פולמוס הצ׳ולנט – בישול בשבת
פולמוס הצ׳ולנט – מעשה דרמות:
מעשה שהיה בשכונתינו (רמות פולין ירושלים) בשב”ק האחרונה, התקיימה שבת שבע ברכות באולם ובא המלצר בליל שבת וראה שהניחו את סיר הצולנט על האש הקטנה ואת המרק על האש הגדולה, ולכן לאחר שהוריד את המרק מהאש העביר את סיר הצולנט מע”ג האש הגדולה כדי שיתבשל היטב מצטמק ויפה לו, [ואין בזה איסור חזרה כי העביר מאש לאש], אולם אח”כ נתברר שאינו מבושל כ”צ (כי לפני שבת הגיעו אורחים רבים יותר ממה שחשבו וחששו שאין מספיק והוסיפו תפוחי אדמה ובשר לסיר), וא”כ עובר על איסור בישול דאו’, ולהחזיר לאש הקטנה אינו יכול כי כבר לקח משם.
ואמר לו אחד מהנוכחים שם שאין ברירה ועליו להסיר את הקדרה מהאש כדי שלא יעבור על איסור מבשל. בינתיים נעשתה מהומה, ובעה”ב כששמע מהדבר הודיע חד משמעית שאיננו מרשה לו לגעת בסיר שלו, בהיות ואין איסור מעשה שבת בכה”ג כמבואר במשנ”ב שי”ח סקכ”ז וביה”ל שם (מעשה שבת בשוגג בצירוף פלוגתת הראשונים אם יש איסור בישול בנבשל כמאב”ד), וא”כ יוכל להשתמש למחרת בצולנט, ולכן אינו מרשה לו לגעת בסיר שלו ולקלקל לו את השבת שבע ברכות כדי לתקן את העבירה שלו.
השאלה הצדק עם מי.
יש לדון בזה מכמה צדדים. והאם יש הבדל אם הוסיף בבישול לאחר שהעביר שהמלצר כבר עבר איסור?
עיקרי הצדדים בהשאלה, עד כמה אמור בעל השמחה להפסיד כדי שחבירו לא יעבור איסור.
גם דנו מצד מתעסק. ואם מתעסק אסור מדרבנן. או מה״ת או בכלל לא. ואם ג״ז בגדר מתעסק שפטור, כשמדובר בחפץ אחד שטעה לחשוב שהוא חפץ אחר, ול״ד לטעות בב׳ חפצים. וראה גם בנדון כעין שלנו בשו״ת עונג יו״ט כד.
גם דנו בגדרי כבוד הבריות, ומה מותר מחמת כבוד הבריות.
ויש בזה עוד כמה נידונים באו”ח יו”ד וחו”מ.
הנה, דנו בזה בכ״מ לאחרונה. וכבר רבנים חשובים שליט״א כתבו בזה. וחלק מדבריהם מצו״ב. ומהם שדנו עמנו לפנ״ז או אח״כ בנושאים הנוגעים לשאלה הנ״ל. ומתוך דבריהם דברינו, וכן לאידך. ובעיקר כתב בזה בעל פניני הלכה ומעדני יו״ט שליט״א בגליון פניני הלכה, ודן מזה באורך ברוחב ובעומק. וכמעט שלא הניח זוית ופינה. ולהלן חלק מההתכתבות עמם בשינויים קלים מחמת אהבת הקיצור.
לכבוד הגרא״ז שליט״א
במש״כ באריכות לדון בכמה צדדים בהשאלה, הנה, ימים אלו עמוסים כאן שאין הלבלר יוצא בקולמוסי, ואנא טרידנא בחבילי טרדין במילי דמתא בהקפת כל הראש לא יתנוני השב רוחי, ובל״נ אשתדל כפי האפשר לפי מיסת הפנאי.
וכמה הערות בהחפזי:
א. מעשה שבת בשוגג בנתבשל כמאב״ד – להעיר משו״ת הרמ״א קב, הב״ד בט״ז רנג, י, מג״א רנט, יב, (אלא שנראה שהחמיר יותר ממנו), משנ״ב רנט, כה, דליכא משום בישול מה״ת אחר מאב״ד. וראה פמ״ג במ״ז סוסי׳ רנג. והנה, לפמ״ג רנט בא״א עב אסור. אבל בכ״מ שספק מעשה שבת מותר. וי״ל בכמה אנפי, דס״ל לפמ״ג שאסור מדרבנן עכ״פ, ולשיטתי׳ רסי׳ שיח שגם בדרבנן בשוגג אסור. או שלא בכל ספק הדבר אמור, וכמ״ש הפמ״ג רנד בא״א יא שיש לעיין מי החולקים. וראה שו״ע הרב רנג בקו״א ב. וידוע השקו״ט במעשה שבת בעירוי. והארכנו במק״א. ולהעיר שבמשנ״ב שם בשעה״צ לז קאתי עלה גם מחמת דעת הגר״א במבשל בשוגג, והרי במשנ״ב שיח, ז התיר לסמוך על הגר״א לחוד במקום צורך. ואילו במשנ״ב בפנים משמע שהתיר בדיעבד גם במזיד.
