מה צריך לעשות במעריב כשהש”צ ישר אמר ברכו ללא קדיש

 

שאלה:

מה צריך לעשות בביהכ”נ אנ”ש במעריב כשהש”צ שכח לומר קדיש ואמר ישר ברכו כמנהג כמה מבני אשכנז, ומיד קמה מהומה וויכוח ולא התחילו ברכות ק”ש? מצד אחד, הרי ע”פ האר”י ז”ל קדיש זה חובה, לאידך הרי אחרי ברכו דינו כאמצע הפרק (או עכ״פ בין הפרקים). האם אפשר לומר קדיש ושוב ברכו (ע”י מישהו אחר?), שאז לכאורה אין בעיה של הפסק, אבל נכנסים לשאלה של ברכו לבטלה, וידוע הדיון בזה ומה שרבו”נ החמירו (שוע”ר סט, ד, אג”ק ח”י ע’ רצו) – אך לכאורה נראה שהראשון לא אמר ברכו לבטלה משום שעדיין לא שמע ולמעשה ענו לו (משנ”ב קל”ה סקכ”א), והשני אומרו על סדר התפילה (ע”ד מניין שכולם כבר שמעו ברכו מקודם, עדיין יאמרו ברכו בתפילתם)?

 

מענה:

לדידי פשיטא כביעתא בכותחא, שלא יפסיקו כיון שכבר התחילו ערבית ע״י אמירת ברכו – ראה אצלנו כאן בנוגע להפסק אחרי ברכו. ודינו כאמצע הפרק ולא כבין הפרקים. (ואכ״מ).

ועדיין יש לפקפק, דשמא יש לחלק כשמפסיק לדבר המוכרח, ושאני אמירת והוא רחום ושיר המעלות למי שנתאחר שהוא חסידות וזהירות בעלמא (ראה טהרת המים שיורי טהרה ה, ה. וראה אצלנו לענין שיר המעלות ממעמקים סי׳ טז׳תתד). אבל אינו, שהרי אסור להפסיק אחרי ברכו דשחרית גם לברך על התפילין ולצרכי רבים. וכש״כ בנדו״ד לאמירת קדיש שלפני ערבית שאינה חובה כלל, כדלקמן. (ולהעיר שי״א שאסור להפסיק לענות על קדיש שהוא מנהג. אבל אינו עיקר. וראה אצלנו לה׳תנג. וש״נ).

ולא רק שאין להפסיק מאחר שאין הכרח בקדיש, גם אין בזה תועלת מאחר שהצורך בקדיש הוא דוקא לפני ברכו. ולא תועיל אמירת ברכו שוב לבטל ההתחלה דמעריב. ועוד זאת, דנחית לשקו״ט בדין ברכו לבטלה – ראה כאן בסו״ד.

והגע בעצמך: האם יש מקום להורות לכל מי שאיחר והגיע אחרי ברכו לומר קדיש שוב עם ברכו (אף שיש לחלק, דהתם סיבת ההפסק עבור היחיד, ומ״ט נתיר לציבור להפסיק לזה, משא״כ כאן שהוא עבור הציבור. אמנם, איפכא מצינו בהשקו״ט להפסיק לקדיש יתום באמצע פסוד״ז או ברכות ק״ש, ושסברת החילוק בין זה לקדיש דרבנן, דקדיש דרבנן גרע שאינו חובת היחיד האומר קדיש. וראה אצלנו טו׳תתקלד. ויש לחלק בקל).

וגם אם נאמר שמוכרח ע״פ קבלה בקדיש – היינו על סדר הרגיל ולא בטעו, שכל שכבר אמר ברכו לא יפסיק לומר קדיש. ויש להמליץ כאן ממש מש״כ בשע״ת נא, ג בנוגע להפסק לאמירת קדיש בפסוד״ז: ואע״ג דהקדוש אלקי האר״י ז״ל מצריך קדיש קודם ב״ש וכו׳ אינו לפי דעתי כ”א למצוה לפי כוונתו הקדושה כו׳, וגם ע״פ כוונתו כבר עבר הזמן אם לא הגידו קודם ב״ש והמבין יבין כו׳. וכן נקטו רוה״פ שאין להפסיק בפסוד״ז לקדיש ששלפניו. וכש״כ כאן באמצע ברכות ק״ש. וי״ל שגם להחיד״א בקשר גודל ז, לה (והשיגוהו הפוסקים – ראה כה״ח נג, יג) שמותר לומר קדיש בפסד”ז – ה״ט שה”ז דברי שבח, משא”כ בברכות ק”ש.

