מקרר – פסיק רישיה דלא ניחא ליה

 

שאלה:

נשאלתי השבוע ביולדת עם תינוק פג, ששוהה בדירה מטעם ביה״ר ליד ביה״ר, ונתקעו בשבת עם מקרר עם נורת לד, ואין להם אפשרות להוציא הנורה, וגם אין גוי או קטן. מה עליהם לעשות? לא שייך להשאיר את המקרר פתוח, כי כל המאכלים יתקלקלו מרוב החום בקיץ.

וז״ל השואל: להשיטות דס”ל פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן מותר, לכאורה יהיה מותר לפתוח דלת המקרר אף כשיש נורת לד [כמו שיש ברוב המקררים בזמננו] דולקת, כיון דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה, כשיש אור דולק במטבח, ונורת לד אינו אסור רק מדרבנן.

ויש שענו לי שאין זה לא ניחא ליה, כי סוף סוף רוצה בהאור.

ורב אחד כתב: עיקר הדיון אינו מובן, שהרי הרמ”א בסי’ שט”ז סעי’ ג’ פסק בפשיטות שפס”ר דל”נ אסור גם בדרבנן, ורק במקום תרי דרבנן כתב המג”א שם להקל, ולבני אשכנז היוצאים ביד רמ”א, והוא פסק בפשיטות שאסור, על כן אי אפשר להקל.

 

מענה:

במקרה המתואר, יש לוודא שיש תאורה חזקה בחדר בו נמצא המקרר, כך שהאור מהנורה לא נצרכת, ויש גם לכסות הנורה. ואחר כך לפתוח בשינוי. ועדיף גם לעצום עיניים בשעת הפתיחה.

 

מקורות:

בגוף הטענה שפס״ר דלא נח״ל אסור – אכתי נפק״מ למקילים בתרי דרבנן, כגון בשינוי, או לסברא להקל במקום צער, כבוד הבריות, או מצוה. וראה משנ״ב שטז, ה. שכא, נז. שכח, פח. תרמו, ח.

ויש לציין תחילה וראש, שבאחרונים שדנו במקרר עם נורה, והרבה כתבו שהוא בגדר פס״ר דניח״ל – ראה שו״ת אג״מ או״ח ב, סח. ועוד – רובם דיברו באופן שהי׳ קשה לראות בל״ז, הן מצד אופי המקרר, והתאורה בבית. וגם דיברו בנורה רגילה שכך הי׳ פעם במקרר, ולא בנורת לד. ואנן קיימינן השתא להדעות שבלד הוא רק דרבנן. וראה לקמן סברא שנק׳ בגדר לא ניח״ל רק בדרבנן.

ובכ״ז ילה״ע גם מהדעות שבמבעיר חייב גם בפס״ר דלא ניח״ל. ראה שו״ת כוכב מיעקב א, סוסי׳ עז. משא״כ בנורת לד.

והנה הגרשז״א בשו״ת מנח״ש קמא, צא, ט, חידש בזה כמה דברים, חדא שהולכים לפי המקובל בחול, לפ״מ שפי׳ בתוס׳ פסחים כו, ב ד״ה עלה, וב״מ ל, א ד״ה אף גבי גלגל החוזר דפרה אדומה. וכן הוכיח משם בשו״ת יבי״א ד, לד, לה. וכבר כ״כ באמ״ב בשו״ת בסוף ח״א י להוכיח כן מהתוס׳.

אלא שאין הדברים מוסכמים בדעת התוס׳. ובכלל בשאר הראשונים אפשר דלא ס״ל הכי. וראה גם שושנים לדוד נדרים ד, ד. קובץ הערות הוספות ד – סה, ב. ומפורש הוא בר״ן על הרי״ף חולין לב, א בנוגע ליי״נ שאינו מתכוון ליהנות דלאו ברשיעי עסקינן. וכ״ה ברא״ה שם צג, ב. ובשו״ת ריב״ש שצד, דנזיר הואיל ואסור להשירן מסתמא אינו מכוון, דלא ניח״ל באיסורא. וגם יתכן בדעת התוס׳, שהוא רק בפרה אדומה שכיון שכשרה אנן סהדי דניח״ל, ולא באופן שבאמת לא ניח״ל מחמת האיסור. וראיתי בין השיטין בקרית מלך רב שבת א, ו ד״ה וליישב, דפשיט״ל שגם בלא ניח״ל מחמת איסור מיקרי לא ניח״ל.