ב. מעשה שבת בספק, לפמ״ג שיח במ״ז ג, ושם טז – היינו רק במו״ש, שבשבת הו״ל ספק דשיל״מ. ולמשנ״ב צ״ל דס״ל דספיקא דפלוגתא שאני – ראה גם פר״ח תצז, ג ובכ״מ.
ג. להסיר הקדרה – יש לדון משום מוקצה. וממנ״פ, אם מורידו לחוש שאסור משום בישול ה״ז מוקצה. וי״ל שהסיר בסיס גם לכיסוי. אלא שבאמת הוא כדין שכח ואינו בסיס. וכ״כ בשו״ת חת״ס או״׳ח עח שהקדרה אינה מוקצה. ואולי ס״ל שה״ז כטלטול מה״צ לצורך דבר המותר, ולא ס״ל שלינצל מאיסור אינו לצורך דבר המותר. אלא שבנדו״ד כיון דחזי לאחרים לא הוה מוקצה. ולחזו״א אפי׳ לגבי איסור שהי׳ מחוייב להסיר ואין לו לחוש למוקצה. ובכל אופן התירו לרדותה להצילו מאיסור אפי׳. אבל שם קאי במזיד.
ד. גם גוף ההסרה אינה מועילה שהרי כ״ר עדיין מבשל. אלא שי״א שהאיסור אחרי בישול כמאב״ד רק כשלבסוף נתבשל כל צרכו. (וי״א רק בתוספת הניכר – ר״מ קזיס). ואולי עדיף שיערה לכלי אחר ויהא דינו ככ״ש. ויותר טוב לצנן באופן שלא יתבשלו המים.
ה. להסיר הקדרה – לנמוק״י ב״ק בדין אשו משום חציו שנעשה בשעה שהדליק האש, לכאו׳ נימא שהכל נעשה ברגע הראשון, ולא תועיל ההסרה. אמנם, הא בורכא, שהרי בידי׳ לאהדורי ולבטל הבישול עכ״פ חלקו. (ולהעיר שי״א שכל עיקר דברי הנמוק״י רק בע״ש שאין בידו להחזיר החץ, לבטל ההדלקה בשבת). וכן מפורש במשנ״ב רנד, מ, ושגם אחר צריך לסלקו.
ו. לכאו׳ בגמ׳ מצינו רק היתר ולא חובה לרדות. ואף דהתם איסורא הוא לרדות, אבל משמע שלא חייבוהו בכך. ולכאו׳ מחמת שכבר נעשה המעשה. (ידועה הפלוגתא אם האיסור בפעולת הנתינה או בהבישול, ונפק״מ בנגמרה האפי׳ במו״ש). וכ״ה באג״מ או״ח ב, י שאין חיוב לרדות לבטל המלאכה. אבל במשנ״ב מפורש שלא הבין כך. וראה גם רש״ש יומא עד, שמחויב מה״ת לרדות קודם שתיאפה. וראה גם הערות הגריש״א יומא שם. ובברכת אברהם שבת ד, שמה״ט לא חייבו לרדות שהמלאכה נגמרת בשעת מעשה הנתינה, כרש״ש. אלא שרש״ש עצמו כתב שמחויב. וכ״ה בלקח טוב להגר״י ענגיל ו המקום הי״ג ד״ה ואין לומר. וידועה הקושיא שאם גם אחרים מחוייבים ברדי׳ לא משכחת סקילה על אפי׳ שהרי העדים מחוייבים לרדות.
אמנם, בגוף השקו״ט אם הוא היתר או חיוב לרדות – לכאו׳ מפורש בירושלמי שבת א, י לפי׳ הקה״ע שהשופת הקדרה ע״ג גחלים מתרין בו שיקחנה מע״ג הגחלים, שכשיתבשל כמאב״ד חייב.