והנה, ע״פ דין קדיש שקודם ברכו במעריב הוא רק ממנהגא. ולא נזכר ברמב״ם תפלה ט, ט, ולא בטור רלז, ולבוש שם ועוד. וראה רמ״א נד, ד. אדה״ז שם ד. רמ״א סט, א ובמג״א ג. ובמחה״ש שם. אדה״ז שם ג. משנ״ב שם ז. וזאת למרות, שברוקח שסט משמע שצריך קדיש לפני כל תפלה.

ואף גם זאת, שלא ידוע לי על מקור ברור גם ע״פ אריז״ל שצ״ל קדיש לפני ברכו תמיד. והנזכר בשעה״כ דרושי תפלת ערבית א (נב, ב) ״קדיש וברכו״ – סדר התפלה מזכיר, שכן הסדר בד״כ. ועיקר הכוונה לשלול אמירת שאר מזמורים. (וגם בזה אין מנהגנו כן לגמרי. ומנהגנו מתאים לפע״ח שער מנחה ומעריב ד, מע״ח. ולמעשה כ״ה כמעט בכל סידורי האר״י. ואכ״מ), ולא שהקדיש מוכרח מצ״ע. ובהגהות הרש״ו שם, וכן בסידור חמדת ישראל שלו, בטעם אמירת הפסוקים שלא יהא הקדיש ריקם. אבל אין הכרח שמוכרח בהקדיש.

אבל בכה״ח רלז, ג, חידש שקדיש קודם ערבית חובה ואין לבטלו בשום זמן. והוא לפי דרכו שחידש בכ״מ חיובים ע״פ הקבלה.

אמנם, באמת משמע כדבריו בשעה״כ ענין הקדיש א (טז, ד). וכן שם ענין ערבית ליל שבת – סח, ג. פע״ח שער השבת יא (הובא לעניננו בשער הכולל יז, יד). ועוד. וראה גם לקוטי מהרי״ח סדר תפלת ערבית.

אבל ידוע ומפורסם שהאריז״ל כתב כוונות בהתאם להמנהג, גם בדבר שאינו מוכרח ע״ד הסוד. ולדוגמא בענין זה גופא דאמירת קדיש, שיש גם כוונה ע״ד הסוד לאמירת קדיש אחר הלימוד (וראה לקמן שכוונת קדיש דלפני ערבית היינו הך דקדיש אחר הלימוד), ועכ״ז אין מקפידין בזה – וראה אצלנו כאן מאחר שאינה חובה ממש. וכש״כ בנדו״ד, שאינה חובה כלל ע״ד הנגלה. וראה גם סידור תפלה למשה לרמ״ק תפלת ערבית, שעם היות שהקדיש שאינו אלא מנהג בעלמא ענינו לבטל החיצונים ולהגן, יעו״ש.

ועכ״פ, לא ברירא לי כלל בדעת האריז״ל שהקדיש מוכרח. ואת״ל שחובה היא ע״ד הסוד, תיקשי על מנהג העולם המתפללים בנוסח ספרד וכדומה, אף שנוהגים בכלל כדברי האריז״ל, שלא לומר בליל שבת ומוצ״ש. [ולהעיר שגם במג״א נג, יב משמע שאומרים קדיש לפני ברכו במוצ״ש. אבל אדה״ז שם יג שינה הלשון (ראה תהל״ד דלקמן)]. וראה תורת חיים סופר נד, ג שתמה בזה. תהל״ד שם א. ליקוטי מהרי״ח שם. וראה א״א מבוטשאטש קלב בתחילתו. קצוה״ש עז בבדה״ש ד. וגם אצל הספרדים, שבכלל נהגו בקדיש קודם מעריב גם בליל שבת ומוצ״ש, נהגו בליל ומוצאי יו״כ שלא לומר קדיש, כ״כ בכנה״ג רלז בהגה״ט א. והב״ד בפשיטות ובשתיקה בשלמי ציבור דיני תפלת ערבית ג – במהדו״ח ע׳ תא. עוד.

