בענין נדר על דעת רבים

 

שאלה:

מעשה בבחור שנדר עד״ר, ובמעמד רבים, בשעת אסיפת חברים ושתיית יי״ש, לילך תמיד עם סוג כיפה מיוחדת עם כיתוב מסויים (נ, נח, נחמן מאומן וכו׳). ואמר בערך בלשון הזה – אחרי שהדגיש לפנ״ז כהקדמה שאין המדובר במקומות שהולכים בלי כיפה כבמקוה ובריכה – אני נודר ע״ד רבים שלא להוריד כיפה זו. מאז הבין חומר ענין הנדרים. וקשה לו מאד הן בלבישת כיפה כזו. ויותר מזה להיות כבול בנדר חמור כזה. הנ״ל סובל מכמה בעיות חמורות ADHD and comorbid General Anxiety Disorder, ולוקח תרופות יומיות ומטופל ע״י פסיכותרפיא. ויתכן מאד, שהאימפולסיביות שלו, וגם משקה המשכר שלקח לפנ״ז, וכן הלחץ מחמת מי שעוררו לכך בשעת מעשה, השפיעו עליו. ובמצב העכשווי שבריא יותר בנפשו, בפשטות לא הי׳ נודר. גם יש לו נסיונות רבים בשמירת התומ״צ, ועובד על עצמו, אבל חושש מאד שההגבלה זו גורמת לו למכשול. עד כאן תוכן דבריו.

 

מצדדי ההיתר בזה, ובקצרה לענ״ד, ואני אמרתי בחפזי: 

א. שלא פירט שמם להדיא, ובשעהד״ח יש לסמוך ע״ז. אמנם, שכיון שהיו לפניו ודעתו עליהם וברור כונתו קשה להקל. ומ״מ לסניף ייחשב, שכן בשו״ע הביא להחמיר כשהם לפניו רק בשם י״א, וכמה ראשונים ס״ל דלא סגי בכך. (ולהעיר שבשו״ת חת״ס קובץ תשובות מא, כתב בפשיטות דקייל״ן שאפי׳ כשלא פירט ואינם עומדים לפניו הוי נדר עד״ר. ואולי לחומרא לכתחילה כד׳ הש״ך).

ב. נדר בלשון שבועה – ראה שו״ע יו״ד רו, ה. אלא  שדרך לנדור כן. וכאן הוא גם דבר שאי״ב ממש. ובתרתי לגריעותא כתב הריטב״א נדרים יד, ד, שמותר גם מדרבנן. וברא״ש נדרים א, ב, שאינו כלום, אבל מ״מ אין להקל לפי שכך מרגלא בפומי דאינשי. ובשו״ת נוב״י תנינא יו״ד קמה שבנדר בלשין שבועה – אף להאומרים שחל מדין יד – בדבר שאי״ב ממש שומעין להקל. אבל ראה בשו״ת הרשב״א (מיוחסות לרמב״ן) ז, ער, שהחמיר בנדר כזה, והב״ד להלכה הב״י בבדה״ב רו (אף דס״ל – בחי׳ נדרים ב, ב –  שנדר בל׳ שבועה אינו אסור מה״ת מטעם יד לנדר). והיינו שגם בכה״ג ה״ז בל יחל מדרבנן. וכ״כ עוד כו״כ. וברשב״א שם מיירי בנדר עד״ר. והתיר לצורך מצוה. וראה שו״ת חת״ס יו״ד רכ מזה. אבל בשו״ת הרשב״א הנדמ״ח מכת״י חלק ח סי׳ קד מצינו  שהיקל בשעהד״ח להתיר בכיו״ב בנדר עד״ר שלא לישא אשה אלא פלונית, אם משום דעת ר״ת שלא פירט (אבל לדעתו היינו רק כשאין עומדים לפניו), או שאפשר להתיר לכל דבר מצוה, ובפרט בשעהד״ח.  (וכבר הקשו שסותר לדעתו גופא. וגם במה שהיקל גם בדאורייתא, יעו״ש, כיחיד מקום רבים. ואולי דס״ל שאי״ז דעת יחיד לחוד, וקרוב לספק השקול. וראה כפתור ופרח ה). ובשו״ת אג״מ יו״ד א, קכז, היקל ביותר בנדר עד״ר בל׳ שבועה, שבכגון דא לא החמירו כלל דלא מהני התרה.

