Do women need to answer to a Zimun?
Question:
If I understand correctly, women do not take part in a Zimun for Bentching. But are they supposed to answer – “Yehi Shem…” “Baruch She’achalnu…”?
Answer:
If there are three men who are obligated to Bentch B’Zimmun, the women are obligated to respond. They have the actual Mitzvah of Zimun and should not leave the table without doing so. If they are sitting on the other side of the Mechitza and can’t see the men, they should not respond with Hashem’s name (Baruch Elokeinu… when there are ten men) unless there is a shared waiter.
Sources:
ראה נו״כ השו״ע או״ח קצט, ז. אדה״ז שם ו-ז. שו״ע ודאדה״ז רסי׳ קצה. וראה שו״ת שבה״ל או״ח א, לח. אג״מ ה, ט, י (ושם, שבחול שטרודה אינה קובעת עצמה שטרודה בהגשת המאכלים ותיקונם, וכולם ממהרים וכו׳. וצ״ע מאי שנא מדין השמש שא״צ קביעות, בשו״ע קצט, א. ואולי קאי כהדעות, שבזה״ז ליכא דין שמש, ראה פתה״ד קצז, א. ושם שכשהוא מבני הבית גרע טפי. אבל כל הפוסקים ואדה״ז בכללם, העתיקו דין השמש בסתמא ללא חילוק).
והנה בג׳ נשים רשאות ליחלק (אדה״ז קצט, ו. וראה מש״כ לבאר במשנ״ב שם בשעה״צ ט. ולהעיר שבראש יוסף ברכות מה, ב נסתפק דמפקי מחובה לרשות). אבל באשה אחת שרוצה לברך ולילך, והאנשים אינם מוכנים לכך עדיין, דינה כבאנשים שאסורה לילך ללא זימון, שכ״ז בכלל הדין שחייבות בזימון. וכדמוכח גם מזה שרשאות ליחלק, ומינה, שרק כשמזמנות לעצמן שרי משא״כ לצאת ללא זימון בכלל. וכש״כ למאן דאסר (ראה שעה״צ שם). וכן מפורש בב״י: ואינן מברכות לעצמן (וראה מור וקציעה שכתב לפרש בב׳ אנפי בכוונת הב״י). וכ״ז פשוט.
וראה כמה היתרים אצלנו כאן:
ואכן, נשאלתי שאלה למעשה, באשה שלמדה ההלכה שחייבות בזימון אם אכלה עם ג׳ אנשים, והאנשים אינם מוכנים לברך כעת, ורוצה לברך ולילך לישון, מהי העצה שתוכל לעזוב סעודת שבת.
וכמובן, יכולה לכוון מראש שאינה רוצה לקבוע, כמבואר אצלנו שם. וראה גם בנוגע לנשים בשו״ת שבט הקהתי ד, נג. ואפ״ל גם שלפי המנהג שאינן מזמנות (מאיזה סיבה שתהי׳), א״כ מעיקרא הו״ל כלא קבעה, וכהמנהג בבית גוי – ראה רמ״א קצג, ג. וראה מג״א תקנב, ט. (אבל ראה דע״ת למהרש״ם קצג, ב).
וראה אדה״ז ריג, ו, כשתחילת קביעותם היתה ע״ד שלא להצטרף לברכה אחת. וציין לסי׳ קצג. ולכאורה הכוונה להנ״ל. (וכ״ה בכ״מ. ואכ״מ).
וראה גם תשוה״נ ד, נא ד״ה והנה. סעודה כהלכתה ב ע׳ תקנב.
אבל כאן מנהגה לזמן תמיד, ומבקשת מהגברים תמיד לברך כשרוצה לילך. והעצה היעוצה כנ״ל.
והנה בשו״ת שבה״ל שם כתב לחדש בדא״פ (כלשונו ״אם היינו אומרים״), ״דדינא דסימן קצ”ג סעיף ד’ דקביעות דתחלת סעודה מחייב הוא דוקא באנשים דיש להם כל דיני זימון בין לעצמן בין עם אחרים, משא”כ בנשים דקילי דעכ”פ לעצמן אינן חייבין, ולא מתחייבי רק מגו דאנשים כלשון הלבוש סימן קצ”ט, בכה”ג לכ”ע רק סוף סעודה קובע, וכיון שהלכו האנשים קודם סוף הסעודה, אין כאן הפקעת חיוב הנשים״. והב״ד בשו״ת רבבות אפרים א, קמ, ה. שם ב, עה.
