אדם ששכח ואכל יותר מכזית או שתה יותר מרביעית ביום צום, האם יכול לעלות לתורה?

 

אם אכל ככותבת או שתה מלא לוגמיו לא יעלה לכתחילה.

 

מקורות:

מסברא אפ״ל שכיון שמחוייב עדיין להמשיך לצום יוכל לעלות. והנה באמת, מצינו גדולה מזו, בשו״ת חת״ס או״ח קנז אפילו בחולה שיכול לעלות בת״ב, לפי שמחוייב עדיין בצום אחרי שאכל, משא״כ בשאר צומות. ויש שפירשו בדבריו שקאי גם בשאר צומות – ראה שו״ת לבו״מ מהדו״ג או״ח כו. ועוד.

ובבירור הלכה תנינא תקסו אכן ר״ל בעניננו שיכול לעלות מחמת שמחוייב להמשיך לצום. וראה גם זה השולחן תקסח (בקראוהו למנחה, ובצירוף ג״ז ששתה קפה שלא בכדי שתיית רביעית). ובבירור הלכה מוכיח כן ממשנ״ב תקסח, ג. אבל י״ל דהתם היינו רק לענין עננו. ועוד ששם אומר עננו ביום צום תענית זה. וכ״כ בעצמו שם תקסח, ובתיווך ד׳ המשנ״ב שם עם מש״כ בבה״ל תקסה, א ד״ה יחיד, שחולה אינו אומר כלל, משא״כ בשכח ואכל שאומר כנוסח הנ״ל. ועד״ז בשו״ת שבה״ל ח, קלא.

איברא, שאם נאמר שחושבי״ס ביו״כ גם אינו עולה, וכדעת האחרונים בזה (ראה שו״ת רעק״א קמא כד. מרחשת יד. ועוד) ועכ״פ באופן שחייב לאכול כשיעור (שהרי בפחות מכשיעור לכמה דעות נחשב כמתענה. וראה צ״צ דלקמן. ובמרחשת שם הקשה ארעק״א מה״ט. אבל איכא לפרושי בדבריו דמיירי שאכל כשיעור), אף שבאמת מחוייב גם בתענית אלא שנדחה מחמת פקו״נ (ולכן בדאפשר אוכל רק פחות מכשיעור), מוכח שאי״ז רק מחמת שאינו חייב בתענית ולכן נפקע מקריה״ת (וכדעת הט״ז שהיא ברכה לבטלה), אלא שקריה״ת הוא חלק מדיני תענית, וכל שאינו מתענה במציאות אף שחייב בתענית ל״ש גדר קריה״ת. ונראה בדעתו נמי שאף שעדיין מחויב אח״כ בתענית כסברת חת״ס, וחייב חטאת אכל כותבת וכותבת (תוס׳ כריתות יח, ב. ועוד. וראה בארוכה בשו״ת בניון ציון כד. וראה שו״ת אר״צ א, עט), ובודאי יש רגעים שאינו אוכל ואינו זקוק לאכילה וחייב בצום, מ״מ היינו רק בדיני תענית בפועל, וכמו בשביתה ממלאכה שגם בעשה מלאכה חייב אח״כ עדיין לשבות, אבל חלות שם (יום) תענית ל״ש באם אכל כבר. והעירוני שבדברות משה שבת יא, ד מפרש לה הכי, שבאכל נסתלק כל שם  יום תענית הימנו. וא״כ י״ל כן גם במי שאכל בטעות, או אונס, או גם במזיד ח״ו, דל״ש גדר תענית וממילא גם לא קריה״ת ועלי׳ לתורה. אא״כ נאמר שבתענית דרבנן שמשלים תעניתו אם אכל מוכרח שמעיקרא הכי תיקנו ועדיין שם תענית עליו. ונמצא שהדברים הפוכים, שבתענית יו״כ החולה מחוייב להמשיך לצום אחרי שאכל כדי חייו, ועכ״ז בטלה תעניתו לגבי שם תענית. ולאידך, בשאר צומות, חולה שאוכל אינו מחוייב אח״כ לצום, וביחד עם זה, מי שאכל לא בטל הימנו שם תענית. וצ״ע בכ״ז.