ואף גם זאת, שכ״ז בנתכוון לאיסור לאסור החפצא אבל אמרו בלשון שבועה, אבל אם נתכוון לאיסור גברא אין כאן אפי׳ יד – ראה ריטב״א ריש נדרים סד״ה ויד הנדר, שידים מוכיחות הויין ידים מן הסתם או כשנתכוון באיסור כראוי אבל אם פירש שלא נתכוון לכך מותר ול״ח דברים שבלב. ומיירי שפירש שרצה להתפיס בדבר האסור. ולפ״ז הה״נ בנתכוון לאיסור גברא. (אלא שיתכן שזהו רק אם נפרש דין יד שגומרים דיבורו, שאא״פ לגמור היפך כוונתו. אבל אם נאמר שפי׳ יד היינו שבחצי דיבור סגי – כ״מ דעת הרמב״ם נזירות א, ה – גם בכה״ג ליתסר. ויל״ד. אמנם, קצת משמע בתוד״ה וליתני נדרים ה, ב ממשה״ק שאם נאמר שאהפני אוכל לך לחוד אסור מדין יד, לא מצאנו ידינו ורגלינו שכל מה שידבר עם חבירו יהא נדר. ולכאו׳ הרי יכול לומר שלא נתכוון באיסור. אבל י״ל בדוחק דהתוס׳ מיירי בנתכוון לאסור החפצא). ועוד, שהוא נדר טעות – כ״כ בנדרי זריזין ג בשו״ת לשו״ע רו, ג. ובשלמי נדר להגרשז״א ד נסתפק בדבר.

 

ג. י״א שבל׳ הנ״ל הוא רק לשון קבלה ומהני רק לענין תענית – ראה מחנה אפרים נדרים ט באומר אני נודר שלא אוכל. וראה בשו״ת תשורת שי א, רסא שצירף דעתו לקולא. (וראה בשו״ת אג״מ שם, בנדר על דעת רבים ליקח ב׳ שוחטים שהוא נדר לעשות).

ד. שהוא מצוה, שמחמת בריאותו קשה לו וגורם לו – או יכול לגרום לו – העדר הבריאות וכו׳. ולדעתי מחמת זה בלבד סברא גדולה להתיר לו.

ה. מחמת שידוכין – ראה בארוכה בשו״ת מהרי״ק נב לצורך פו״ר. אמנם, שם כתב ״אשר כתבת דחשיב זה דבר מצוה להשקיט הקטטה אין נלע”ד כלל להחשיב דבר מצוה אלא היכא שאי אפשר למצוה לעשות אם לא בהפרת שבועה וכו׳ אבל בנדון הזה שאפשר להתפייס ולקיי’ השבועה בלא בטול מצוה מי יימר דרבי’ יסכימו בחרטה זו”. וכדברי המהרי”ק – כ”פ הרמ”א רכח, כא. וא”כ בנדו”ד הרי אי”ז ממש באופן שללא ההתרה לא יוכל לקיים המצווה אלא רק יקשה עליו. אמנם, גם מצוה שלא יתקיים כ״כ בטוב, ג״ז לצורך מצוה. וראה בפת״ש שם שהביא משו״ת חת”ס יו״ד רכא, בענין מי שנדר עד”ר שלא ירד לפני התיבה בעירו ומחמת זה כל הקהל נדחקים בבית כנסת הקטן, וז”ל “אך נראה דהך מצוה דביטול בה”כ הקטנה לא הוי מצוה כ”כ שיכולים כולם לילך לגדולה ואמנם אם יהיו עי”ז דוחק מקום להעומדים נראה דהוה מצוה וכו׳ וגם כבר אמרתי לו פא”פ שאם לא ימצא מקום אחר להתפלל ולהשמיע קולו בבואו אל הקודש גם זו עבירה היא בידו״. והנה מגוף ההיתר כדי להתפלל בגדול אין כ״כ ראיה לנדו”ד, שהרי החת”ס מדייק שעצם ביטול הדחק הוא גופא בגדר מצוה. ועכ”ז מסוף דבריו מוכח שגם כאשר בעצם יכול לקיים את המצווה בלי להתיר את הנדר עד”ר, אבל אם בפועל לא ימצא דרך כזו ה״ז דבר מצוה שאפשר להתיר עבורו.