אלא שלא הביא שום ראי׳ לחלק, ורק מסברא כיון דקילי טפי. והא גופא קשיא לי, מנא לן דקילי לענין זה (וראה ביאורים ובירורים ברכות דיין קצד, ב – ע׳ סא י- בשם הגרח״ק). ואדרבה, כיון שחייבות כמו אנשים, ומה״ט רשאות ליחלק (כבשעה״צ שם), מהיכא תיתי דקילי גם לענין זה.
והוא עצמו כתב על סברא זו, ש״הפרט הזה עדיין צל״ע״. (ובדוחק י״ל שכיון שכיקר הסימון להוציא בברכהמ״ז ונשים ספק אם חייבות בברכהמ״ז מה״ת). ועיקר סמיכתו שם, והביאו וסמך עליו בשבט הקהתי שם, לפי שלצורך גדול סומך על הב״ח, דקודם גמר הסעודה אפילו היו יחד בתחלת הסעודה עדיין רשאי לצאת. והשאלה היא בעיקר הדין, ולא לדעת הב״ח שכתב בעצמו ש״גדולי פוסקי האחרונים דחו דברי הב״ח מהלכה״. (וראה משה״ק בתורת הזימון ורשנר יד הע׳ 5. קובץ תל תלפיות עא ע׳ פא. וראה גם משה״ק טובא על דברי שבה״ל במה שסמך על דעת רה״ג, בקובץ אסיפת חכמים יד ע׳ קכט. אמנם, מצינו ראינו בס׳ האורה א, מד עד״ז. וכן בשו״ת ראב״ן השלם קפג. וראה שעה״צ ר, ד מאו״ז. וראה דברי יוסף אומץ שהובא אצלנו שם. ועיי״ש בקובץ הנ״ל, שהביא היתר מרווח בנדון השבה״ל. ותשו׳ בעל שבה״ל שהובאה שם – נדפסה אח״כ גם אצלו בשו״ת שבה״ל יא, נ. וראה עד״ז בביאורים ובירורים ברכות דיין ע׳ עב – לשו״ע קצט, ז. וכל דבריהם בנויים על כך שהאנשים קבעו מעיקרא לילך, אבל בנדו״ד איפכא הוא שהנשים רוצות לילך. וי״ל גם בפשיטות, שמה שמפקיעות חיוב הנשים לא חמירא כולי האי. ובודאי מותר להן לילך לדבר נחוץ בכה״ג).
גם עיקר דבריו בשבה״ל שם, כשלא גמרו הסעודה יחד, משא״כ באופן שגמרו לאכול אבל אינם רוצים לברך עדיין. וראה ישרי לב שווארץ ב, קצט, ז. וכנראה לא הבין המציאות שבשו״ת שבה״ל.
ובעיקר הדברים בחובת קביעות זימון, אם תלוי בהתחלה או בגמר והשיטות בזה – ראה גם אצלנו שם 24738. וכן
[עוד העירני ח״א שליט״א, שבשבה״ל כתב לצרף מה דמשמע ליה דהתוס’ ס”ל דדין זימון אצל נשים הוא תמיד רשות, ולא ס”ל מש”כ הסמ”ג ודעמיה שאם אוכלות עם האנשים חייבות לשמוע הזימון, ולכן היקל לצרף גם שיטת הב”ח. ונוסף לזה שהפוסקים דברי דברי הב״ח, גם בדין נשים מזמנות רשות, רוב הראשונים ס״ל לחייבו, אם כשאוכלות עם האנשים או גם בפ״ע. ואף גם זאת,שדבריו צ”ע, לפי שאין שום משמעות מדברי התוס’ דלא ס”ל כשיטת הסמ”ג. עכ״ד הרב המעיר.