ז. בההיתר לרדות כשאין סקילה וחטאת – הנה, בפמ״ג רנד בא״א כא שאין היתר לרדות בביה״ש. וראה גם ישועו״י שם ג בסופו. והב״ד בפת״ע שם כח. ואינו סותר לטור וסמ״ג שגם באיסור חטאת התירו, דשאני התם שבעצם חייב חטאת לולא שאינו שוגג, כיון שנזכר, אבל הכא קליש איסורי׳ מחמת ביה״ש. ומ״מ פשוט שאין שום הכרח במקום שאין איסור רדי׳ כבתנורים שלנו, שאינו מחוייב בכך, ורק כשיש איסור דרבנן העמידו דבריהם גם במקום ספק דאורייתא.
אבל ילה״ע שבפמ״ג שם במוסגר, והב״ד בכה״ח נז, מוכח שאם שאם כבר הגיע לכמאב״ד לא התירו לרדות. וצ״ב, דהרי איהו גופא ס״ל להחמיר גם אחרי כמאב״ד במעשה שבת. ונצטרך לומר בא׳ מב׳ אופנים – דאיסור רדי׳ חמור טפי, שלא התירו שבות במקום ספק איסור. ובאמת, כ״כ בתורת חיים רנד, לא שאסור לרדות אחרי שנאפית שליש, דילמא הלכה ששיעור כמאב״ד בשליש בישולו, ולא יציל כלום, וס״ל שלא התירו לרדות רק אם ינצל מודאי איסור. וחולק על התוס״ש שם ל, שכתב להתיר לרדות באופן שלא שיכול להגיע לשליש אפי׳ בשבת ולא שיקרמו פני׳, דדילמא קייל״ן שבשיעור שליש כבר וראוי להתיר לו להצילו מספק סקילה. (ולכאו׳ הה״נ בנאפתה כבר כשליש, ולא הגיעה עדיין לחצי בישולו, דלדידי׳ מותר בכדי להצילו מספק. אבל ראה לקמן). וראה ביאורים לתוס״ש שם. אלא שקשה לפרש כן בד׳ הפמ״ג, דאיהו נקט לעיקר שחייב גם אחרי מאב״ד, ומדוע לא יתירו שבות דרדי׳ שהוא שבות קל משום עובדין דחול במקום שמעיקר הדין עובר. וח״א ר״ל דס״ל להפמ״ג, לא רק בכה״ג שהדביק ביה״ש, אלא גם בשבת, שכל ההיתר בגמ׳ באופן שעדיין לא הגיע לכמאב״ד, שבנתבשל כבר אין ממשות לזה שממשיך להתבשל מאליו. ורק בבישל דבר המבושל כמאב״ד והוסיף בישולו חייב, משא״כ כאן שאינו עושה כלום, שהרי כבר גרם בישול כשיעור, ולא יציל האיסור. ואכתי אינו מעלה ארוכה בנדו״ד, שהוריד הסיר אחרי שנתבשלה כמאב״ד, ושוב הניחה לבשל יותר, ולכאו׳ דין המשך הבישול מכמאב״ד עד בישלו כל צרכו כדין המשך בישול עד כמאב״ד, שמחוייב לסלק, שכל רגע מוסיף בבישול עד שיגיע לשיעור כל צרכו. או״י דשנא ושנא, שכשהניחו חי חייב לסלק לפני כמאב״ד שלא יעבור, אבל כשהניח דבר המבושל כמאב״ד כבר גרם הוספת בישול ברגע הראשון. וד״ז תלוי בפלוגתא אם חייב מיד או רק אחרי שנתבשלה כל צרכה. ואם נאמר שחייב מיד לא מסתבר לומר שחייב בכל רגע ורגע מחדש. (ואם כנים הדברים, יש לציין שבתוס״ש ל׳כ להיפך באופן שנתבשל שליש אבל רוצה לרדות להציל מאפי׳ בשיעור חצי בישולו, אף שד״ז פשוט טפי. ואולי טעמו דס״ל שבכה״ג גם לטור חייב לרדות מחמת תוספת הבישול. אבל יותר נראה דהא פשיטא לי׳ ומשנה שא״צ היא, דהא קייל״ן לעיקר ששיעורו בחצי בישול כרמב״ם).
ח. ידוע השקו״ט אם בישל בהיתר כגון לחולה, אם מחוייב לסלק, ראה שו״ת מורשת משה קליערס בחידושים ע׳ קפב. תשובות הגר״ח שבת ע׳ תרצט. וראה אג״ט זורע ט. ואם נאמר שהוא מתעסק ודליכא איסורא – לכאו׳ אין חובה לסלק. וגם לא מצינו חובה לסלק רק בעבר אדאורייתא. ובכ״מ שהיתר רדי׳ להינצל מעונש. וראה במקור הלכה זילבר יט, ד, שהחיוב להפרישו מעונש ולא מאיסור. וברמב״ן שזכות היא לו שיפטר מקרבן ולפ״ז גם אם מתעסק אסור הרי ליכא סקילה וחטאת. אבל ברמב״ם שהתירו רדי׳ שלא יעשה מלאכה. וראה אג״מ שם.