והנה, עוד מצינו שגם לצורך פרנסתו נקרא לצורך מצוה, כפסק הרמ״א יו״ד רכח, כא. והוא מדברי התשב״ץ כמצויין שם. ובהקדם, שבשו”ת מהר”י לבית לוי כלל רביעי – סימן כב (יח) [שציין אליו שאליו הכנה”ג בהגהות הב”י שם] נשאל במי ש״חשב כי יותר טוב הוא לו להפרד מעליו וכל אחד יעסוק לעצמו, ונדה עצמו בשני עולמות אם ישתתף עם שמעון במלאכה הנזכרת. ועתה אחר כך ראה ראובן כי אי אפשר לו להרויח שום דבר לצורך פרנסת ביתו בלתי שיהיה בחברת שמעון כבתחילה, ובא לשאול על נדויו, אם יש צד להתיר לו יען הוא נצרך ואינו יכול להוציא פרנסת ביתו ובניו בלאו הכי״. ומבאר מהר”י הלוי שיש לזה גדר של נדר על דעת רבים ולכן יש להתירו ע”פ דברי התשב”ץ הנ”ל וז”ל “וכתב (הרשב”ץ) [הריב”ש] בתשובה [סי’ תסא] והביאה מוהררי”ק ביו”ד סימן רכ”ח, וזה לשונו, מי שנשבע על דעת רבים שלא למכור יין ונתחרט, דמתירין לו דלדבר מצוה הוא כיון שהוא צורך פרנסתו, כדאמרינן פרק אלו מגלחין [מו”ק יג, ב] למזונות כולי עלמא לא פליגי דשרי, ע”כ. ואם כן בנדון דידן ששותפות ראובן עם שמעון היא סיבה להוצאת פרנסת ביתו ולזון בניו, פשיטא דמקרי דבר מצוה, וכיון דכן הוא א”כ כי היכי דאמרינן במי שנשבע על דעת רבים דאפילו דלדבר הרשות אין לו התרה משום דתלה נדרו בדעתם, עם כל זה בדבר מצוה מתירין לו משום דמסתמא ניחא להו לעשות מצוה, א”כ כל שכן בנדון דידן דאנן סהדי דמסתמא ניחא ליה לקודשא בריך הוא במצוה כהאי להחיות נפש.”  וא”כ נראה לענ”ד, שכש”כ בנדו”ד שאינו מוצא זיווגו, דלא גרע כלל מנידון הנ”ל, שאף שם הרי יתכן שאפשר באופן אחר למצוא פרנסת ב״ב,  והרבה דרכים למקום, אלא שבפועל לא מוצא כן, ועכ”ז התיר. (ולהעיר שבשו״ת מהרש״ם ג, רפ הביא משו״ת תומת ישרים קמ, שהסכמת הפוסקים להקל גם להרוות מזונותיו שלא יהיו בצמצום).

ויש להוסיף בכעי״ז,  במעשה שהי׳ שא׳ נדר עד״ר שלא יגרש אשתו, ובשו״ת שאג״א הראשון, בקול שחל – מהדו״ח ע׳ יד, התיר בזה. וכת״ש, שאף שאפשר לקרב ולדור עמו יחד, מ״מ כעת שאינה רוצה ואינו יכול לגרש מחמת שבועתו עובר בכל יום על מצות פו״ר.  ועיי״ש שכיון שעשה כו״כ פעולות ושבועות שעשה, והכל הי׳ כדי שיהי׳ קירוב וידורו יחד ולא הועיל, לא אמרינן שמא יתרצה. והה״נ י״ל בנדו״ד שהוא כבר בגיל מבוגר ולא הצליח בשידוכין עד כה.