אלא שבעיקר הדברים שבלא ניח״ל מחמת איסור הו״ל ניח״ל – אכן מקובל כך לדינא. וכבר כ״כ בשו״ת אבנ״ז או״ח קנד, ח, ונעתק באג״ט האופה הערה לסקמ״ה,  וראה גם שו״ת חת״ס יו״ד רא. שד״ח מערכת פ, לא. ונסתפק בדבר בשו״ת התעוררות תשובה ד, לג.

ולכאו׳ מוכרח הוא בפשטות שאל״כ לישתרי להערוך כל פס״ר דשבת, שבודאי לא ניח״ל משום איסור. ובר״ן התם קאי רק לענין מכוון ואינו מכוון. אבל בכלאים מוכח שגם בכה״ג נקרא לא ניח״ל. וראה תוספת רעק״א כלאים ז, ו. חזו״א כלאים ד, י. ש פב, יא. וי״ל דשאני כלאים, שכל העדר ניחותא גם משום איסור, אינו  בגדר מקיים, שאינו זרע אשר תזרע. וכ״כ לבאר בשו״ת מנח״ש ג, קיז, ד. משנת יוסף א, סג. וראה אמ״ב שם. ועד״ז בהערות הגריש״א סוטה מו, א.

אבל להעיר שבשו״ת יבי״א שם כתב להקל בלא ניח״ל מחמת איסור בדרבנן. וא״כ נוסף גם הוא להקל בנורת לד.

עוד כתב לחדש במנח״ש שם לענין נורת המקרר, דבטלה דעתו. והוא כהסברא שבתוס׳ הרא״ש ב״מ שם,  ופי׳ הרא״ש ור״ש פרה ב, ד, שכיון דבשאר פרות ניח״ל חשוב ניח״ל. וג״ז אפשר להעמיס בסברא הנ״ל שברוב הפעמים – בחול – ניח״ל. אבל ראה לקמן. וצ״ל דשאני מאית לי׳ הושענא אחריתי, שלכולם בכה״ג לא ניח״ל. ועצ״ב מ״ש מארעא דחברי׳. ועכ״פ אם לרוב האנשים ההנאה זניחה, ש״ד.

גם כתב במנח״ש  בהערה לאסור אפי׳ לסומא מטעם אחר, כיון שיודע מזה ואינו מקרה אלא ערוך ומתוקן לכך מפני שכולם רוצים ונהנים. וגם לסברא זו, במקום מואר שאין כולם רוצים בזה – ליתא.

ושוב כתב במנח״ש סברא חדתא, שכיון שבאופן קבוע ומתוכנן נדלקת נורה, אפשר דחשיב כעושה בידיים, ולא פס״ר. וראה גם באו”א כעי״ז מנח״ש ו ד״ה ואף שיש. ולפום סברא הדין נפלה כל עיקר ההיתר בבירא. אלא שרבים וטובים חלקו ע״ז. והרבה כתבו להקל לפתוח המקרר  ע״י גוי מחמת אמירה לנכרי בפס״ר. ואף שמצאנו כעי״ז בשו״ת הריב״ש שצד בדעת הרמב״ם שכיבוד הבית חשיבא כוונה לענין השואת הגומות, שיש לו כוונה ביפוי הבית ותיקונו. וכ״ה בתוד״ה המכבד פסחים סה, א דסתם מכבד מכוון להשוות גומות – ל״ד כלל לנדו״ד. ובכלל, מוקשה סברא זו מכמה צדדים, ואבוהון דכולהו – בפס״ר הרגיל במיתת העוף, למרות שנדפס משמו ליישב, שבפסיקת הראש יכול להרוג העוף באו״א – ראה שלחן שלמה רנט, ז – ע׳ קכט בהערה. וג״ז צריכה רבה. ולכאו׳ בסוגיא דבעילת בתולה בכתובות ה, ב, דפתח ממילא קאתי מפורש דנק׳ דשא״מ. וראה גם בהגהות רעק״א יו״ד פז, ו בענין לחתות תחת קדירת גוי שי״ב בב״ח. וראה מה שדחאו בשו״ת יבי״א י או״ח כח – ע׳ מד. ובישוב סברת הגרשז״א, ראה מה שנדחק בקובץ ישורון לב ע׳ עדרת ואילך. ולהעיר גם שבשש״כ י, טו ובהע׳ מה שם, התיר בספק אם הנורה נדלקת לפתוח המקרר, אף שלדבריו כאן ה״ז סד״א ממש. (ומצינו כיו״ב בפנ״י שבת מא, א שכשאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ל״ה דשא״מ. אבל ראה שו״ת ערוה״ב או״ח פו, שדברי הפנ״י מרפסין איגרא, עיי״ש בארוכה שהביא להקשות מכמה דוכתי. ונראה שגם בפנ״י מיירי רק באופן שניכר להדיא שכוונתו לאיסור, אלא שבמחשבתו חושב להיתר, ובכה״ג אמרינן דדשב״ל אינם דברים).

