המזיגה ולכן אי״ז כמתכוון לעשיית הכלי.
אמנם, לפענ״ד טענת הגריי״מ פרנקל שליט״א נצדק קודש, מלכי צדק, מאן מלכי רבנן, שיש לחלק בין ב׳ פעולות לפעולה אחת, שאף שהמקרר מתוכנת שנורה נדלקת תמיד (ומה״ט יש המפקפקים בההיתר) מ״מ יש כאן ב׳ פעולות נפרדות, פתיחת המקרר הנעשית בדלת, והדלקת הנורה הנעשית בנורה, וגם במדליק תנור בית החורף יש פעולה אחת שגורמת הדלקת התנור וחימום המים ועכ״ז שרי. ואילו בנדו״ד פתיחת הפקק היא היא עשיית הכלי, והיינו הך ממש.
ודוגמא לדבר, בהחילוק בין זה שמותר לומר לנכרי להניח מים לקדרה הקבועה בתנור שלא תבקע קודם שיסיק תנור בית החורף, שכוונתו לחמם הבית, ואילו אחרי שהסיר התנור אסור לומר לו להניח שם מים (וגם בהניח בעצמו מותר רק בדיעבד. וראה מג״א רנג, מא ובמחה״ש שם ד״ה ומזה נ״ל. משנ״ב שם ק), אף שגם בגוונא בתרייתא אין כוונתו לחימום המים – לפי שכשהניח קודם ההיסק, יש כאן ב׳ פעולות, פעולת ההיסק בעצים ופעולת החימום במים, וה״ז פס״ר שהותר בגוי. אבל כשהניח המים אחרי ההיסק יש כאן רק פעולה אחת, חימום המים, ואף שאינו מתכוון לכך ה״ז בגדר משאצל״ג. וכ״ה במה דוגמאות דפס״ר כגרירת מטה, שהפעולה במטה שהחריץ בקרקע, וכן מסכורייתא דנזייתא, שסותם פשתן בנקב החבית והסחיטה ביין. ונת׳ הדק היטב בקובץ הערות וביאורים כולל צ״צ ו, לו, עיי״ש ותמצא נחת.
וכעי״ז מצינו בשו״ת מנח״ש א, ו ד״ה ואף שיש בסופו, בטעם דמאן דסחי במיא לינגב נפשי׳ ברישא דילמא אתי לאתויי ד״א בכרמלית, אף שהוא פס״ר דלנח״ל בדרבנן – שהוא כמוציא בידים לפי שמתעסק בד״ז ממש (אלא שבהנ״ל מצינו בכ״מ ליישב באו״א. וראה אצלנו כאן). ושם שבנועל ביתו לשומרו ונצוד הצבי שבבית שאני, לפי שאינו עושה פעולה בצבי רק בדלת. ולדברינו אפ״ל באו״א, שה״ז כב׳ פעולות, פעולה בדלת, ופעולה בצבי.
[ובלא״ה מההכרח לומר כן, שהרי בפורס מצודה להציל תינוק והעלה דגים הוא ג״כ בגדר פס״ר, אף שהפעולה בשניהם. ובהכרח לומר, לפי שהפעולה בדגים ענין אחר הוא. אלא שלפ״ז אינו עולה יפה הסברא שכתב שם בהוצאת מים שעל גופו (אלא שבזה כנ״ל מצינו ליישב בכמה אנפי), וכן בבישול דקדרה שי״ב עצמות (בהנידון שבמנח״ש), או בהוצאת בגד שי״ב חפץ (עיי״ש). ואולי אכתי מקום לחלק בדעת המנח״ש (אף של״כ כן) בין הוצאה לצידה, שבצידה בכ״ד ה״ז פעולה לעצמה. אמנם, בבישול הרי להדיא מצינו חולקים על סברתו, בנוגע לבישול דבר שרובו יבש ומיעוטו רוטב. ואכ״מ עוד].
ומצינו כך ליישב להדעות שפס״ר בדרבנן מותר במה שאסור לשפשף טיט יבש משום טוחן, אף שאין כוונתו לטחון, וא״כ ה״ז משאצל״ג, וממילא פס״ר בדרבנן (ואכן כ״כ בלבוש שב, ז) – לפי שאינו בגדר דשא״מ כיון שעושה פעולה אחת (כ״כ להקשות על הלבוש בתוס״ש שב, כו. וראה שו״ת יבי״א ד, לד, כג. ובדעת הלבוש אפשר ליישב, דהתם הפעולה היא קילוף והסרת הטיט ולא טחינתו, וא״צ שיהא דק כעפר, אלא דממילא נטחן, ושפיר הו״ל דשא״מ).