ולכשנעיין בהמשך דברי מהר״י הלוי, נראה שכמעט מפורש לגמרי להתיר בנדו”ד, וז”ל “וכל זה קיימתיו באמת מסברא, דהדעת גוזרת כן. אחר כך מצאתי להר”ן שכתב בתשובה סי’ ל”ב, [והביא תשו׳ זו בב״י סרכ״ח] על נערה שנדרה שלא תנשא בלתי רשות פלוני, ותלתה נדרה על דעת המקום ועל דעת רבים, והשיב דמקרי דבר מצוה שתנשא האשה במי שלבה חפץ [ובנידון הנ״ל בשו״ת הר״ן פלוני קרוב משפתה סירב לכל השידוכים שהוצעו. ולהעיר דהתם מיירי שאסרה כסף קידושין עלי׳, שה״ז נדר ממש ובלשון נדר, עיי״ש בתחילת התשובה בלשון הנדר בפרטיות, משא״כ בנדו״ד] וכו׳ שמח לבי ויגל כבודי בדברי הרב ז”ל שלמדנו מדבריו כמה ענינים דשייכי לנדון דידן, חדא, דאף להנשא האשה במי שלבה חפץ מיקרי דבר מצוה להתיר בנשבע על דעת רבים, [וכל׳ הר״ן שם: שמא יאמר אדם כי אע״פ שלא יעשה אותו זיווג אפשר שתזדווג לאחר בדמים מועטים ונמצא שאין הפרה זו לדבר מצוה אין הדבר כן שעיקר מצות נישואי אשה הוא באותו שהיא חפצה בו. וראה בכעי״ז בשו״ת אמת ליעקב כ (ע׳ עג), שכיון שאהבה מקלקלת השורה ה״ז עוד סיבה להתיר שיש לחוש לקלקול], וכמו שכתב מהר”ם בהגהה מימונית בתשובות השייכות לדיני שבועה [סי’ ד], דלעשות שלום בין איש לאשתו וחמיו מיקרי דבר מצוה להתיר אפילו על דעת רבים. גם הרשב”א ז”ל [ח”ג סי’ שיב] כתב והביאו מהרר”י קארו ז”ל סימן רכ”ח, דלבטל המחלוקת ולתקנת הקטנים הוי דבר מצוה ויכולין להתיר. וא”כ בנדון דידן שהוא לצורך חייו וחיי בניו פשיטא דהוי דבר מצוה, וכמו שכתבתי בשם הרשב”ץ ז”ל.” – ודבריו הם יתד ברור להתיר בנדוננו.

(ומש״כ שם הר״ן ד״ה שמא יאמר, דדבריו קאי אף לשי׳ ר״ת שצ״ל מצוה שהיא כעין טעות בגופו של נדר, עיי״ש – הוא לתוספת סניף בלבד. ובעוד שנדו״ז, סיבת הנדר היא שחשב שהוא דבר נכון שמחמתו יוכל להרבות פעלים בחיזוק הדת, ונתברר שאדרבה ד״ז מהווה מכשול בגוף הענין. ובכלל, כל שאנן סהדי שהרבים מסכימים להתיר גם דעת ר״ת מסכמת – כ״כ בשו״ת הרשב״א מיוחסות שם. אלא שהנידונים חלוקים. וא״צ להאריך בדבר, לפי שבלא״ה דחו כל הפוסקים דעת ר״ת. וכש״כ לד׳ שו״ת דברי ריבות דלקמן בדעת ר״ת. ואכ״מ עוד).

ואולי נדו״ד דומה למג״א כה, ג, שסבר לילך תהלים קודם אור הבוקר ונתבטל מלילך לביהכ״נ מעוטף בטו״ת. והוא סבר שהיא מצוה ועי״ז מתבטל ממצוה גדולה יותר. ובנדו״ז, הרי סבר שיש סרך מצוה בסוג הכיפה. ולמעשה הרי מונעו מעשיית מצוות, והיא בעצמה אינה אפי׳ סרך מצוה.

(וממילא חזי לאצטרופי נמי הדעות – רמב״ן וריטב״א (רבינו קרשקש) ור״ן ועוד גיטין לה, ב בשם הר״א אב״ד. רמב״ן  מכות טז, א בדעת רש״י (לפי׳ אחד). ועוד – שכשהנדר הוא לדבר הרשות מתירים לו.

וגם להחולקים, שכן עיקר (ובר״ן שגם הראב״ד חזר בו)  – ראה שו״ת דברי ריבות (סד) שעא, שבשבועה או נדר שלא נעשית בתחילתו לדבר מצוה נהי דבעינן דבר מצוה לענין התרה במצוה כל דהו סגי).

