אמן על חצי קדיש בפסוקי דזמרה

 

שאלה:

ראיתי באחד הקובצים (קובץ הערות צרפת פרצת גל׳ סה – יו״ד שבט תשפ״ד) שהביאו כמה הוכחות שיש לענות כל האמנים של חצי קדיש בפסוקי דזמרה. האם נכון הדבר?

 

מענה:

אין לענות רק לאיש״ר ואמן של דאמירן בעלמא.

מקורות:

ראה אצלנו בקצרה בהסכמה לס׳ שמירת התפלה. ומצו״ב. והאריך בכ״ז בס׳ הפסק בתפלה להר״י שליט״א למברג, ובפרט במהדורא חדשה בקונטרס שבסופו שנתייחד לד״ז בפרט, וכמעט שלא הניח זוית ופינה. ואדרבה, הרבה מהטענות שכתב הרה״ג וכו׳ רשד״ב שי׳ פ. שליט״א בקובץ הנ״ל יסודן משם. וכמעט ולא נתחדש דבר בקובץ הנ״ל. ‏אלא שמשום מה לא העתיק שוברן בצידן מס׳ הפסק בתפלה.

ולא אמור רבנן בכפילא, ולכן נקיטנא נפשאי בקצירת האומר, רק בדבר שנתחדש. ויתכן שבחלק מהדברים כבר כתב בס׳ הנ״ל, ואינו תח״י כעת. וזה החלי:

פשוט וברור שהנמנע מלענות לאמנים שהן ממנהגא אינו בגדר נידוי ח״ו. ורק באיש״ר כך הוא. וראה רוח חיים נו, ו. (ואגב, ילה״ע שבשו״ע אדה״ז רסי׳ נו כל עיקר ד״ז הוא במוסגר). ויתירה מזו, גם הנמנע מלענות באמן שהוא מדינא, אם הוא מחשש הפסק, אינו בגדר הנ״ל. ולפלא הקס״ד. (ומש״כ להחמיר בנז״ש סו למג״א ה, לענות באמן דברכות גם בברכות ק״ש מחמת חומר הענין. וראה גם שלה״ט רטו, ד. ועוד – כבר כתבו דהיינו רק במקום שרשאי להפסיק – ראה מאמ״ר סו, ד. ולדינא קייל״ן כוותי׳. ובכל אופן, בנדו״ד איירינן באמן דאינו של חובה. ולא קרב זא״ז). ובלא״ה, לכמה דעות אין חובה לענות כשהוא באמצע תפלתו ורק רשות הוא. (והדברים עתיקים. והארכנו במק״א). וכש״כ במקום שיש ספק בדין. ובכל אופן, ודאי אינו בנידוי. ותמוה לכתוב כן. ועל אותו משקל אפשר להביא חומר ענין ההפסק בפסוד״ז, וד׳ אלפים גמלים טעונים אף וחמה וכו׳, ראה אדה״ז נו, ד. וקאי גם בין פרק לפרק בפסוד״ז, כמפורש בנוהג כצאן יוסף הל׳ פסוד״ז, כה״ח פלאגי יב, י. ועוד. וסברא פשוטה היא, שבכל מקום ספק בכיו״ב, ובפרט שהוא רק ממנהגא, שוא״ת עדיף, וכן מצינו עד״ז בכ״מ, ראה לדוגמא במקו״ח סו, ג סד״ה ואמן דיש״ר, וכאשר כתב בכיו״ב בבא״ח ש״א ויגש ט, לענין ספיקו באמנים שמתתקבל ואילך. וראה שו״ת יבי״א או״ח ו, ד בסופו. שם ו, ה, ג.