(ולהעיר משכנה״ג נד בהגה״ט ב. ומה שתמה עליו בשלחן גבוה שם ה. ולא העיר שכבר כ״כ שם רלז, כנ״ל).

ואדרבה, אפשר דליל שבת שאני, שיותר מוכרח בהקדיש, ראה שעה״כ ענין ערבית ליל שבת שם. פע״ח שם. וא״ש קצת דעת אדה״ז שחידש קדיש בליל שבת אחרי כגוונא, אף שכבר אמרו אחרי מזמור שיר ואסור לומר ב׳ קדישים זאח״ז, וגם אינו מאמר שלם (ראה א״א מבוטשאטש קלב. וראה בהערות וציונים לסידור עם דא״ח (ונדפס גם בהערות לפסקי אדה״ז בסוף שו״ע אדה״ז, ובס׳ המנהגים ע׳ 27) שהיא אגדה שהיא דרשת הפסוק). גם אומרים חצי קדיש דוקא, ולא קדיש דרבנן, וידועה הקושיא שה״ז אחרי לימוד ומ״ט אין אומרים קדיש דרבנן. (וראה פעמי יעקב גל׳ עד ע׳ קלד. שערי תפלה ומנהג אשכנזי ב, ד. ועוד. ועד״ז ילה״ק בח״ק לפני ברכו בתרא בליל שבת אחרי אמירת מזמור לדוד). והוא כמו ח״ק אחר פסוד״ז – ראה פמ״ג נה ב מ״ז א בארוכה.

ולהעיר, שבאמת ג׳ אופנים באמירת הפסוקים וקדיש קודם ברכו דערבית: שהקדיש בשביל הפסוקים, וכשאין אומרים מזמורים אין אומרים קדיש, ראה כנה״ג שם. וזהו טעם הפשוט שאין אומרים קדיש בליל שבת ומוצ״ש (ראה כלבו הביאו רמ״א נד שם בנוגע למעריב בכלל. ומה שלא תיקנו פסוקים שיאמרו קדיש – דתפ״ע רשות, ראה א״ר שם, או מחמת סמיכות מנחה וערבית, ראה א״ר שם, וכדלקמן). או איפכא שהפסוקים בשביל הקדיש, כבהגהת הרש״ו הנ״ל. ואופן נוסף, כדמשמע מדברי כה״ח שם, שא״צ בפסוקים כלל לפי שהוא מתיקוני התפלה, ושגם כשאין אומרים פסוקים מוכרח בקדיש. ועיי״ש רס, כז. (ולהעיר, שמנהג העולם, כולל גם המקובלים בק״ק בית אל יכב״ץ, לומר והוא רחום בין קדיש לברכו – ראה כה״ח רלה, ה. והרי ע״פ דין, אם הקדיש בשביל ברכו אסור להפסיק ביניהם בשום ענין – ראה אדה״ז נה, ד. וראה א״א מבוטשאטש סט בשיטת אדה״ז בסידורו. פסקי הסידור סה. ובאו״א – שער הכולל יז, יא). ואילו לרש״ו, משמע שאין בקדיש מתיקוני התפלה, ואינו מוכרח בקדיש, אלא שכיון שאומר קדיש, מוכרח בפסוקים. וה״ז קצת ראי׳ דלא סבר ככה״ח שהקדיש חובה. אפס, שגם בדעת כה״ח, אפשר דס״ל דסגי בב׳ פסוקים או פסוק אחד, ולא שאפ״ל קדיש ללא פסוקים.

