הפסק אחרי ברכו בתפילת ערבית

 

שאלה:

אם עניתי ‘ברכו’ במעריב לפני שהספקתי לומר והוא רחום וכו’, האם עלי לדלג על פסוקים אלו ולאמרם אחרי שמו”ע או שמותר לאמרם במקומם? וכן האם למנהגנו אין לדבר אחר עניית ברכו?

 

מענה:

אם דעתו להתפלל עם אותו מנין וכבר ענה אתם ברכו, אז יש לדלג פסוקי והוא רחום וגו’ ולומר אותם לאחרי התפילה.

אסור לדבר אחרי עניית ברכו של ערבית אם דעתו להתפלל באותו מנין.

והרבה מקילים, כשדעתו בשעת עניית ברכו שאינו רוצה להתחיל עם הציבור אלא עניית ברכו בעלמא, או שכיון שרוצה לומר והוא רחום ה״ז כאילו אין דעתו להתחיל עם הציבור. אלא שגם אם נאמר שמותר להפסיק באופן כזה, הרי הוא מבטל הסמיכות בין ברכו לברכות, וראוי להשתדל לא להיכנס לזה.

אחרי ברכו לרוה״פ הוא כבין הפרקים – ראה שו”ע או”ח סי’ נ”ד סעי’ ג’ ברמ”א ובפרמ”ג א”א שם ס”ק ד’ והגהות רעק”א שם מהאלי’ רבה, שו”ע אדה”ז סי’ נ”ד סעי’ ג’ סי’ נ”ז סעי’ ה’ וסי’ נ”א סעי’ ד’. ובסידור תהלת ה׳ שאין עונים אחריו אמן. והוא מכתי״ק כ״ק אד״ש – ראה לוח התיקון בתשורה מינקאוויטש גאלאווינסקי אלול תשנ״ז. (ובדוחק יל״פ שא״צ לענות אמן. וראה שו״ע אדה״ז קצב, ב, במוסגר).

ולעניננו – שיורי טהרה מערכת ה אות ה, אפיקי מגינים רלו, ב, משנ”ב סי’ רל”ו ס”ק א’ וסי’ נ”ד ס”ק י”ג וי”ד, ובשעה״צ שם יט, קצות השלחן סי’ כ”ז אות ה’, פסקי קצוה״ש ביגדי״ת גל׳ נא, קצוה״ש הלכה למעשה ע׳ קכא, בן ימין לה, יביע אומר ח”ב סי’ ה’, אז נדברו ז, ב, בצה״ח ד, קי, בא״מ ג, יט. הליכות שלמה פ״ו הע׳ כ, משנה הלכה סוסי׳ נד, אבני ישפה ג, כו, וישמע משה פסקי הגריש״א ע׳ נח, רבבות אפרים ב, מח, ועוד.

ולכאורה ילה״ע מדוגמתו עניית ברכו לציבור שמקבלים שבת, שלכמה פוסקים בע״כ קיבלו לשבת ולא מהני תנאי – ראה קצוה״ש עז בבדה״ש ז. (וראה חזו״ע שבת א ע׳ רצה שכן מוכח בראשונים. ויש חולקים דמהני תנאי – ראה הגהות רעק״א רסג, טו. כה״ח שם עה וצה. אג״מ או״ח ג, לז. שמש ומגן א או״ח לח. ועיי״ש בקצוה״ש שנדחק בטעם הדבר. ור״ל בטעמא דמילתא כיון שיחיד הבא לביהכ״נ בלא״ה נגרר עם הציבור ואסור במלאכה, כמ״ש שם עו בבדה״ש ט, אלא שמותר להתפלל מנחה, אבל כשכלל עצמו עם הציבור בעניית ברכו בטלה דעתו לציבור. ועדיין טעון ביאור, מדוע לא נימא דמהני תנאי לומר שאינו כולל עצמו עם הציבור. וגם עיקר חידושו שבבא לביהכ״נ נגרר עם הציבור לגבי מלאכה, צריכה רבה, ואין לזה מקור. וחידש כן מתוך דיוק לשון אדה״ז רסג, יט. אבל, פשטות הכוונה בשו״ע אדה״ז שכשהי׳ בביהכ״נ היינו שהתפלל עמהם. כמו״כ י״ל בדוחק בכוונת אדה”ז דקאי רק בביהכ״נ שרגיל להתפלל בו (דבהכי עסקינן התם), ומסתבר מילתא שהיחיד יגרר אחרי הקהילה שלו. אלא שלאדה״ז כאן גופא – העיקר רוב העיר ולא מה שרגיל, ולא מסתבר דלצדדין הוא.  ומכבר אמרנו בדעת אדה”ז, שבעצם נגרר אחרי ביהכ״נ הרגיל כדעת מחה״ש, זולת זה שרוב העיר פועל גרירה להיפך. ומשו״ה ״אפשר להתירו״. ונפק״מ במחצה על מחצה). והנה, בקו״א רסא, ג משמע קצת בטעמא דמילתא כיון שהתחיל ערבית, והתפלל תפלה השייכת לעיצומו של יום שלאחריו, אף דמיירי כשאינו רוצה להתפלל כעת. ולכאו׳ הה״נ בנדו״ד שאינו יכול להתנות בדבר. ויש לחלק בין דין הפסק לחלות לילה,  שבעניית ברכו שמצ״ע היא תחילת ערבית שווי׳ לילה, אף דלדידי׳ אינה התחלה, כיון שאין בדעתו להתפלל כעת, ולכן מותר להפסיק, ולא מהני תנאי לגבי חלות לילה להסוברים כן, אבל עדיין יכול להתנות שאין בדעתו להתפלל.

 

 

#15070