והנה, פשוט שאף שאמן הוא כעין שבח וזמרה, שלכן מותר לענות אמן על כל הברכות בפסוד״ז – אין כאן היתר פרוץ לענות לכל דבר, שהרי גם ברוך הוא וברוך שמו הוא שבח, ואסור להפסיק לאומרו בפסוד״ז, מחמת שהוא מנהג ולא מתיקון חכמים (אדה״ז קכד, ח. ואכן במער״ק ברכות א, יא ודעמי׳ דס״ל להתיר גם בברכה שיוצא יד״ח (וראה להלן מזה) כתבו בטעמא דמילתא דהו״ל שבח). וכן אין להפסיק לוזאת התורה ובריך שמי׳, אף שהם מילי דשבחא (ויש שהתירו אפי׳ בברכות ק״ש). והרבה שירות ותשבחות נאסרו בפסוד״ז, וכבר כתבו כמה לאסור תהלים (וגם בזה הארכנו במק״א. אלא שבזה יש גם טעם אחר להניח תקנת הראשונים כמו שהיתה, ראה אבודרהם שחרית של שבת), או אמירת דברי שבח באידיש מתוך כוונת התפלה. וכ״כ בשו״ת טוב עין יח, לה, לענין פיוטים. וכן הכרעת אדה״ז נג, ג, שאסור להפסיק לברכת ציצית, אף שג״ז שבח (ולכאורה לא גרע מאמן על הברכות, שהיא האמנת הברכה. וראה לקמן). וכן ברור שאסור לענות אמן על מי שבירך, או לברכת כהנים של הש״ץ. ועל קדיש אין לענות מתתקבל ואילך. (ואין לחלק דתתקבל שאני דבקשת צרכיו היא – שהרי החילוק שנזכר בפוסקים הוא שהוא רק מנהג, ולא שהוא בקשת צרכיו. ועוד שבפמ״ג נא בא״א ג כתב להדיא שמותר לענות גם אמן על ברכת שאלת צרכיו. וראה אפיקי מגינים נא בחידושים, הב״ד בלקוטי מגדים שם ג. (ומש״כ בלקוטי מגדים שם שהוא דלא כפמ״ג – אינו, שגם לפמ״ג מותר). ולכאורה קאי על ברכות שבתפלת העמידה. אלא שבאמת אפשר שהאמנים דקדיש כולו הם בגדר אמן דבקשת צרכיו, כמשמעות אדה״ז קכד, ט. (וראה פמ״ג נא במ״ז ג. זכור לאברהם א, ז. עוד יוסף חי ויחי טז. שו״ת בסו״ס ידי חיים לבנו כא. ויוסף עוד דוד לעויו״ח שם. וראה גם הנסמן אצלנו במקורות ועיונים להלכה יומית תשלד. ואכ״מ). וההיתר להפסיק עבורם הוא מדין דבשב״ק ולא מחמת שהם כעין שבח וזמרה. וראה לקמן מזה). ואפילו באמן שאחר ברכת ישתבח נזקקו לבאר בטעמא דמילתא שאינו הפסק (ראה ב״י נד סד״ה ואז). וכן נתקשו באמירת שיר המעלות לא הוי הפסק בין ישתבח ליוצר. (אבל אפשר דבין ישתבח ליוצר גרע, שאפילו אם הוא שבח אין לו להפסיק אחרי שגמר כבר סידור שבחו). ובהכרח שרק אמן שהוא חובה מותר. ואכן כ״כ בקצוה״ש יח בבדה״ש כג בטעם שאין להפסיק לברכת ציצית, ומאי שנא מאמן שהוא שבח – שבאמן כבר נתחייב לענות תיכף בשמעו הברכה ולפיכך מותר לענות, אבל ברכת הטלית אינו מחוייב על אתר. (ועיי״ש בשקו״ט לענין ברכת אשר יצר. ואכ״מ). ויומתק, בהקדם הקושיא מ״ט מפסיק שהרי עוסק במצוה פטור מן המצוה, וכבר אופנים נשנו בזה (והארכנו במק״א). ועכ״פ, אפ״ל שכיון שההפסק הוא גם כבודו ושבחו של מקום אינו בגדר מפסיק מהמצוה, דהיינו הך. וכ״ז בדבר שמחוייב בו, דהיינו הך, אבל בדבר של רשות פשוט שאין לו להפסיק מהמצוה. ויל״ד.ובסגנון אחר, שמה שחייב לענות אף שמפסיק מהמצוה, שהוא כזלזול כשאינו עונה, משא״כ בדבר של רשות.