והנה, לכאורה, אדרבה מלשון התוס׳ ברכות מה, ב ש״צ״ע אם יוצאות בזימון של אנשים מאחר שאין מבינות״ משמע קצת דשייך חיובא גבי׳ גם לגבי זימון (שהרי רק אח״כ דנו בברכהמ״ז), שאם רשות היא מה שייך להסתפק אם ״יוצאות״. ויל״ד, שכוונתם שיוצאות ידי רשותן. או דקאי לענין ברכת המזון. וכ״נ פשוט, שהרי לאופן הראשון לאו סיפא רישא, ועוד שהעיקר חסר מהספר. ואכן ראיתי למי שכתבו להגי׳ בלשונם: בברכת המזון.
איברא, שאין לכחד שפשטות התוס׳ שהיא רשות לעולם, דאלת״ה מדוע נדחקו בהך דערכין הכל מחוייבים בזימון לאתויי נשים, דלענין רשות קאמר. ולא פירשו כסמ״ג דקאי כשאוכלות עם האנשים ויש ג׳ אנשים. וכ״נ שהבין בדעתם בביהגר״א קצט, ז. וכ״כ בחי׳ הצ״צ ברכות ז, ב ד״ה נשים (טז, ג) בדעתם.
ותמי׳ אצלי שבהפלאה שבערכין ערכין ב, ב לתוד״ה מזמנות העמיס בתוס׳ כדעת הסמ״ג, מחמת קושיית הרא״ש ברכות ז, ד, בל׳ מחוייבין. (וראה שלמי תודה ערכין שם), ולא פי׳ דאיידי דאנשים נקטו ל׳ מחוייבין, וכפשטות דעת התוס׳. או שהוא חיובא דרשות וכיו״ב, שאינו זימון על חנם. אלא שאינו מוכרח שי״ל שלא פירשו כסמ״ג מטעם אחר, ולא דפליגי בעיקר הדין, ראה גם ביהגר״א שם ואמרי נועם להגר״א, שתי׳ הסמ״ג דוחק, דהא מייתי עלה הא דתניא נשים מזמנות לעצמן].
ומ״מ בשעהד״ח גדול, אפשר שגם בזה י״ל ס״ס, ספק שנשים מזמנות רשות לעולם, וספק אם מותר לצאת (ראה עד״ז פמ״ג קצט בא״א ה). וככל הישובים בדברי הרמ״א שיוצאות בזימון אע״פ שאינן מבינות (ראה לבוש קצט, ז. א״ר שם ד. פמ״ג שם. ועוד. אבל ראה אדה״ז קצט, ו במוסגר שנראה שהשוה דינם לדין האנשים), ולאידך י״ל שגם הספק אם יוצאות כשאין מבינות (כפי שהמציאות לפעמים בנשים) ג״ז נכנס לבית הספק. בשגם דלא ברירא מילתא אם פסק המחבר בשו״ע כסמ״ג שנשים חייבות הוא בדרך הכרעה, או פשרה, או חומרא מספיקא. וראה הלכות יום ביום קארפ ברכות ב, י, יב הע׳ 22 בסופה – ע׳ שז.
ומסתברא, דכולי האי אא״פ להחמיר עלי׳, ושאני א׳ הממתין לשנים, אף שקשה עליו הדבר, שמ״מ יש פתרון בדרך כלל, שיכול לברך זימון ויענו אחריו, משא״כ בנשים שאינן מוציאות האנשים (רמב״ם ברכות ה, א. וראה בה״ל קצט ד״ה נשים בשם יד הקטנה. כה״ח שם כד. אבל ראה חזו״א ל, ח שבימינו אפשר שגם לרמב״ם יכולות לזמן. ודעת הריטב״א ברכות ז, ב שאשה מברכת לאיש ע״י זימון. וכ״מ בס׳ הפרדס שער תיקון הברכות. ואם לא אכחו כדי שביעה, ראה אדה״ז רפו, ב). ואין לה ברירה, ודרכי׳ דרכי נועם כתיב. ובשעהד״ח גדול נסמוך על המקילים לצורך נחוץ, אונס, והפסד ממון וכדומה.
ונוסף גם הוא, שכיון שדרכה לצאת בסוף הסעודה לפני ברכהמ״ז של האנשים הו״ל כאילו דעתה שלא להצטרף. ואולי י״ל שכיון שטרודות בטיפול הילדים אינה יכולה לקבוע עצמה שתהא שם בעת הזימון, ומעיקרא לא קבעה מה״ט.
#4502
#40151