והנה, שקו״ט בכ״מ אי סגי בקדיש על ישראל אחרי שיעור ודרשה, כשמתפללים מנחה ומערבית זאח״ז בהפסק שיעור, וכן בקדיש אחר במה מדליקין. וראה א״ר נד, ד. תורת חיים סופר נד, ג. (ולהעיר מל׳ הפרישה נה, א: קדיש אחר תפלת י״ח למנחה דהיינו קודם התחלת תפלת ערבית. והיינו למנהגם שהתפללו זאח״ז ולא אמרו עלינו. אבל איהו קאי בהמנהג שא״צ קדיש לפני ערבית. ועובדא נקט שהוא במציאות לפני ערבית, ולא מחמת שיש לזה שטעם וענין). ולכה״ח (ראה גם כה״ח רס שם) לא סגי בהכי. והקשו עליו דהרי ג״ז קדיש. ומאי שנא מקדיש על ישראל שלפני הודו, שהוא גם קדיש שאחרי הלימוד, אף שג״ז לעליית העולמות. ועוד שכוונת קדיש דערבית היא אותה כוונה דקדיש שאחר הלימוד, דהיינו ס״ג ע״ב. (ובשעה״כ שם ענין הקדיש כתב בקדיש שקודם יוצר דערבית: ע״ב ס״ג. ולכאו׳ היא טה״ד וצ״ל ס״ג וע״ב, או שלא דק. והראשון עיקר. וכ״ה לנכון בשער התפלה ענין הקדיש, מהדורת אהבת שלום ע׳ פח. פע״ח שער הקדישים ג בסופו. ס׳ הכוונות מאורות נתן ע׳ קלג  (במהדורת תשע״ט). סידור חמדת ישראל נוסח הקרבנות, במהדורת אהבת שלום ע׳ סא. שרף פרי עץ חיים שער הקדישים א בסופו. וראה נהר שלום כו, א, קונטרס פתח עינים להרב שמן ששון ענין הקדיש ד. ושו״ר שעמד בזה בשו״ת ויברך יעקב כהן א, טז, ג. אמנם בלומד תושב״כ, הכוונה היא קדיש דס״ג ומ״ה. ועפ״ז א״ש מש״כ בכה״ח רס שם, לפי שבק״ק בית אל למדו שה״ש, והיינו תושב״כ. ושו״מ כן בדברי שלום עפגין דלקמן ע׳ קמב. ובכלל צ״ע, שהרי קדיש אחר אשרי במנחה הוא גם אחרי תושב״כ, וכן אחרי פסוד״ז בשחרית, ואחרי קריה״ת. ואולי שאני כשנאמר בסדר התפלה. וכש״כ שילה״ק בקדיש בתרא שהוא אחרי לימוד ברייתא וצ״ל ס״ג וע״ב. וראה בארוכה בכ״ז בנקודות הכסף בינג, השלמות א, ע׳ 254. שם ע׳ 257. דברי שלום עפגין רסז, יג ובהערות). והרבה פעמים קדיש אחד עולה לשנים (כקדיש אחרי קרה״ת בשבת מנחה שעולה להתחלת מנחה, וקדיש דלפני מוסף  בר״ח שעולה לובא לציון דשחרית, ועוד). אמנם יש לחלק, דבקדיש קודם הודו מועיל לו לעליית העולמות, לפי שנאמר הקדיש גם בשביל הודו, אף שהוא אחרי לימוד ברייתא דר״י אומר, ועוד שגם ברייתא דר״י היא מתיקוני וסדר התפלה, ואילו כאן כוונתו לסיום הלימוד שהוא ענין אחר שאינו מסדר התפלה, ותורה לחוד ותפלה לחוד. וראה עד״ז (ולא ממש) בשו״ת ישכיל עבדי ז, ז.

ואפשר ליישב מנהג אלו שאין אומרים קדיש קודם ערבית ע״ד הסוד, דאינהו סברי דסגי בקדיש על ישראל שקדם לו. ועדיין לא נתיישב כל צרכו, שהרי בליל שבת מפסיקים באמירת כגוונא, ויתר על כן בליל יו״ט שממתינים זמן רב לפני ערבית ומתחילים מיד בברכו, ללא קדיש (ראה א״א קלב שם), וכן גם במוצ״ש מנהג החסידים שאין אומרים שום מזמור וקדיש ומתחילים מיד אחרי סעודה שלישית בברכו ללא קדיש.

והנה, בענין ברכו לבטלה – הנה, מה שציין לדין ברכו בתרא אינו כ״כ מן הענין, ותלוי בטעם הקפידא בזה, אם הוא מחמת שאין אומרים פסוקים ותפלה אח״כ. (ולהעיר שיש שהעמיסו בכל עיקר ההיתר לפרוס ברכו עבור מי שלא שמע, דהיינו כשהיחידים שלא שמעו עוד לא התפללו, אבל אחרי שכבר התפללו אין לפרוס אחרי התפלה).