וגם בשותה כוס עיקרין לרפואה, הו״ל דשא״מ ואסור רק מטעם פס״ר, שפעולת השתי׳ בפיו והסירוס ענין אחר הוא.
ובאמת, הדברים כמעט מפורשים ברשב״א שבת קלג, א ד״ה בתר, בטעם דאיטריך ילפותא מבשר למישרי מילה במקום בהרת, שהרי אף ברשות הותר מחמת שהוא דשא״מ. וכתב ליישב שיש לחלק בין מי שמלאכתו עושה וממילא מיקץ קייץ משא״כ ״בקוצץ ממש ומתכוון לקוץ אלא שאין מתכוון לשם קציצת טהרה וכו׳ הלכך איצטריך למיכתב בשר להתיר במקום מילה שהוא קוצץ בהרת בידים״. ועד״ז בחי׳ מיוחסים לר״ן שם בשם הרא״ה ד״ה ואביי שיש לחלק בין מי שאינו קוצץ בידו ממש אלא מתעסק בסיב שברגלו ובמוט שעל כתיפו, ל״מילה שעושה בידיו ממש״. ונראה מדבריהם, שגם במקום שהותר פס״ר כבצרעת, היינו שגילתה תורה שהפעולה השני׳ אינה מתייחסת אליו, אבל בעושה בידים אותה פעולה, לא אהני לן מה שאינו מתכוון. ובריטב״א שם, דדשא״מ הוא ״דאיכא תרתי גרירה וחריץ״. (אלא שעיקר דבריו הוא אם אפשר זה בל״ז, שבחופר גומא ״דליכא אלא חדא״ אא״פ בלא״ה).
(אמנם, מסקנת הרשב״א שם למעשה שבקציצת בהרת מיקרי שפיר דשא״מ, וכמפורש בגמרא שם, ומטעם אחר, דשאני איסור קציצת בהרת שהאיסור אינו במעשה הקציצה, דלא כתב רחמנא השמר בנגע הצרעת שלא תיקוץ, והאיסור שלא יטהרנו אלא בהוראת כהן. וממילא שפיר ה״ז ב׳ ענינים נפרדים, ש״כשקוצץ לשם מילה הו״ל דשאי״מ אצל טהרה״. ומשמע מזה, שגם בפעולה אחת, אם התוצאה היא בדבר שהאיסור במהותו אינו על המעשה, ל״ה פס״ר. ולדברינו י״ל שפעולת המילה היא באבר הברית, ואילו הטהרה בגופו של אדם בכלל. ולכאו׳ דומה לנדו״ז סוחט כבשים ושלקות וא״צ למשקין היוצאים, שכתבו התוס׳ בכתובות ו, א שלערוך הוא מטעם פס״ר דלנח״ל (וראה משה״ק באג״ט דש כז, ב), וה״ט שאין העיקר ב׳ פעולות אלא ב׳ תוצאות נפרדות, שהפעולה בכבשים והסחיטה ענין אחר, שמייצר משקה. וכ״ה במכסה כוורת דבורים ועוד).
[ואולי י״ל דמה״ט לא מהני במצוות ללא כוונה מה שהוא פס״ר, כבתוקע לשיר (אף שבלא״ה י״א בקל, שפס״ר אינו מועיל לאשוויי כוונה כאילו מתכוון, רק לייחס הפעולה אליו ומהיכא תיתי שזה מועיל במצוה) כיון שפס״ר היינו לייחס לו פעולה אחרת. אבל באותה פעולה עצמה כשאין כוונתו לכך, אי״ז מלאכת מחשבת, ונקרא מתעסק. ושו״ר שהדברים כמעט מפורשים בערוה״ש רמב, לד].
ואפ״ל בסגנון אחר, שכשיש ב׳ פעולות אין המחשבה בפעולה אחת מבטלת פעולה השני׳. ואילו בפעולה אחת כשחושב היפך הפעולה אתי מחשבתו להיתר ומבטלת הכוונה לאיסור.