ולכאו׳ איפכא מצינו בסברת שו״ת באר יצחק טו, שגם למ״ד לאסור פס״ר בדרבנן בדניח״ל  – היינו כשאפשר בלא״ה, אבל בדלא סגי בלא״ה הו״ל לא אפשר ולא מכוון. ואף שחזר בו מזה בהשמטות וס״ל להתיר רק בדלא ניח״ל – חזי לאצטרופי. (אבל סברת השלה״ג שבת לח, א אכן הוא איפכא, שכל שאפשר ללא פס״ר שרי גם בפס״ר. ואכ״מ.

ויש שצירפו בנדו״ד  מחמת סברת הרשב״א ס״פ האורג, שבת קז, א, הובא במ״מ שבת י, להתיר לנעול בית שי״ב צבי לשמור כליו, ואסברה לה בקרית מלך רב שם ד״ה וליישב דבריו (באופן הב׳), ובשו״ת חמדת שלמה או״ח כב, שכיון שמלאכת ההיתר מוטלת עליו, שבידוע שהדרך של כל אדם לנעול ביתו, נעשית הצידה טפלה לשמירת הבית, שעיקר המלאכה דהנעילה רק לשמירת ביתו. אלא שבכ״מ נת׳ בדעת הרשב״א באנפי אחריתי. וגם הרבה ראשונים חלוקים על הרשב״א. וצע״ג לסמוך ע״ז. וגם לד׳ החמד״ש יל״ע הדק היטב.

[וראה מנח״ש שם ו, בכעי״ז כשאין דעתו על בישול העצמות דל״ה בגדר פס״ר דלא ניח״ל, ודינו כמכוון ממש, וכתב לדמות לרוחץ בנהר ומים על גופו שאסור לילך ד״א גם בכרמלית, ועכצ״ל דמיקרי ניח״ל. אלא שבכ״מ מוכח שגם ביודע מזה נק׳ פס״ר. ויישבו הא דרוחץ בכמה אנפי. וראה אצלנו 24558. ואכ״מ].

ואכן יש שכתבו בנדו״ד שהוא בגדר לא ניח״ל – ראה שו״ת אול״צ ב ע׳ רסט. מנו״א א ע׳ תקפב. והשיגו בשו״ת יבי״א ט, קח ס״ק קפז. וראה גם שם י סוסי׳ כח. אבל ראה לו עצמו שם לה – ע׳ ס – בשם שו״ת חשב האפוד ג, פג, בנורה הנדלקת ליד הבית כשיש מספיק תאורה ברחוב. ושו״מ בקובץ משנת יוסף יט ע׳ שצב, שבעל יבי״א עצמו הורה בשיעור, שבבוקר כשיש אור היום, מותר לפתוח את המקרר כיון שהוא פס״ר דלא איכפת לי׳ בדרבנן. וטעמו שההדלקה בגדר כלאח״י כיון שאין הדרך להדליק חשמל כך. והנה להטענה שהוא כלאח״י הרי בנדו״ז כך דרכו. ועכ״פ כשפותח בשינוי ודאי עדיף טפי.