[ובגוף הענין דברכו לבטלה – שקו״ט בכ״מ מזה, ראה שו״ת האלף לך שלמה סח דליכא ברכו לבטלה. אבל בכ״מ מפורש הפכו, ראה אוצה״ג חלק התשובות ברכות לב, א – רב. וראה שו״ת הרי״ף א, רצד. לבוש או״ח קלה, ז (שכיון שהציבור ענו אין בזה איסור ברכו לבטלה. ומוכח שבעצם שייך שתהא לבטלה). ביהגר״א שם ו. משנ״ב כא. שו״ת בנין שלמה שבת כ. פמ״ג סט בא״א א. משנ״ב ריד בבה״ל ד״ה ואם בשם הפמ״ג. משנ״ב נה, סב. (ושם, כשיש טינוף מפסיק. והיינו, שאם אסור לשומע לענות כי יש טינוף ואינו מצטרף למברך, ממילא נמצא שהשומע אמר ברוך ה’ המבורך בלי צירוף והוי ברכו לבטלה). ובכל אופן, איך שלא יהי׳, עדיין אין ראי׳ מה לעשות בנדו״ז].

ובאמת כה״ג יש להסתפק גם בשחרית. וע״ד הספק בנוגע לקדיש שלפני ערבית, האם יש היתר שמישהו שנכנס רק אז לביהכ״נ יאמר קדיש וברכו. ואולי מותר גם לעונים לומר קדיש. ואפשר שמותר גם אם התחילו יוצר אור. אבל למעשה נראה שאין בזה תועלת, ויתר על כן שאסור, כדלקמן.

ומצדדי הספק כאן: מחד גיסא כנ״ל אחרי ברכו אסור להפסיק. אבל לאידך חובה מן הדין לומר קדיש. וכיון שיש חיוב גמור לומר בשחרית ברכו, יותר מקום לומר קדיש שוב אחרי הברכו. וגם אם אסור להפסיק אחרי הברכו כי נחשב התחלת ברכת יוצר אור, אפשר לומר קדיש בין הפרקים, לפני אהבת עולם. אלא שאין תועלת, לפי שאמירת קדיש צ״ל לפני ברכות ק״ש. (וח״א טען בפנינו, שאף שלכתחילה צריך לומר קדיש לפני כל ברכות ק”ש, אבל אחרי שחתם יוצר המאורות עדיין עומד לפני שתי ברכות ק”ש, ומדוע אין תועלת שיאמר עכשיו קדיש לפני ב’ ברכות אלו. אבל בפשטות אין טעם בקדיש כעת, כיון שאינו מפסיק בין פסוד״ז לברכות ק״ש, ואיזה מקום יש להפסיק בין ברכה לברכה. וטען הנ״ל שמא אין מטרת הקדיש להפסיק, ורק לומר קדיש על פסוד״ז. והנה. באמת, מצינו ב׳ האופנים בפוסקים. אלא שבפמ״ג נה במ״ז א, הובא לעיל, שלכן אומרים חצי קדיש ולא קדיש שלם כיון שהוא להפסיק. וכ״ה באגור צד, הובא בב״י נהד וראה בארוכה קול התורה חו׳ סה. ובכל אופן, גם אם הוא בשביל הפסוקים – כבר עבר זמנו. והאם אפשר לומר קדיש על שיעור שלפני מעריב אחרי שהתחילו להתפלל ברכות ק״ש. והה״נ בשיעור לפני שחרית. והרי אין להפסיק בין ישתבח לקדיש מה״ט. וגם למתירים, אם מפסיק, צריך לומר פסוקים שוב. והאם נורה לומר פסוקים באמצע ברכות ק״ש? ועוד, שאם לא אמר פסוקים קייל״ן דמתחיל ברכו בלא קדיש. ומוכח שאינו כ״כ לעיכובא. ומ״ט לא נאמר שבכה״ג יאמר פסוקים אחרי ברכו. והנה בשעה״כ ענין בקדיש עוד אופן במטרת הקדיש להעלות מיצירה לבריאה. ולפ״ז, אפשר שגם כשהוא באמצע ברכות ק״ש, יש מקום עכ״פ עתה בקדיש לעלות מעולם לעולם. ולא נהירא. ועוד, שלא מפני שאנו מדמין בכוונות נעשה מעשה להפסיק במקום שאסור להפסיק).

