קטעי תחנון שבקרבנות כשיש חתן או ברית
שאלה:
במקרה בו אני מתפלל במניין שלא אומרים בו תחנון [בעל ברית או חתן], האם אני צריך לומר את קטעי התחנון שאומרים בקורבנות שלפני התפילה?
והאם הדין שונה בבית כנסת בו מתקיים ברית?
מענה:
כשיש חתן או בעל ברית יש לאומרם. אבל בבית הכנסת שיש שם ברית מילה, או בבית האבל ובבית החתן, אין לאומרם.
טעמים ומקורות:
בקצוה”ש יד בבדה”ש א נסתפק בדבר, אם הכוונה בסידור אדמו״ר רק לימים שא״א תחנון מצ״ע, או גם כשיש חתן או מילה. ולגבי חתן כתב שמסתבר לאומרם כיון שלמנהגנו כאו״א מתפלל לעצמו, ול״ש הסברא שכולם נגררים אחר החתן רק כשכל הקהל מתפללים עם החתן. ונשאר בספק לגבי ביהכ״נ שיש מילה שכולם שרויים בשמחה, וכן נסתפק לגבי החתן עצמו. ונשאר בצ״ע.
והנה, אף גם למנהג שגם כשחתן אינו מתפלל עם הציבור א״א תחנון – ראה אצלנו כאן:
אכתי יש לחלק, שהרי ראוי להצטרף לתפלת הציבור. וראה גם אצלנו כאן לענין כלה שאינה פוטרת מה״ט (כעי״ז עכ״פ).
וגם את״ל שגם בנכנס החתן אחר תפלת העמידה פוטר מתחנון כשנמצא עכ״פ בעת תחנון, שאני תחנון שהוא בהמשך לתפלה, שלסדר התפלה הוא בא, וקדיש תתקבל שלאחרי׳ קאי אתפלת העמידה. (ומה״ט י״א (שו״ת הלק״ט כא. ועוד) לאידך שגם ביצא קודם תחנון פוטר כיון שהי׳ בעת התפלה, דבתר התחלה אזלינן כמו ביצאו מקצתן קודם ק״ת, אף שיש לחלק טובא, ובקל. ואדרבה איפכא הוא, שהעיקר ההצטרפות בשעת תפלת העמידה. ולהחולקים, וכן עיקר, אינו פוטר מתחנון רק כשנמצא (גם) בשעת תחנון. ולדבריהם א״ש טפי. וי״ל דס״ל ג״ז חלק מתפלת הציבור. וגם בזה שייך לומר שראוי להצטרף לציבור. ולהעיר משו״ת בית יעקב מצויזמיר קכז, והובא במחה״ש ו, ו, שתחנונים שאחר התפלה גם ביחיד הוי כמו עם הציבור, כיון שמתחילה התפלל עם הציבור, משא״כ כשאומר שבח ותחנונים קודם התפה שאין לו חיבור אל הציבור. וצע״ק בשו״ת תרוה״ד פסקים פ, והובא במג״א קלא, יב, מה שיצאו החתנים קודם רצה דוקא לפטור מתחנון. ואולי גופא דעובדא הכי הוה. ובשו״ת הרדב״ז א, קעט, שיצא אחר ברכת כהנים. ובא״א מבוטשאטש קלא שיצאו קודם תחנון. וכ״ה במקו״ח לגבי מנחה שקודם החופה).
ואף למש״כ בשו״ת חסד לאברהם אלקלעי או״ח ב, והובא בדע״ת קלא, שאין לעורר דינים כשהחתן נמצא שם – אכתי יש לחלק בין תחנון לתפלה שקודם ולאחרי העקידה. ומה גם שעיקר הטעם שהובא בפוסקים לענין אמירת תחנון הוא משום שמחה ולא מחמת התעוררות דינים (משא״כ בבית האבל). אמנם בבית החתן עצמו מצינו כי האי טעמא – ראה ערוה״ש קלא, טו. (ובלבוש שם ד, שכתב שלא לעורר דין בבית הרחמים – קאי אבית החתן. וראה במלבושי יו״ט שם ב שהקשה על הלבוש בנוגע לבית החתן, שהטעם לפי שהוא יו״ט שלו).
ומשל למה״ד למי שאומר קשעהמ״ט בביהכ״נ ויש שם חתן, שבודאי אינו מדלג חלקי הוידוי מחמתו. (ולהעיר ממש״כ באות היא לעולם במערכת תי״ו קלח (קפ, א) שמותר לומר וידוי בתפלת היחיד בשמע קולנו כשיש חתן בביהכ״נ. וגם מזה יש להוכיח לעניננו). ועד כאן לא אמרו שנגרר אחר החתן כ״א בתפלת בציבור. ומ״מ מודינא שבנמצא בבית החתן נגרר אחר החתן גם בזה. וכעין מש״כ באחרונים (הגהות הרד״ל לתשוה״ג שע״ת שלו. שלחן שלמה מירקיש קלא, ד. ועוד) בנוגע לבית הכלה. (וע״ד – ולא ממש כמ״ש הפוסקים לחלק ביו אבל לחתן – החילוק בין בית האבל לאבל שבא לביהכ״נ).