[ולהעיר שבבאור הגר”א שם ס”ק ס חולק על פסק הרמ”א “ודוקא אם כו’. דאל”כ כל נדר מצוה בהתרתן וכו׳ אלא דשם הטעם משום שמא לא יוכל לקיימם וכו׳ ואם יבא אליהו ויאמר שיוכל לקיים אין מצוה בהתרתו וכן כאן ודבריו דחוקים. ויותר נראה התירוץ האחרון שכתב מהרי”ק שם דוקא מצוה גדולה כההיא עובדא דגמ’ וכיוצא”. – היינו מש”כ שו”ת מהרי”ק “ודאי דמשום מצוה כל דהו שרינן לההוא רמאות אבל בנדר עד”ר שתלה נדרו בדעתן אין אנו יכולים להתיר אם לא במצוה גדולה מפורסמת שנדע בו שדעת הרבים מסכמת להתיר”. ושמא המהרי”ק ס”ל כב’ התירוצים, וא”כ בנדו”ד נראה ברור שלמצוה כזו דעת הרבים מסכמת].

 

ו. ועוד ועיקר, שיכול לבוא לידי מכשול מחמת מצבו, הן בנדר זה גופא, והן בשמירת שאר מצוות, וכפי שאמר לי שיהדות הוא struggle, וא”כ יש בזה ג”כ מצוה דמוצא שפתיך תשמור. ובכ״מ מפורש שכל שיבוא לידי מכשול מתירים לו – ראה תשו׳ מיימוני בסוף ספר הפלאה ד, לענין מי שנדר עד״ר שיאסרו כל פירות שבעולם אם משחק בקוביא אף שהנדר לאפרושי מאיסורא. ובשו״ת דברי ריבות שם, שכשלא נעשית השבועה הראשונה לאפרושי מאיסורא, אלא אדרבה מתוך כך יכול לבוא לידי מכשול לא כש״כ דיש לו התרה וחשיבא מצוה אפי׳ להתירו לכתחילה.  וכבר הבאנו משו״ת אמת ליעקב במי שנשבעה עד״ר שלא להינשא לבחור מסויים, ואח״כ נשתדכה עמו, דאהבה מקלקלת השורה וממילא יש לחוש למכשול. ובנדו״ד כבר קילקל השורה מחמת מצבו הנפשי.

 

ז. עוד יש להביא חיזוק ממ”ש בשו”ת גור אריה יהודא תאומים יו”ד קכ בסופו “צדקי’ הי’ אומר שמצטער ומתבטל ממלאכת שמים היו מאמינים לו והתירו לו, וה”נ בנדו”ד בהאי צורבא מרבנן שאומר שהוא מצטער ביותר ויתבטל ממלאכת שמים להבין ללמוד ולהורות ע”כ יש להתיר לו אף דנשבע על דעת אחרי’ בשביל טובה שעשה לו עבור השבועה ” – ובנדו”ד ה”ה ממש כעי”ז.

ונראה יסוד הדברים מהמתבאר בשו״ע יו״ד רכח, מה “וכן נדר שנדר בשעת צרה, אין להתיר אלא לצורך מצוה או לצורך גדול, כמו נדר על דעת רבים״. ובוש״ך שם קז. (ושם הנודר בעת צרה. אבל בנודר עד”ר לא כ”כ הרמ”א בסעיף כא אלא לענין בדיעבד. אבל בפשטות כוונתו על שניהם ובא ללמד ונמצא למד). וכתב הש”ך ס״ק קו: “ואם נדר להתענות ומבטל מלימודו מותר להתיר אותו נדר כי ת”ת כנגד כולם ואסור להתענות ולגרום הביטול, וגם לשחוט ולבדוק ולהורות יכול להתיר כי בכולם יש מצוה אם אינו מצוי אחר, כ”כ הב”ח סכ”ד בשם תשובת הרא”ש בקובץ. ונראה דה”ה אם נדר על דעת רבים יכולים להתיר כיון דמיחשב דבר מצוה מיהו מי שהתעני’ אינו מזיק לו להתבטל פשיטא שאינו יכול להתיר וכ”כ בבדק הבית בשם תשובת הרשב”א ה”נ מצוה שהכל מסכימים בה היא שאין המסגף יכול לעמוד על התורה ועל הסברא והכל לפי טבעו יש אוכלים פת במלח ומתענגים ויש מעונים כשאינם יושבים על סיר הבשר וכל א’ יעשה לפי מה שימצא בטבעו ע”כ” – וא”כ בנדו”ד שנדר זה מבלבלו ומפריעו רשאי להתירו כנלע”ד.