והנה, מצינו שבהפסיק בין ישתבח ליוצר אומר פסוקים ואח״כ קדיש. ומוכח שללא פסוקים אינו אומר קדיש. והה״נ כשהוא באמצע ברכות ק״ש דל״ש קדיש אחרי ההפסק. ופסוקים בודאי אסור לו לומר באמצע ברכות ק״ש.

ואפשר שאם יאמרו עוד פעם ברכו הו״ל למפרע כלא התחילו ברכת ק״ש. או שנמצא ברכו הראשון לבטלה והפסק בין ישתבח ליוצר. ואולי אסור להפסיק בשביל קדיש, שהרי החיוב אינו כעת רק לפני ברכו, וע״ד השקו״ט להפסיק לומר קדיש יתום באמצע פסוד״ז או ברכות ק״ש. וכמדומה שי״א בדעת המחמירים מחמת שאינו חיוב המוטל על המנין רק חובה פרטית שלו (אבל ראה אג״ק ז ע׳ קלט. ושקו״ט אצלנו שם – טו׳תתקלד). אבל כאן ה״ז גם מחובת הציבור. ולאידך, הרי דעת רוה״פ שלא יפסיק לקדיש דרבנן שלפני התפלה המוטל על הציבור, וכנ״ל. ויש לחלק לכאן ולכאן, שקדיש שלפני ברכו חובה משא”כ לפני פסוד”ז. ולאידך, ההפסק בברכות ק״ש חמור יותר מפסוד״ז.

ודעתי העני׳ נוטה שה״ה בשחרית אף שהיא חובה אין להפסיק. ובאמת, בסדר רע״ג סדר ק״ש בהוצאת ירושלים תשס״ה ע׳ יא משמע ברור שאמירת קדיש גם בשחרית אינה חובה, ושאומרים קדיש רק כשהפסיק לצרכי ציבור. וראה סידור רש״י ז. המנהיג סוסי׳ כה. פירושי סדר התפלה לרוקח הוצאת  הוצאת ירושלים תשנ״ב  א ע׳ רלח. וראה ברכ״י נז בשיו״ב א. בני ציון ליכטמאן סוסי׳ נד ד״ה והנה דברי. הערת המהדיר בסדר רע״ג מהדורת סץ תפלת חול ע׳ סז. אמנם, למעשה מובא ברמב״ם ובשו״ע כדבר פשוט שאומרים קדיש תמיד.

איברא, שאם נכנס מי שלא שמע ברכו ועדיין לא התחילו ברכת יוצר אור שמפורש באוצה״ג ברכות שם רא, שאפשר לש״צ לחזור ולומר להם ברכו. וכ״ה בס׳ המנהיג כז, הובא בב״י סט. וכמדומה ברור שאין המנהג כן. ואפשר מחמת שנתפשטה ההכרעה כהדעות שגם ברכו בגדר התחלה. אבל אינו שבמנהיג גופא שם כו כתב שאחרי שאמר קדיש וברכו כאילו התחיל ביוצר אור ואין לספר גם בצרכי רבים. וראה שו״ת בן ימין דלקמן. ונראה פשוט  שמה שחוזר הש״צ ואומר ברכו בשביל מי שלא שמע אינו הפסק לפי שהוא מעין הענין. וי״ל שגם לסברא בפמ״ג דלקמן שחוזר ואומר קדיש, ג״ז מעין הענין. (ולכאו׳ תלוי אם הקדיש רק בשביל סיום פסוד״ז, או גם בשביל הברכו. ולהעיר מהשקו״ט בהתחילו קדיש בעשרה אם מותר לומר ברכו – ראה א״ר נה, א. מאמ״ר שם ב. תהל״ד שם ד. ועוד). ושו״מ שנתעורר בזה בשו״ת בא״מ ג, יט וכתב כדברינו. וכ״ה בשו״ת יבי״א ב, ה, א. ובאמת מפורש במנהיג שם, דה״ל סידור שבח לפני׳, והיינו שהוא מעין ברכת יוצר אור.