ומצינו כעי״ז ברשב״א שבת צז, ב, בזורק מרה״ר לרה״ר ורה״י באמצע, שאם רצונו שתנוח בסוף מה שקלוטה – קלוטה כמי שהונחה – באמצע, פטור שלא איתעבידא מחשבתו. ולכאו׳ הא הו״ל פס״ר. וראה וראה שפ״א שם. קה״י מו. וי״ל שה״ז פעולה אחת ממש.
וניהדר אנפין לנדו״ד, שכאן ה״ז פעולה אחת ושפיר י״ל שהיא משצל״ג ולא פס״ר.
אלא שגם במשאצל״ג אפשר לצדד להקל, וכדלקמן.
ואכן כה״ק בכפו״ת סוכה לג, ב, בדוגמא דהריגת העוף, שבאמת הוא משאצל״ג. וכן הקשו בכל פס״ר מ״ט לא ליהוי משאצל״ג. ואכן מבואר בכ״מ, שפס״ר שחייב הוא רק בניח״ל. וראה שו״ע אדה״ז רעח, ד.(ובריטב״א שבת קיז, א, שכל שאא״פ זה בל״ז ולא ניח״ל ממילא הו״ל משאצל״ג).
ולכאו׳ זהו עומק דברי ר״א בן הרמב״ם שהובאו בכס״מ שבת א, ז. וראה חי׳ הצ״צ שבת פ״ג מא, ב (מ, א) ד״ה פר״י, שע״פ הנ״ל מובן החילוק בין פס״ר דלנח״ל למשאצל״ג.
ובמפיס מורסא – אכן כתב רעק״א בדרו״ח כתובות ו, א שאינו פס״ר והוא משאצל״ג, שכוונתו למלאכה לפתוח המורסא אלא שאצל״ג להוציא אויר רק לליחה. והדברים עתיקים. ומה שהבאנו מרעק״א במפיס מורסא שאינו בגדר פס״ר, שפתיחת הפתח היא היא עשיית הכלי – היינו הך בעניננו.
לאידך, בדעת התוס׳ כתובות ו, ב שמפיס מורסא שהוא בגדר פס״ר, משמע דלא סברי הכי. (וראה חידושי ר’ שלמה היימן ג, וחידושי ר’ ראובן ז, שכתבו ליישב קושיית רעק״א, וכתבו שהכל זה פעולה אחת ותוצאה אחת. וביארו דברי התוס’, שרש”י כתב שיהיה פתח ליום מחר ותוס’ כתבו שיהיה פתח להוציא ולהכניס. ומבואר מדבריהם שלא די שעושה סתם נקב אלא צריך שיהיה שם פתח ושיהיה ראוי לעמוד למחר, וכשעושה רק להוציא ליחה אין כוונתו לעשות פתח גמור ואף שממילא נעשה פתח זה נחשב אינו מתכוון. ולפ״ז ביארו, שלתוס’ דשא״מ הוא אפילו כשמתכוון למעשה אלא שאין כוונתו לעצם המלאכה). וכן במ״מ שבת ב, ב הצירוף בכיבוי גחלת כשאינו מכוון הוא פס״ר שהותר בתיקון כלי, ושם שכ״ה בקוטם קיסם שאינו קוטמו לחצוץ שיניו, וכ״ה במג״א שיח, לו ואדה״ז שכח, לב.
והנה, בתוס׳ כתובות ו, א ד״ה האי ״שהוא מתכוין לבטלה ואינו מתכוין לעשות כלי ושייך ביה פסיק רישיה הואיל ואינו מתכוין לגמרי לעשות כלי״. אולם, בתוס׳ גופא כתבו שהוא בדוחק. ונראה בכוונת דבריהם, שפעולתו בדבר הסותם והכלי שנעשה הוא הגיגית. ובפרטיות, שהמטרה שלא יצא יין, וכוונתו רק למקום הנקב אבל אגב נעשה כלי בכל הגיגית. ובכלל נדו״ד גרע שאי״ז דרך עשיית כלי, והו״ל כמעשה אחר. והיינו שבאופן עשיית כלי הפעולה היא אחרת. ויפה יותר וכו׳. וכ״כ בשו״ת זית רענן א הלכה ו, א סק״ג (יד, ג). ואפ״ל עוד שביסודו ה״ז סברת המ״מ דשאני עשיית כלי משאר מלאכות שכל המלאכה תלוי׳ במחשבת האדם ודעתו, שהמלאכה מעיקרא הוא התוצאה, וממילא עשיית הכלי הו״ע אחר לגמרי מהמעשה. אלא שלתוס׳ פס״ר אסור גם בתיקון כלי. ולאחרי כל הנ״ל כתבו התוס׳ שזהו דוחק. ועוד שבתוס׳ ביצה לב, ב ד״ה מלמטה כתבו איפכא דדשא״מ מותר ״היינו כגון שעושה דבר שאין מתכוון לעשותו אבל הכא מתכוון לעשותו מה שהוא עושה״. והעיר בזה בשו״ת בי״צ או״ח סו, ד.