 

ח. גם מה שאמר שהי׳ בהשפעת המשקה, וכן הלחץ מצד מי שעורר אותו בשעת מעשה לכך, וטבעו להיות אימפולסיבי, ה״ז כד׳ הרשב״א במיוחסות שם כשנדר מחמת כעסו, דאנן סהדי שהרבים היו מסכימים בפתחו שלא עשה אלא מחמת כעסו. ושפיר אפשר להתיר לדבר מצוה. (ולהעיר שדעת המאירי מכות ע׳ פז, בשם גדולי המפרשים, שבהתרה דרך חרטה שהכעס הביאו לכך, ולא דרך פתח, גם נדר עד״ר יש לו התרה. אבל היא דעת יחיד). וראה נדרי יעקב י, ג שהנודרין מתוך מחלת עצבים אין נדריהם הדר שאין שולטים בעצמם. וראה לקט ההלכה כא, כה שאנשים שמוטרדים בנערווין ואין להם שליטה ונודרים וכו׳ יש להורות להם שאין נדריהם נדר, ושהורו גדולי ישראל שדינם כחש״ו. ואף אם נאמר שנדו״ז לא דמי לגמרי, סגי בכך להורות להתיר.

 

ט. ואוסיף, שיש שכתבו דלדעת חברו או רבים היינו לתועלת חברו שקבל ממנו טובה ולכן אין מתירין אלא מרצונו, משא”כ בנדו”ד. (ומה״ט אף אם היו עוד שנדרו כן בדעת מעשה אינו בגדר ארבעה שנשבעו יחד – רמ״א רכח, כא – דהתם מיירי שכאו״א מקבל טובה מחמת שבועת חבירו ונשבעים זה כנגד זה – ראה שו״ת הרמ״א פג. והרמ״א בשו״ע שם ל, הביא לדינא דעת הריב״ש (שו״ת תסא) שכאו״א יכול להציר נדרו גם כשהאחרים לא התחרטו. ובהכרח שאינו סותר, וכפי שביאר בשו״ת הרמ״א שם להדיא).

 

יו”ד. ועוד אעירה שכתב הפנ״י גיטין לו, א שרק מדרבנן אין לו התרה. ובדרבנן שומעין להקל, ובפרט בשעהד״ח. ואפי׳ כיחיד מקום רבים. אבל ראה שו״ת מהרש״ם א, סז ועוד שהוא מה״ת. וגם לדבריו, בלא״ה לדינא נדר בלשון שבועה הוא רק מדרבנן וכמ״ש בשו״ת מהרשד״ם יו״ד עו, שרבים בחכמה ומנין ורוב מנין ובנין ס״ל שאין נדר בלשין שבועה ולא שבועה בלשון נדר (ולכמה ראשונים, גם למחמירים בשבועה בלשון נדר,  נדר בלשון שבועה קיל טפי – ראה תוד״ה משא״כ שבועות כה, א. סמ״ג ל״ת רמב. שו״ת אלשיך קג. ועוד), ואפי׳ מדת חסידות ליכא. וכן נקט המחבר בשו״ע יו״ד רו, ה בסתמא. ודעת המחמירים קבע כיש מי שאומר. (וראה משה״ק בשו״ת חת״ס יו״ד רכ). ושתקו לי׳ כל נו״כ השו״ע. וכ״נ דעת המג״א תקע, ב, עייש״ה.

כתבתי כל הנ״ל לא׳ מחשובי הרבנים שליט״א. והוספתי: אשמח לשמוע חוו״ד בנושא. ות״ח מראש. הנ״ל לחוץ ביותר – כטבעו כנ״ל – ומתקשר כל כמה ימים לשמוע אם יש תשובה. ואם יסכים להיתר, לימטיין שיבא מכשורי, הריני ממסכימי קום וג״א אצטרף,  והשי״ת יצילנו משגיאות.

ושוב כתב אלי הרב הנ״ל, שנראה לו להתיר. והוסיף בה דברים, וחלק חשוב מדבריו נכללו לעיל, ומכלל דבריו דברינו.

 

 

#19171