ט. אולי במשנ״ב מיירי דלא נתחמם עדיין שהיס״ב, ולא בהתחיל להתבשל.
יו״ד. עוד יל״ע דל״ד לנוטע בשבת שלכו״ע גם לר״מ יעקר. אבל במבשל לא אמרו כן. ואף שמפורש שמחוייב לסלקה – היינו רק בכדי שלא תתקיים מחשבתו. אבל י״ל אינו עובר בכל רגע על איסור בישול. ובחזו״א נקט בשהי׳ שהוא בכל רגע. וילע״ע.
יא. סברת קים לי אינה מועילה לגבי חובת הפרשה מאיסור ולפנ״ע, ורק בחו״מ.
יב. אם המלצר אורח י״א שקונה מנתו. ונחתינן לדין ברירה.
יג. את״ל שהוא גרמי חייב בתשלומין. אבל כיטן שהקלקול בא לאחר זמן צ״ע לומר שהוא גרמי, אא״כ הניחו במקום שסוף חמה לבוא. ודנו במנתק חשמל מהמקרר – ראה משפט כהלכה קונטרס שים שלום פסקי הגריש״א שג. וראה שבה״ל י, רפז. הישר והטוב ג, לג. משפט המזיק מילואים יב,מז – ע׳ תרח.
יד. י״א שחייב להפסיד ממונו לאפרושי מאיסורא אבל לא כל ממונו.
טו. בר״ן שבת קו, ב, שבצידת צבי בדרך מתעסק א״צ לפתוח הדלת, ומשמע שא״צ לבטל מלאכה במתעסק. וראה בה״ל שטז, ה ד״ה חייב כשקדמה צידה למחשבה.
טז. כמ״פ הצולנט של הקייטרינג. והקנין לא חל עד שיאכלו, שהרי מעות אינן קונות.
יז. אסור להזיק להציל ממונו. אבל מותר להזיק ממון חבירו להפרישו מאיסור. וא״כ הה״נ להציל עצמו. כן להדעות דקייל״ן כתקנת ר״י בן ברוקה בב״ק פא, ב – ראה רמ״א רסד, ה. ערד, ב. שח,ז (וראה סמ״ע שם. ביהגר״א שם) – מותר להזיק להציל ממון הרבה. ואולי גם להציל הפסד מרובה כעבירה. ובמהרש״ם ג, כג שיכול לומר קים לי כתקנת ריב״ק. אלא שלכאו׳ זהו רק בדיעבד, היינו שאין מחוייב לתקן ההיזק (שהרי חייב לשלם) ולא לכתחילה להזיק. אבל ראה ערך שי שס.
יום ד’ ט’ תמוז תשפ”ג
כב’ הגאון הנפלא הגרי”י שליט”א ישר כח מעומקא דליבא על כל ההערות והארות בגאונות מפליאה כמין ימא לטיגני, ואי”ה אעיין בהם בכובד ראש. והנה בתוך הדברים, בכל הני מרגניתי טבי דשדר לן, דן בדברי הפמ”ג סי’ רנ”ד א”א סקכ”א שכתב ‘ומשמע לכאורה דוקא בשבת, הא ביה”ש דלית סקילה וחטאת אין מתירין לרדותה אם יתבשל ביה”ש ממש כולו (כמאכל בן דרוסאי, עיין סימן שי”ח סעיף ד) וכו’ ועיין תוספת שבת’ עכ”ל. והעלה הדר”ג מדבריו במוסגר דאין היתר לרדותה משום הבישול לאחר מאב”ד, ולפ”ז גם אם הניח בשבת ונתבשל כמאב”ד אסור לו לרדותה [וכד’ התורת חיים סקל”א], ונתקשה הדר”ג בטעמו דהפמ”ג ונו”נ בזה בארוכה.
אלא דעדיין צ”ב טובא עיקר דברי הפמ”ג, מאי נפ”מ אם יתבשל כמאב”ד בביה”ש או יגיע למאב”ד רק לאחר חשיכה, סו”ס הנחת הקדרה היתה בביה”ש ואין כאן סקילה וחטאת, וגם פשוט כביעתא בכותחא דאין שום חילוק כלל בחומר האיסור אם הגיע למאב”ד בביה”ש או רק לאחר חשיכה, והוא פלא עצום.