וי״ל כ״ז בסגנון ואופן אחר, שאף אם נאמר שלא איבד תעניתו מ״מ אינו נעשה שליח ציבור מטעם אחר. ראה אלף המגן תרב, א שכיון שהוא בנפש שבעה אינו נעשה שליח עבור הציבור. ושמא כ״ה גם לענין עלי׳ לתורה. ועפ״ז גם להדעות שאפשר לקרוא בתורה בפחות מעשרה מתענים י״ל דאינו שייך לעלי׳ לתורה. (וראה גם שו״ת צ״צ מהדו״ח קי, וחילק שם להדיא דנהי שהוא עצמו לא יקרא [היינו לעלות לתורה] כשאינו מתענה מ״מ כשיש ג׳ מתענין פשיטא שיקראו. (ושם שג״ז שלא יעלה, הובא בשו״ע בל׳ יחיד . וראה מש״כ ע״ז בשו״ת דברי נחמי׳ מב סד״ה ועתה נבוא). ולכאו׳ היינו רק מחמת שיש מתענים ואיכא ציבור וכו׳. אבל סברתו שם לפנ״ז מחמת שהוא יום הקבוע לקריאה ושחוב הקריאה לא הופקע ממנו, שייך שפיר גם לגבי לעלות לתורה. אבל להנ״ל יש לחלק ביניהם). ולהעיר מכעי״ז שמצינו בשם הגריש״א לגבי יו״כ, שאם אכל ביותר מכא״פ כמ״פ ביום שוב אינו בגדר מעונה, ראה שבת שבתון להגר״י זילברשטיין קד – ע׳ רמא בהערה.

ולמעשה, סתימת כל הפוסקים שלא לחלק בדבר, וכל שאכל א״ע לתורה. וראה מקו״ח תקסו, ו. אחא דהתם מיירי בתעניות שגזרו על הציבור ולא בתעניות הקבועות.

והנה בהשאלה נזכר שאכל כזית. אבל בשו״ת הלק״ט ב, ק ועוד מוכח דכעין דאורייתא תיקון והוא בכותבת. וכ״פ בשו״ת צ״צ שעה״מ א, ח ואילך לענין ת״ב. וכ״ד כמה אחרונים. ובס׳ המנהגים חב״ד ע׳ 45 עפ״ז גם בתענית אסתר ובה״ב זולת בנודר להתענות. ועפ״ז יוצא דבר חידוש, שבתענית יחיד חמור טפי ואיבד תעניתו אפי׳ בכזית. ודעת הר״ן תענית ד, א בשם הרא״ה, הובא בב״י ובמג״א תקסח, ב, ששיעורו בכותבת, אפי׳ בתענית יחיד. ובפמ״ג תקסח בא״א ב בדעת הב״ח אפילו כל שהוא. והדברים עתיקים.

ואכתי יל״ע בכ״ז לענין עלי׳ לתורה, ותלוי בכל הנ״ל, אם העיקר נפש שבעה, או גדר מעונה – ראה פמ״ג תקסח במ״ז ד שגם ח״ש בכלל ועניתם. והעירו משו״ת צ״צ לו, ביו״כ שחל בשבת שתדחה מצות עונג שבת לח״ש, שעל כרחך דס״ל שא״ע על ועניתם. וכן מוכרח בשו״ת הריב״ש קפז שהשיב לטענת השואל שכל אכילה קביל עלי׳, שאף אם איסורא איכא כל שלא אכל ככותבת מתענה הוא (ובמרחשת שם דן מזה לענין עלי׳ לתורה. וראה באחיעזר ב, כא, נ) – או חלות יום תענית, או חיוב תענית, כנ״ל. ויש לדון אם גם ביו״כ אפ״ל שלגבי עלי׳ שתלוי בגדר ״איבד תעניתו״ הוא בכזית, ולא בכותבת שהוא לענין חיוב כרת. והפוסקים סתמו בכ״ז.

 

 

#29087