ולאחרי הכל, אין הדברים ברורים כל צרכם, שהרי במלקט זרדים שאין כוונתו ליפות הקרקע נק׳ פס״ר (בשבת קג, א). וכה״ק בשו״ת עונג יו״ט צו. וצ״ל, שהקרקע דבר אחר הוא. וכן בתולש ענבי הדס, שההדס והענבים ב׳ ענינים הם. ובהכרח דס״ל לרעק״א דל״ד מפיס מורסא למיעוט ענבי הדס, שהפעולה בענבים והתיקון בהדס. ובהפשט עור – ראה שבת קיז, א (וראה משה״ק במאירי. חי׳ רעק״א שם) אולי העור ובהמה ב׳ דברים הם. ולאידך צ״ל שגומא ועפר דבר אחר ממש הוא.
ובכלל, הדבר טעון משקל ופלס לידע מתי נחשב פעולה או ב׳ פעולות. ואפ״ל שבהריגת העוף נמי, הפעולה בגופו, וההריגה היא בנפשו ובדמו.
כמו״כ צ״ע במה שכתב אדה״ז שלא, יב שמותר לומר לנכרי לשרות סדין במים, אף ששרייתו זהו כיבוסו, כיון שאינו מתכוון לכיבוס, דלכאורה הכיבוס והשרי׳ היינו הך.
כן יל״ע לסברא הנ״ל בקריעת שקית עם אותיות, אם אפ״ל שהוא פס״ר שהקריעה בשקית והמחיקה באותיות. ואכן, כן מצינו בשבירת עוגה שי״א שהוא פס״ר דלא ניח״ל.
ואין להקשות, שכיצד יתכן שבתנור בית החורף שמתכוין גם לחימום המאכלים שהרי הניח קודם לכן את המאכלים על התנור מותר לומר לגוי שיעשה כן ושרי, ואילו בפקק שאין שום כוונה ליצירת כלי כלל רק לשתות אסור – הרי אדרבה כל היסוד בנוי על דין הנ״ל, שהענין אינו כמה מעשים עושה אלא כמה פעולות יש באותו מעשה, שכשמניח את המים תחילה, יש כאן שתי פעולות, פעולת ההיסק בעצים ופעולת החימום במים, וה״ז פס״ר שהותר בגוי. אבל כשהניח המים אחרי ההיסק מסתכלים שיש כאן רק פעולה אחת, חימום המים. ובנדו״ד הרי פתיחת הבקבוק ועשיית הכלי שניהם הם בפקק. ומעיקרא צ״ע ההשוואה.
וראה בהגהות אמרי ברוך לט״ז רנג, יח, בטעם ההיתר בתנור בית החורף, שאף שמצד הגוי נעשה כאן מלאכה גמורה שהגוי מתכוון גם לבישול התבשיל, מ”מ הישראל ציווהו רק להסיק התנור ע”מ לחמם הבית (וצווי זה אין בו איסור משום שהכל חולים אצל צינה), ומצד צווי הישראל אין הגוי צריך לכוון כלל לחמם התבשיל, וגם אין לישראל שום תועלת ממה שהגוי מתכוון לכך, ולכן אין בזה איסור של אמירה לגוי משום שהישראל עשהו שליח רק להדליק התנור ע”מ לחמם הבית, ומה שברור לנו שהגוי מתכוון גם לחמם התבשיל אין זה מצד צווי הישראל, עייש״ה. וכל זה שייך רק כשאפשר לחלק בין הפעולות, וכבהדלקת התנור, דלו יצויר שהגוי לא היה יודע שיש תבשיל ע”ג התנור, היה בגדר מתעסק ואינו מתכוון על הבישול, ומצד צווי הישראל אין הגוי צריך לדעת ולכוון לזה, משא”כ בפתיחת פקק הבקבוק בקבוק שהיא פעולת עשיית כלי בעצם, כשהישראל אומר לגוי לפתוח פקק הרי זה כאילו אומר לו לעשות כלי,שלא שייך לפתוח פקק בלי שיעשה ממנו כלי. (אלא מאי, אפשר לומר שלגבי דין תיקון כלי נחשב כב׳ ענינים. והוא אשר דיברנו לעיל).