ולולי דמסתפינא אמינא דאין כוונת הפמ”ג לביה”ש דכניסת היום אלא לביה”ש דאפוקי יומא, וע”ז כתב דרק אם יתבשל לכה”פ כמאב”ד בביה”ש מותר לרדותה, משום דס”ל כד’ האחרונים דאין איסור בישול אם נתבשל במוצ”ש, ולפ”ז מיושב הכל.
והנה בסוף דבריו ציין הפמ”ג לתו”ש, ובדפוסים החדשים כתבו דכוונתו לתו”ש סקל”א שכתב דאם הדביק פת בתנור בתוספת שבת קודם ביה”ש לא התירו לרדותה משום דאין בזה אלא עשה, ומלשונו משמע דאם הדביק בביה”ש מותר לרדותה, וכוונת הפמ”ג דבתו”ש משמע שלא כדבריו, וכ”כ התורת חיים סקל”ג.
אולם לפי האמור נראה דכוונתו לתו”ש סק”ל שכתב להדיא דאם הדביק פת בתנור סמוך למוצ”ש באופן שיבא לידי שליש אפיה קודם חשיכה מותר לרדותה, אבל אם לא יבא לשליש אפיה עד שחשיכה אסור לרדותה, [וזה ג”כ כד’ האחרונים דאין איסור בישול אם נתבשל במוצ”ש], הרי להדיא דלא כד’ הפמ”ג.
[ובהאי ענינא נתקשיתי ג”כ בדברי התו”ש שם סקל”א שכתב דאם הדביק פת בתנור בתוספת שבת ועדיין יש שהות שתיאפה קודם ביה”ש לא התירו לרדות כיון דאין בו אלא עשה, ומשמע דאם תיאפה בביה”ש לא התירו לרדות, וצ”ב דגם בכה”ג אין בו אלא עשה, וכמו שהקשינו ע”ד הפמ”ג. והוא תימה גדולה. ושמא י”ל דס”ל דהחיוב לרדותה הוא חלק מגוף איסורא דבישול כמו שהאריך הדר”ג בתוך דבריו, וכדברי הירושלמי דאם התרו בו קודם שהגיע למאב”ד חייב סקילה, וכיון דתוספת שבת דאו’ יש בו ג”כ איסור סקילה אם נאפה לאחר ביה”ש, ורק אם נאפה קודם ביה”ש אין בו אלא עשה, וכ”ז חידוש גדול, ומ”מ ד’ הפמ”ג לא יתיישב עפ”ז, ובע”כ לבאר כמש”כ דכוונתו על ביה”ש דאפוקי יומא].
אצפה לשמוע חוו”ד הגדולה
ביקרא דאורייתא
מענה לכבוד הגרא״ז שליט״א
דבריו קלורין לעיניים. ובעיקר דבריו, אכן בפמ״ג בפתיחה להל׳ שבת לד נוטה לומר שבנתבשל במו״ש א״ח משום מבשל.
אמנם, לא הבנתי היאך מיישב דברי הפמ״ג, והיאך העמיס כן בדבריו, שהרי דבריו ברור שבהניח בביה״ש, ונימא דקאי אאפוקי יומא, אין מתירין לרדות כיון שלא עבר אאיסור סקילה, ועז״כ דקאי אם יתבשל כולו, ומפרש דהיינו כמאב״ד, בביה״ש.
ולכאו׳ נתכוון לומר דקאי בהניחו בשבת, ויתבשל ביה״ש דאפוקי יומא, ועלה קאמר שאם יתבשל כולו – היינו כמאב״ד – בביה״ש לא התירו לרדות. ואם יתבשל אחרי שבת, משנה שא״צ שלא התירו שהרי א״ע כלל. ובפמ״ג המבואר פיענחו ״הא הדביק ביה״ש״. ולהנ״ל, ליתא.
וחזר וכתב במענה אלינו:
ישר כח. אכן טעיתי בניסוח, והתכוונתי לפרש כוונתו דכל הנידון אם מותר לרדותה הוא רק אם נתבשל כמאב”ד בביה”ש, וע”ז כתב דאין מתירין לרדותה (בין אם הניח בביה”ש ובין אם הניח קודם ביה”ש) הואיל ואין כאן סקילה וחטאת. ומודינא דיש כאן דוחק קצת בלשונו.
עוד כתבנו מזה להגרי״ו שליט״א, כדלקמן:
י״ל החקירה גם באנוס מחמת פקו״נ אם חייב לרדות.