ולמעשה, לדינא נקטינן לחזור ברכו וכמפורש במג״א סט, ז. ובט״ז ב. אדה״ז שם ז. משנ״ב יד. אלא שנסתפקו אם לומר קדיש שוב. וראה פמ״ג במ״ז שם באופן הב׳ לומר קדיש שוב. (ומשמעות הדברים דבריו שאי״ז רק ישוב אחר להקושיא במה שכופל ברכו רצופים, אלא שבאמת באופן הא׳ אכן לא ס״ל שאומר קדיש). אבל במקור הדברים ל״מ הכי. ושתיקת הפוסקים וסתימת דבריהם מורים שאומר רק ברכו שוב. וראה יפ״ל א, סט, ג. תורת חיים סופר שם ו. בני ציון ליכטמאן שם ב. (ולהקושיא במה שכופל ברכו – כמה ישובים. ואכ״מ). ונמצא, שעכ״פ כשיש מי שלא הי׳ בעת אמירת ברכו, חוזר ואומר, והוא רק בשביל הברכו. אבל אין ראי׳ להתיר בשביל הקדיש. וא״כ אכתי יל״ע כשאין מי שלא שמע, והוא רק מחמת שדילג הש״צ על הקדיש. ועצ״ע דהא קייל״ן שבערבית אין פורסים מחמת שאין קדיש, ובשביל ברכו בלבד אין מקפידין כ״כ (רמ״א סט, א. מג״א שם ג. אדה״ז ב. אלא שהרוצה לפרוס גם בערבית אין מוחין בידו ותע״ב – אדה״ז שם במוסגר. וא״ש משה״ק במאמ״ר סט, ה. וראה דרכי החיים ברכו ד, א). וא״כ בהכרח שבחזרתו ברכו אומר שוב קדיש ומוכרח כאופן הב׳ בפמ״ג. (ומש״כ במשנה הלכה  סט, א ד״ה אסור לש״צ, שבהכרח שהוא בלי קדיש, והרי אין קדיש בלא פסוקים, ופסוקים בודאי הוו הפסק – מסתבר שהפסוקים שלפנ״ז עולים לו גם לאמירה בפעם הב׳).

ומה שלא נהגו בזה, כנראה מחמת שאין נהוג לפרוס על שמע בימינו, או שסומכים על ברכו בתרא במקום שנהגו באמירתו (ראה כה״ח סט, יב. וראה משנ״ב שם ט).

ולכאו׳ יש לצדד גם שהעני׳ היא בטעות, וכסברא הידועה דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי (לענין ש״צ שטעה והתחיל אתה חונן בשבת, ובמסד״ק שטעה ואמר שהנ״ב. והדברים עתיקים. וראה אצלנו כאן שאינו עיקר לדינא. ועדיין יש לחלק קצת, שאף אם נקיטנא מסברא שש״צ שטעה כל דיני טעות עליו, עדיין אפ״ל לעניננו, שבכדי שתחול שם התחלת ברכות ק״ש על הציבור לאו כל כמיני׳ לאשוויי להו כאילו התחילו כשנעשה מחמת טעותו ושלא כדין. והרי קייל״ן בשאר דוכתי דברכו לאו התחלה היא, ראה שו״ע או״ח קלה, ו. פמ״ג קמג בא״א א. כה״ח שם ו. וראה בהנסמן לעיל בדין ברכו לבטלה. אבל לאידך, ראה שו״ת בית דוד או״ח שמ, לענין אמירת דיין האמת בת״ב אחרי ברכו. וכ״ה ערך השולחן תקנט, ב, הביאם בס׳ חיים פלאגי לז, יא. ולענין הפסק בפיוט אחרי ברכו דקריה״ת בשו״ת בית יהודה עייאש או״ח ל. ועוד. וראה מש״כ ליישב בכ״ז בפתה״ד א, קלג, א – קמא, ג – ד״ה איברא. ועוד אופן מצינו בפשטות, דשאני ברכו דקרה״ת. (גם במק״ח להחו״י סט, א העיר מזה שברכו לחוד ל״ה התחלה לגבי קריה״ת. וראה הגהות עובר אורח נד, ג). ודנו בזה גם לענין דין התחילו בעשרה. ולהרבה דעות מיקרי התחלה לענין זה, ראה פמ״ג נה בא״א ג. שו״ת מטה יוסף ב, יב, הב״ד בבאה״ט שם ה. מאמ״ר שם ב. משנ״ב שם יז. ועוד. וראה כה״ח שם לח. והשיג על דברי פתה״ד בשו״ת בן ימין לה. וראה בסימנים הבאים שם. שד״ח אס״ד מערכת ה, יב. שו״ת אהלי שמעון לוי או״ח י. איתני ים שניצר למשנ״ב קמג, ד. וצל״ע מש״כ בבא״ח ש״ב תולדות ב וכה״ח רפא, ז, להתיר לומר נשמת אחר ברכו לפני יוצר אור. וראה גם יבי״א שם. חזו״ע שבת ב ע׳ קצז. שו״ת שערי יושר דלקמן. וראה אצלנו כח׳תמז. י׳תתנ. אבל להעיר מס׳ העתים קעב, בשלילת אמירת הכל יודוך בשבת, ושיאמרנו אחר ברכו קודם שיפתח ביוצר אור. ונתעורר בזה בשו״ת יבי״א שם. ואפשר שג״ז מעין הענין. ושו״ר שכ״כ בבירור הלכה זילבר נד להשיג על היבי״א, עיי״ש. וראה שם בארוכה מש״כ להשיג על דברי היבי״א, בהסברא דבפלוגתא תליא אם אחרי ברכו חשיב כאמצע הפרק (ראה פתה״ד שם. שיורי טהרה שם), ושרוב ככל האחרונים הסכימו שאין להפסיק אחרי ברכו.  וראה גם שו״ת שערי יושר חנני׳ ד,כג.