אלא שלענ״ד, גם באור היום ניח״ל שיש יותר אור, וכבדיקת חמץ לצדדין שבאכסדרה, פסחים ח, א. ול״ד לאור שברחוב, דסגי לי׳ בתאורה שברחוב ואינו מוסיף כלום להליכתו, משא״כ כאן יוכל לראות יותר טוב מה שצריך במקרר, אא״כ באופן שבאמת אינו מעלה ומוריד כבדלתות המקרר, או במקום מואר מאד. וחילא דילי מתוס׳ פסחים שם גופא, בהכניסה לרבקה, דלא ניחא לי׳ מדישתה, שאין מרויח כלום, דבלא״ה נידושה התבואה. ובתוס׳ ב״מ שם בשינוי – שאינו מרויח כ״כ. ויש שהגיהו שם ״כלום״. ובתוס׳ יומא לד, ב בחותה גחלים להתחמם ואינו מתכוון להבעיר, שא״צ שיובערו יותר ממה שהם בוערים. ועוד שם, בהובערו מאליהן שזהו בגדר לא ניח״ל כלל. אבל שם גופא בנוגע יפוי קרקע, שכיון שהוא נהנה אנן סהדי שמתכוון ליפות. וראה ברשב״א כתובות ו, א שבמיחם שפינהו נק׳ הצירוף פס״ר דלא ניח״ל. ועכצ״ל שא״צ לזה. וכ״ה באית לי׳ הושענא אחריתי, שאף שנוסף לו הדס אחר, א״צ לזה. וכבמוכרי כסות שאין מתכונים בחמה מפני החמה. (אבל התם בשעת לבישה אין לו הנאה כלל, והאיסור הוא ההנאה מכלאים). וכן בארעא דחברי׳ כתב ברשב״א שבת קג, א שאע״פ שיודע שהקרקע מתיפה אין זאת במחשבתו ואינו רוצה בכך.

ולכאורה עצה היעוצה בכגון דא לכסות הנורה, כבשו״ת מלמד להועיל או״ח נ. ולרווחא דמילתא גם לעצום עיניו, ואף שנהנה אח״כ – עכ״פ בשעת האיסור לא ניח״ל, ואח״כ הוא מאליו ולא עביד מעשה. וזאת למרות מש״כ במנח״ש לחדש מסברא שגם בכה״ג – בשני אופנים הנ״ל –  נק׳ ניח״ל מחמת שרוב העולם ניח״ל. והנה במנח״ש כתב לדמות לד׳ הבית מאיר או״ח שיז, והובא בבה״ל שם בתחילתו, בנוגע קש״ק דאזלינן בתר רובא דעלמא אף אם דעתו להתירו. אלא שג״ז אינו מוסכם. ועוד, שבבי״מ קאי רק בדבר שכך דעת רוב העולם, כקשר הגמלין וספנין וכיו״ב, אבל בדבר שיש רוב ומיעוט. והעיקר, שצ״ע הדמיון, דכאן אם לא ניח״ל להך גברא מאי איכפת לן ברובא דעלמא. ול״א בטלה דעתו רק בדבר שנוגע להגדרת המציאות כגון בקש״ק, אבל כאן הכל תלוי אך ורק בניחותא דידי׳. ומה שדימה הדברים לפרה אדומה כיון דבשאר פרות ניחא – הנה, גם בזה אפ״ל שהכוונה דניחותא תליא במציאות ולא באיסור. וכן פי׳ בקובץ הערות שם. איברא, שבס׳ הישר לר״ת סג, ט מוכח דאזלינן בדעת מנהג העולם לענין פרה אדומה, ולא בתר דידי׳. וגם בדבריו יש להעמיס כנ״ל. אבל ברא״ש בר״ש שם נראה דתרתי קאמר. ועכ״ז אינו מוכרח שהפי׳ באו״א – ראה גם מנחת אשר פסחים כו, ב – פח, י. שם ע׳ תנח.

אלא שבלא״ה שאני התם שגם אם נעשית מעצמה נפסלה, והעיקר דנוח לו, מקום לומר שבניח״ל לכו״ע סגי גם לדידי׳, שהעיקר שהוא בגדר מלאכה. ובסגנון אחר שבדלא ניח״ל אינה מלאכה לגבי הפרה, אלא קלקול, וסגי דמיקרי ניח״ל בשאר פרות. וראה מקד״ד טהרות  נא, ב ד״ה הנה המלאכה, דלא בעינן ניח״ל שתעשה פרה זו המלאכה, רק בעינן דניח״ל על המלאכה עצמה, שהיא מלאכה כזו דניח״ל בגווה. וראה גם חי׳ הר״ש יהודה הכהן ד ליקוטים א, ב – במהדו״ח ע׳ שיא – שכתב עד״ז, שבפרת חטאת אין ענין מהמחשבה על הפרה אלא על המלאכה שהיא בגדר תשמיש אדם.

אמנם, כאן לענין שבת שצריך מעשה בכוונה, נראה פשוט דלא סגי בניחותא דחברי׳.

ובפשטות, דמי ממש לארעא דחברי׳. והנה, במנח״ש פשיטא לי׳ דהו״ל משאצל״ג, וממילא אינו סותר לארעא דחברי׳. אלא שר״ל שבכה״ג נק׳ מתכוון. וד״ז תמוה, דמאי שנא מבעילת בתולה וכל הנך דלעיל.

 

 

#28587