והנה, בתוס׳ הרא״ש דבאידכר איסורו חמור יותר. והעירו שהרי לא הוסיף כלום בהמעשה כשנזכר, ורק לגבי קרבן שיש דין של סופו בשגגה נפק״מ בידיעה. ומשמע שבעצם הידיעה חמור טפי לגבי מעשה העבירה. והנה ע״ד המוסר ודאי יש לבאר החומר בידיעת החטא. אבל צ״ע לפי פשוטו. ולדבריו א״ש קצת. ובפרט את״ל שהו״ל כאילו בא מכוחו, והמעשה ממשיך, כבאשו משום חציו. אלא שבנמוק״י שהכל נעשה מתחילה. אבל יל״ד בשתים: א. ה״מ בדלא מצי לאהדורי. ב. זהו רק לגבי חלות זמן המעשה, אבל גוף הפעולה ממשיכה כל הזמן ומתייחסת אליו, ובנזכר אז הו״ל מזיד אז. וראה גם באר יצחק או״ח כב בזר ששימש בשבת לגבי בישול, שאין כאן ב׳ איסורים כאחד, שהבישול רק כשנצלה כמאב״ד, וזרות כשאחז האור. ומשמע שהחיוב חל רק אח״כ. וי״ל דדין אאחע״א שאני שתלוי בזמן שנתחייב. וראה נתיב ים גורדון יבמות יט. ועכ״ז, קשה הדבר לומר שיש חלות איסור בשעת הידיעה כשאינו עושה כלום.
עוד ילה״ע שההיתר לרדות רק קודם שיבוא לידי חטאת או סקילה, וכשאינו חייב חטאת דאיהדר ואידכר שנודע לו משמע בגמ׳ ד, א שלא התירו לרדות. ובתוס׳ הקשו דלישני קודם שיבוא לידי איסור חטאת. וברמב״ן בלא אידכר, שהתירו רק משום חיוב חטאת ולא מחמת חילול שבת. וגם ברשב״א נראה שלמסקנא הבין מל׳ הגמ׳ שההיתר רק כשיבוא לחיוב חטאת. אבל בסמ״ג ל״ת סה וטור רנד שגם בשוגג ונזכר התירו. וכ״מ דנקטינן לדינא, ראה גם מג״א רנד, כא.
וצ״ע אם אפ״ל גם כלפי החיוב לרדות – ולא רק ההיתר, את״ל שמחויב לרדות – דבדליכא חיוב חטאת פטור מלרדות.
וסמך לדבר מירושלמי תרומות ח, ב שבנודע לו ותרומה בתוך פיו יבלע לר״א, ובפיה״מ גם בהתחילה לאכול אחרי שמת בעלה, ואם נאמר דאינו מצד לעוס כבלוע, מוכח שבאכלה בהיתר מחמת חזקת חיים מותר לבלוע. אבל יל״ד בכמה אנפי.
בגוף השקו״ט אם חייב או מותר לרדות – וציינתי במק״א המחלוקת בזה – להעיר משו״ת הרשב״א ז, פז בהפרת נדר לדבר מצוה שאין לך מצוה גדולה יותר מזו להציל את החוטא ולעשותו כמי שלא חטא. ועד״ז בכ״מ.
לאידך גיסא, ההיתר דרדי׳ הוא רק קודם שיבוא לידי איסור סקילה. אבל אם כבר עבר מנא לן שמותר, וממילא מנא לן גם שחייב.
וכתב אלינו שוב, והמענה שלנו בין השיטין:
ישר כוח על הדברים הנפלאים דשדר לן מעכ”ת, הנני יוצא מהכלים מהקף הבקיאות והחריפות
נתקיים בי יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו
הנני רוצה להוסיף ב’ מו”מ בענין הספק שכתב לפי הראשונים דס”ל דיש איסור בישול גם לאחר שנתבשל כמאכל ב”ד עד שיתבשל כ”צ, האם חייב על כל משהו ומשהו, עי’ מנחת-שלמה (ח”ב סי’ ו’) שכתב כדבר פשוט דחייב על כל משהו ומשהו, ונמצא דבישול לאחר שיעור מאכל ב”ד הוא יותר חמור מדין בישול עד מאכל ב”ד ועיי”ש מש”כ לישב עפ”ז מה שהקשו על הריטב”א.
אכן מפורש הוא שם. ובחוט שני שבת ב כט – מבשל – ע׳ קסז נסתפק אם כל משהו חשוב מבשל.
אבל בחי’ מהר”ם קזיס על מס’ שבת (עמ’ ע”ז) נקט דרק אם ניתוסף דבר הניכר בחשיבותו בשבת התבשיל אז חייב משום מבשל עיי”ש.