אמנם, בביהכ״נ שיש שם מילה דמיא לבית החתן, ובכה״ג מסתבר שידלגו גם הבקשות שבקרבנות, משא״כ כשנמצא שם מוהל או סנדק. וכ״נ דעת נוטה בקצוה״ש שם.
ואעיקרא דמילתא איכא למימר, שמה שחידש אדמו״ר בסידור שלא לומר תפלות הנ״ל בימים שא״א תחנון – היינו רק כשהיום מצ״ע א״א תחנון, וכסברא הראשונה שבקצוה״ש. ובפרט את״ל שהוא כעין דין בקשת צרכיו, (ולהעיר מכעי״ז שי״א שלא לומר עננו בת״ב דאיקרי מועד, ט״ז או״ח תקנז, ב), שהרי בתפלות שקודם ולאחרי העקידה לא נז׳ וידוי, וכן ברבון העולמים אחרי פ׳ התמיד והקטורת (משא״כ ביה״ר שקודם פ׳ התמיד). וס״ל שביום שא״א תחנון אין לומר שום תחינות (אא״כ נתקן מחכמי הש״ס). וד״ז ל״ש ליום שיש בביהכ״נ מילה או חתן. ואף שא״א למנצח ותפלה לדוד גם ביום שי״ב מילה וחתן כמפורש בסידור אדה״ז לפני למנצח יענך – שאני למנצח יענך דכתיב בה ״ביום צרה״, וכן תפלה לדוד כתיב בה ״ביום צרתי אקראך״ – ראה שעה״כ יא, כג. וראה סידור האריז״ל במקומו. (ולהעיר דכתיב בה גם כי אתה ה׳ טוב וסלח). וצ״ל, שלמנהג שא״א גם א״מ הארוך – ואכ״מ – ה״ט שג״ז משוי לה לעת צרה וחתן ומילה הוא זמן שכולם שרויים בשמחה.
וכן בקצוה״ש נראה שדעתו נוטה יותר שלא לדלג.
[אמנם, מצאתי בשלחן הטהור קאמארנא א, ז ובזר זהב שם יא שראה לדודו הרה״צ בעל עטרת צבי מזידיטשוב וכן החוזה מלובלין שלא אמרו העקידה ביום שיש בו ברי״מ (למנהגם לדלג גם על גוף פרשת העקידה). וכ״כ בשם מהר״צ מזידיטשוב הנ״ל, במאיר נתיב על קונטרס נתיב מצותיך יא, א, נדפס בסידור תפלה ישרה. וכ״ה בברית אבות ליפשיץ ו, ז, בהנהגת הרי״א מזידיטשוב. וטעמו שביום המילה יש המתקת הדינים. אמנם נימוקם הוא מחמת המתקת דינים, ולא מגדרי תחנון ע״פ דין, ושייך לגוף פ׳ העקידה, ולא כ״כ לאמירת תחנון (אף שהטעם גם בזה שלא לעורר דין). ובכלל, קשה ללמוד מזה שהרי במנהגי זידיטשוב מצינו שאמרו העקידה בהושע״ר אף שבודאי א״א תחנון. וכן במשך חודש ניסן אחרי אסרו חג. וראה גם דרכי חו״ש קו. וגם יתכן שהי׳ בהיותם בעלי ברית. וכ״מ בשלחן מלכים על קצושו״ע ז , ד בהלכה למשה לד, ממש״כ לחלק שבאם עושה מלאכה בו ביום יאמר העקידה. ואיך שיהי׳, אינהו לגרמייהו דעבדי. וכ״כ גם במאיר נתיב שם שאצלו הי׳ הברית בחי׳ שבת. ובגוף המנהג, ראה אדרבה בזכר דוד מודינה בסדר התפלות בסוף מאמר שני, ובזכור לאברהם ח״א בהשמטות. שנכון בדוקא לומר העקידה ביום המילה. וראה בהסכמה לס׳ אוצר הברית ח״א ע׳ כ. ואיפכא איכא למימר, שבכל שאר המקומות שנהגו שלא לומר העקידה בשויו״ט, לא נזכר ע״ד ברי״מ וכיו״ב. ומוכח קצת שאינו שייך רק לימים שמצ״ע אין בהם דין.וכ״מ בכ״מ. ולהעיר, שבעטרת צבי גופא לזח״ב קיא, ב, בפ׳ בהר ד״ה ושינוי מקום, שהעדר אמירת העקידה שייך לימים מקודשים כשבת, שיש להם קביעת מקום, יעו״ש. וגם לפ״ז לכאורה ל״ש לברי״מ. ולהעיר, שבמנהג זה גופא, יש שנהגו שלא לומר בשבת, אבל אומרים ביו״ט או בחוה״מ].
אמנם, בבית האבל שמדה״ד מתוחה – ראה 9969 – אין לומר. וכן בבית החתן מחמת שמחה. וכה״ג אשכחן לגבי תיקון חצות – ראה הנסמן אצלנו 23076. ויל״ע בחתן עצמו בלילה שלפני חופתו, כעין בעל ברית בלילה שלפני המילה, ראה שם. ובפרט כשהחופה בערב. וראה 19292 לגבי גוף הענין שלא לומר בשחרית כשהחופה בערב.
#19242