ואף שבתנור בית החורף גרע טפי, דהתם מתכוון לחימום האוכל, ואכן מה״ט יש מפקפקים בההיתר שם (כבט״ז שם) – אבל לא זה הענין כאן, כי כאן המדובר לפי השיטות שמסתכלים על עיקר הכוונה. אבל כל זה בהנחה שיש כאן גדר של דבר שאי״מ ולא משאצל״ג. ואם החילוק ביניהם הוא שתלוי אם היא פעולה בדבר אחד או בשני דברים (דוק, שאין הענין אם הוא מעשה אחד או שני מעשים), וכפי שנת׳ בארוכה – הרי בחימום התנור יש כאן שתי פעולות, אבל בפתיחת הפקק (למרות שאפשר לומר שבאמת לא מתכוון לכך כלל, הרי אין זה משנה בהגדרת הענין לעניננו, והעיקר כאן ש)עושה פעולה אחת ויחידה, פתיחת פקק שהיא הגורמת לפקק להיות כלי. (ובשלמא אם השקו״ט הי׳ מחמת עשיית הבקבוק ככלי, שיש הדנים בזה, שפיר אפ״ל שהפתיחה של הפקק אינה ענין לבקבוק).
וכנ״ל, ל״ד למקרר, שבמקרר יש פעולת פתיחת הדלת הגורמת לדבר אחר, לנורה, שתידלק. והוא הדבר בדין פס״ר בנטילת הקדרה מעל הגחלים, שע״י הפעולה בקדרה גורם בדבר אחר, בגחלים, חיתוי.
וכנ״ל, ל״ד לכבשים ושלקות, הפעולה בכבשים והסחיטה במשקה. כאן הפעולה והתוצאה – הכל בפקק.
ואף שיש מקום לומר שגם בסחיטת כבשים הכל פעולה ותוצאה אחת (וראה חי׳ ר׳ ראובן שם) – מ״מ החילוק בין כבשים ושלקות לפקק מובן היטב.
ומה״ט נמי ל״ד למחתה גחלים שנתכוון לכבות והובערו, דהו״ל דשא״מ, בכריתות כ, ב – וראה גליונות החזו״א לחי׳ ר״ח הלוי שבת י, יז ומשה״ק שם ממפיס מורסא היא קושיית רעק״א – שהכיבוי בתחתונות וההבערה בעליונות.
ומצינו עד״ז בריטב״א שבת קלג, א במילה בבהרת, דאיכא תרתי קציצת בשר וקציצת בהרת, דודאי הבהרת אינה בעובי כל הבשר אלא למעלה.
(ולהעיר שברמב״ם שגגות ז, יב השמיט הא דנתכוון לכבות והובערו. אלא שי״מ שבכלל דבריו הוא – ראה גליונות החזו״א שבת שם. חזו״א נ, ד. ובלבישת כלאים של מוכרי כסות, אכן ראה רמב״ן שבת קיא, א שלאו מטעם דשא״מ הוא).
ובשו״ת מנח״ש ב, יא, ג כבר רמז לסברא זו בעניננו וכתב לדמות להדלקת נורה שבמקרר, ד״עדיף טפי מפס״ר וה״נ כאן״. (וד״ז הי׳ בהעלם דבר ממח״ס ארחות שבת כג הע׳ קלה. ועכ״ז כתבו שם בשם בנו הדרכי שמואל, שאין ההיתר ברור. וראה קובץ ישורון לב ע׳ עדרת, שהאריך מאד בדעת המנח״ש בכל ענין גדרי פס״ר, והעמיס כוונה אחרת בדבריו הנ״ל).