נזכר אצלנו בדיון עם בעל פניני הלכה שליט״א. אמנם, יצויין בדעת שו״ע אדה״ז שיח, יד דמוכח מדבריו שעל הוספת בישול לחוד חייב. (ולדבריו שם, איכא לפרושי הכי גם בדעת הט״ז שם ט ויא. וכ״ה במנוה״ט שם ח ד״ה והט״ז. אבל ראה תהל״ד שם כג. שם רנד, ד. והחולקים על הט״ז – ודאי הכי ס״ל. וראה גם משנ״ב נ. שעה״צ עג). ודנו בזה בסברת הענין מ״ט חייב, ומהו גדר בישול למר כדאית לי׳ ולמר כדאית לי׳. אלא שגם בדבריהם יתכן דס״ל שרק בתוספת הניכר הכי הוא. ועוד, שאין ראי׳ שממשיך להתחייב גם בכל רגע.
כת”ר עורר ספק עצום בדין מי שהניח סיר על האש לצורך פיקו”נ ולפני הבישול התבטל הצורך האם חייב להסיר התבשיל,
כן שקו״ט בבישל לחולה ונתרפא. וצויין אצלנו בדיון עם בעל פניני הלכה שליט״א.
והוא פלא שעדיין לא ראיתי מי שעמד על ספק עצום זו, ולכאורה אפשר להסתפק כעי”ז גם ביו”ט אם הניח סיר על האש לצורך אוכל נפש משום שחשב לאכול ממנו, וקודם שנתבשל החליט לא לאכול ממנו אם צריך להסיר הסיר כדי שלא יעשה מלאכת בישול שלא לצורך, אלא שיש לחלק בב’ חילוקים: א) אין כאן רק איסור דרבנן שהרי ראוי לאורחים. ב) מלאכת או”נ ביו”ט הותרה כמש”כ הר”ן, משא”כ פיקו”נ נחלקו האחרונים, מה דעת כת”ר בזה, והאם כבר דיברו ע”ז?
ראה ביצה יא, א דב״ש חיישי לאמלוכי בהוציא לצורך או״נ ונמלך. ובקובץ שיעורים שם מא הקשה דמאי שנא מהמבשל ונמלך, אטו יעבור למפרע. ולכאו׳ מפורש הוא בשו״ע תקכז, א ומשנ״ב שם ב דש״ד. ויש שכתבו לחלק בין הוצאה לבישול שהוצאה לא פעל מאומה להכין האוכל לאכילה, או דהתם קאי עלה משום טירחא. וראה מלאכת יו״ט פט ובהשמטות. מנחת שלמה ביצה שם. חידושי בתרא שם. בני רא״ם צא, ה. חשוקי חמד שם. בית מתתיהו ד, י, ו.
ולכאו׳ מדברי הפמ״ג הובא בשעה״צ שיט, ה, דלא אריך למיעבד הכי, מוכח דלאו איסורא הוא.
וראה בארוכה ענפי משה חליוה יו״ט כח.
ושוב כתב אלינו:
ישר כוח על התשובה, ומ”מ לפי מה שהבנתי כל המו”מ היינו על בן אדם שכבר גמר לעשות מלאכה לצורך או”נ ובסוף נמלך והחליט שלא להשתמש ובזה ודאי מסתבר שלא עשה איסור, והרי גם בפיקו”נ נפסק בש”ע סי’ שכ”ח דאם הרבה אנשים חתכו גרוגרת לצורך פיקו”נ ורק אחד היה נצרך כולם מקבלים שכר טוב וכו’ ומה שנסתפקתי הוא נושא אחר לגמרי דמלאכת בישול יש לנו דבר שאין כמותו בכל מלאכת שבת, שיש המעשה מלאכה דהיינו הנחת הקדרה על האש, ויש גמר המלאכה דהיינו מתי שנתבשל, ואם היסר הקדרה לפני הבישול לא עשה איסור כלל כמבואר בשבת ד. (ונחלקו האחרונים האם לאחר שנתבשל עובד למפרע על שעת הנחה או לא, ומפשטות דברי הגמ’ בשבת משמע דהחיוב הוא רק על שעת הבישול ולכן אם אינו שוגג אז אינו חייב חטאת, ואכמ”ל) וא”כ יש להסתפק באופו שהניח הקדרה על האש לצורך אכילה ולפני הבישול החליט שאינו רוצה לאכול ונמצא דבשעה שנעשה מעשה הבישול מכוחו הרי נעשה כאן מלאכה שלא לצורך או”נ ובודאי אם היה צריך לעשות מעשה בידים כדי לגמור הבישול היה אסור, מ”מ באופן שהבישול נעשה ממילא אלא שבידו למנעו ע”י הסרת הקדרה יש להסתפק האם חייב לעשות כן (וכעין הספק באופן של פיקו”נ אלא שכאן יש סברות יותר להקל כמו שכתבתי בשאלתי).