ועכ״פ, בעניננו יש לחלק, שמה שענו על ברכו, היינו שלא תהא ברכתו לחנם ואין בכך הכרח שהוא כהתחלת ברכות ק״ש. ונחתינן להשקו״ט באם מועיל תנאי באמירת ברכו שלא יהא כהתחלה, ודנו בזה לענין ברכו דמעריב, וברכו דליל שבת לגבי מלאכה. וראה אצלנו שם טו׳ע. ודמיון רחוק קצת, מי ששמע ברכו ועדיין לא גמר פסוד״ז, ראה משנ״ב נד בשעה״צ יט בנוגע איסור ההפסק אחרי ברכו, דקאי רק בשומע ברכו ועומד לקיים דברו ולהתחיל ברכת יוצר אור).

ושקו״ט באחרונים במי שטעה והתחיל יוצר אור ולא סיים עדיין ישתבח אם חוזר. ואם יאמר ישתבח בין הפרקים. והכא שאני מב׳ צדדים, דהתם הרי לא סיים פסוד״ז, והכא החסיר רק קדיש. לאידך, התם כבר התחיל יוצר אור והכא רק אמרו ברכו.

ובעיוני באחרונים בנדוננו ראיתי מצדדים לכאן ולכאן – ראה קובץ הבאר (זאמוטשטץ, תרצ״ג) א שנה ז, כא – ע׳ לג. (ונימוקו שמא ברכו ל״ה התחלה ושמא קדיש אינו הפסק). קובץ מה טובו אהליך יעקב י ע׳ כב בשם הגריש״א. וכ״ה משמו בס׳ הזכרון שירת מרים פטפרוינד ע׳ רמח (לתקוני שדרתיך). שו״ת רבבות אפרים ג, נא, ג (נדפס מקוטע בעולמם של גדולים ע׳ קעט ואילך.  ודעתו, רק כשהציבור לא ענו). שו״ת עזרת אליעזר קרביץ ע׳ 87 (לא להפסיק אפילו לא ענו עדיין). שו״ת בית מלא לוי א, יד ואילך (כדברינו שאין להפסיק. ושם, שקו״ט אם חזר ואמר קדיש אם לומר ברכו שוב. ודעתו לומר שוב. וצל״ע ראיתו מדין פורס על שמע אפי׳ שמע כבר ברכו, דהתם ליכא חשש הפסק אחרי ברכו. ודוחק לומר שכיון שמופסק ועומד הוא ש״ד להפסיק שוב להסמיך ברכו ליוצר אור, שהרי הפסיק בינתיים בקדיש. ועדיפא הו״ל להביא  מאוצה״ג הנ״ל. ועיי״ש גם מענין ברכו לבטלה).

אמנם, אם הציבור וכן הש״צ לא ענו ביהל״ו ודאי אי״ז כהתחלת מעריב.

 

#36582