ולמנח״ש א, ו, שהבאנו שבעצמות שבקדרה גרע מפס״ר, שמעשה אחד הוא, כש״כ וק״ו בעניננו. ועכצ״ל בדעתו, דשאני מתנור בית החורף דמיקרי פס״ר (וראה תשוה״נ א, ריז להתיר בעצמות לכתחילה, והוקשה לו דמאי שנא מתנור בית החורף שהותר רק בגוי), ״שלא בכל פעם שמסיקים את התנור נעשית מלאכת הבישול״, ואפשר לחמם הבית גם בלא בישול וא״צ להניח שם קדרה (שש״כ לא, א בשם הגרשז״א בישוב הקושיא על חידושו בגדר פס״ר בדבר המתוכנת כך. ושם, לענין פס״ר בהסרת קדרה שעי״ז גורם חיתוי בגחלים ״אין שה אלא מקרה ולכן הוה כשני דברים נפרדים משא״כ בנדו״ד הדלת והכפתור הם כמקשה אחת״). אבל אא״פ לבשל העצמות ללא בישול הבשר. וצ״ע, שהרי אפשר להוציא העצם ולבשלו לחוד. ויותר נראה, שבקדרה כל מה שבתוכו כגוף אחד, אבל התנור שבבית החורף אינו כמקשה אחת עם הקדרה. וכ״ה אכן במוסגר בשו״ת מנח״ש שם להסתפק במבעיר אש תחת קדרה ויש שם עוד קדרה אחת שיש בה בב״ח. ולכאו׳ יש לחלק בקל, והחילוק מוכרח מדין תנור בית החורף.
אבל, לאידך, כמובן יש כר נרחב על מה לסמוך, ומכמה טעמים:
א. שהרי כמה ראיות איכא איפכא. ולדוגמא מה שהבאנו משו״ע אדה״ז שלא, יב, שמותר לומר לנכרי לשרות סדין במים, אף ששרייתו זהו כיבוסו, כיון שאינו מתכוון לכיבוס, דלכאורה הכיבוס והשרי׳ היינו הך.
ב. ועוד, שבתיקון כלי שאני אפשר דמיקרי דשא״מ גם בכה״ג, וכעין סברת המ״מ, לפי שכל המלאכה תלוי׳ במחשבת האדם ודעתו, והמלאכה מעיקרא הוא התוצאה, וממילא עשיית הכלי הו״ע אחר לגמרי מהמעשה .
ג. ועוד והוא העיקר, שאפשר לחלק ולומר שהפעולה היא בטבעת, והתוצאה בפקק, וע״ד דברי הריטב״א לגבי בהרת.
ד. ועוד, דשאני פקק, שאפשר לפתוח ללא עשיית כלי ואינה פעולה אחת ממש.
ה. ועוד, שיש מקום להתיר מטעם משאצל״ג, למאי דקייל״ן מעיקר הדין שהוא דרבנן, בשבד״ש לצו״ג או לצורך מצוה, ולהדעות שהיתר שבד״ש הוא גם במשאצל״ג, ולא אמרינן דחמירא משאר שבותים. וכו עיקר. וראה אצלנו כאן:
ו. ובלא״ה, כל עיקר האיסור לא ברירא, ושפיר אפשר לסמוך להקל ע״י נכרי.
ז. ולכשתרצה, אדרבה דוקא מה״ט שאינו פס״ר כיון שפעולתו מעיקרא היא מעשה האיסור, נמצא שהוא בגדר משאצל״ג, שאינו מכוון לתכלית המלאכה, וה״ז בדומה ממש למפיס מורסא בכדי להוציא ליחה (אף דהכא ניח״ל בעשיית הכלי משא״כ במפיס מורסא דלא איכפת לי׳ בהפתח), שמותר עכ״פ במקום צער, וכן כשיש לו פקק אחר. וכש״כ ע״י גוי.
שו״ר בס׳ מעשה שבת פרקש ע׳ שסה ואילך שהביא כמה אופנים וגדרים בעיקר הענין, והאריך לבסס סברות שונות בדבר, ושמזה נפק״מ לענין נדו״ד ג״כ.
ובאמת, לדידי מעיקרא צע״ג לומר שיש בזה איסור אפילו על ידי ישראל. (ורק כתבנו לבאר דברי ידידנו הגריי״מ פרנקל שליט״א, המעוגנים היטב בדברי הפוסקים).
#31487