האם אחד הספרים שציין כת”ר דיבר להדיא על ציור זה?
אני מקווה שאיני מטריח על מעכ”ת, אבל תורה היא וללמוד אני צריך.
ועניתי לו:
צודק שעל כך מדובר ברוב הנ״ל. אלא שג״ז אינו פשוט כ״כ. (וראה במה שצויין אצלנו. ויש להוסיף גם ממאירי פסחים מו, ב שגם למאן דלית לי׳ הואיל בבישל מיו״ט לחול ונמלך ואכלה ביו״ט אינו לוקה. אלא שאין הכרח כלל שכ״ה גם להיפך שבנמלך שלא לאכול עובר).
ואכן, בבישול שאני מטעם שביאר. אבל כ״ז בהנחה שבבישול בכלל מחויב להסיר, ושההיתר לרדות הוא גם חיוב, שכן נקטו רוה״פ אף שמכלל פלוגתא לא יצא. ויצוייר זה לכו״ע באופן שהוא לפני כמאב״ד.
אלא שיתכן דאיפכא הוא שבהורדת הקדרה גרם למפרע שלא יהא ראוי כלל, ונמצא שטרח בחנם. וגם יתכן שי״ב משום איסור דח״ש (ראה ראש יוסף שבת לח, ב, ושם מ, ב – לגבי שבת. שו״ת ביז״צ יו״ד פב, ב. ועוד. וחלקו עליו באבהא״ז שבת ט, ה. ועוד. ולמ״ד שאסור מדרבנן (ראה שפ״א שבת מב, א במשנה. ונסתפק בזה בפמ״ג שיח במ״ז יג. וראה משנ״בשיח, א. שעה״צ ה-ו. חזו״א נ, ט. שם לז, יא.) יל״ע אם ה״ה ביו״ט. ויש שכתבו שאסור כשהגיע ליס״ב – ראה גם חזו״א שם. ולהעיר משו״ע אדה״ז שיח, יג). ואילו אם נשאר שם – ראוי הוא לאורחים, לסברת הפמ״ג שגם בכמאב״ד סגי שיהא בכלל גדר הואיל.
בכלל, נחלקו אם כשהוריד גורם למפרע שלא יעשה איסור כלל, או שהוא רק תנאי לגבי חיוב. ובסגנון אחר אם התוצאה בכלל המלאכהרו שהמלאכה רק בגוף הנתינה, ומה שאינו חייב אחרי שרדה הפת, כיון שלא איתעביד מחשבתי׳. וכבר העירו מס׳ הישר שמקשר לדין יש ברירה ושסופו מוכיח על תחילתו. ולכאו׳ לרש״ש ודעמי׳ שבנתבשל במוצ״ש חייב ג״כ, ושהמלאכה רק במעשה הנתינה,הה״נ שאינו חייב להסיר כיון שפעולתו היתה בהיתר. אבל י״ל שגם לדעת המנ״ח ודעמי׳ כיון שהמלאכה כוללת ההנחה והתוצאה, מקום לומר שכל שהנתינה היתה בהיתר אינו חייב להוציא. וכמו שמותר להניח על האש בע״ש ומתבשל והולך כל השבת (לב״ה דליכא משום שביתת כלים, לולא גזירת שהי׳), שההנחה מתחילה היא בשעת היתר, הה״נ בנדו״ד.
וקצת ראי׳ מפמ״ג הנ״ל גופא שאחרי כמאב״ד מיקרי ראוי לאורחים לגבי דין הואיל, אף שמ״מ ממשיך להתבשל משחשיכה ובתוספת הבישול א״ר לאורחים.
וי״ל גם שהוא בגדר ריבוי בשיעורים, אף שיש לחלק.
ובכלל לא מצינו שחייב בשבת לעשות פעולה בקום ועשה והחיוב רק שיהא גופו נח. ול״ד למדביק פת שמתחילה עשה מעשה איסור. וכבר ציינתי – כמדומה בהתכתבות עם בעל פניני הלכה שליט״א – ללקח טוב שכתב כסברא זו, והוכיח שאין חיוב לבטל המלאכה בקו״ע. ורק ברדי׳ חייבוהו להציל עצמו ממעשה עבירה.
הלכה ערוכה בלק פנחס תשפג עלון מה
#29101