[וכמו שהוא גם בברכות ק״ש, שההיתר להפסיק לקדיש הוא מפני כבודו של הקב״ה, אבל לא הותר לכל שבח, כולל אמן דברכות, רק לאמן שהוא בגדר דבר שבקדושה. וכמו״כ הותר להפסיק לומר ברכת רעמים. ונתקשו טובא בחילוק בין ברכת רעמים לשאר ברכה ולשאר אמנים. ובפמ״ג סו בא״א ה, שברכת שבח דמיא לקדיש שמפסיק עבורו. וצ״ב, שהרי ההיתר דקדיש הוא מחמת שהוא דבשב״ק. ועכ״פ, לכל הדברות ואופנים פשיטא לן שיש חילוק בין השבחים. וי״ל דעניית דבשב״ק נחשבת בגדר אמירת שבחו של מקום, ולא רק אמן לברכה שבירך אחר, ועדיפא טפי משאר שבח].

ובהקדם, שבכלל – דין פסוד״ז בעצם כברכות ק״ש, ורק שיש היתר לאמן של כל הברכות, וכמפורש בשו״ע אדה״ז נא, ה ובסידור אדה״ז הל׳ ק״ש. ונת׳ בארוכה באג״ק ג ע׳ קמח, שדין הפסק בפסוד״ז דומה ממש לברכות ק״ש חוץ מעניית אמן של כל הברכות. אלא שהובאה שם הוראה למעשה לגבי קדושה ומודים כדלקמן. (ונת׳ הטעם אצלנו שם בהסכמה. ויש להוסיף עוד טעם לשבח, שהרי יש בראשונים דס״ל שכשמפסיק למודים אומר כולו – ראה אבודרהם הל׳ ק״ש, והובא בב״י סו. וסמכו עלה לענין פסוד״ז. ועוד טעם אפ״ל, דשאני מודים שכיון שהתחיל גומרו, מאחר שתפלתו מופסקת בלא״ה (ראה לקמן עד״ז), ועוד דלאו שפיר עבד להפסיק באמצע אחר שהתחיל כבר.  משא״כ בקדיש, שכל עני׳ היא לעצמה. אלא שסברא זו לא אהני לן לענין קדושה, שמתחיל מיד בנוסח נקדישך), וזולת קדושה ומדים ואמן דברכות דינו כק״ש וברכותי׳. [והוא דלא כהסברא (ראה שו״ת אג״מ  או״ח א, כב. ואכ״מ) שבדין ברכות ק״ש איסור ההפסק הוא מצ״ע, ואילו בפסוד״ז הוא רק מחמת הברכות שלפניהם ולאחריהם. ומשמעות לשון אדה״ז בשולחנו שם ג-ד, שכל עיקר דין הפסק מצ״ע הוא כברכות ק״ש, ודוחק גדול לומר דקאי רק בהפסק דשאילת שלום. ובמק״א עמדנו עד״ז בדין הפסק בתחנונים שאחר התפלה שכתבו הפוסקים שיכול להפסיק ולענות כדרך שמפסיק לענות בברכות ק״ש, אם לדיוקא נחתי. ובשו״ע אדה״ז קכב,בנזכר רק לענות דבר שבקדושה. ואכ״מ. וראה בשו״ת השיב משה ג, שר״ל שלדעת המחבר דין פסוד״ז שוה לברכות ק״ש, ואילו לרמ״א שמברכים על הלל, דין פסוד״ז שאני גם לגבי שאילת שלום. אלא שלמעשה כתב בדעת הרמ״א שלא רצה להקל בדבר יותר מהמחבר. וכ״ז גרם לו מחמת שנתקשה בעיקר יסוד דין היתר הפסק לאמן דברכות בפסוד״ז. ואילו לאדה״ז מיושב, דאמן דברכות בגדר זמרה. וראה ערוה״ש תכב, יא. וראה גם משה״ק על עיקר סברת ההשיב משה בקובץ מביני עמודי ע׳ קי)].

וכן מצינו בכמה פוסקים שמדבריהם אפשר ללמוד, דכולהו כי הדדי נינהו (ראה  למשל בית עובד דיני ברוך שאמר י, שיכול לענות לקדיש קדושה וברכו באמצע ב״ש מידי דהוי אק״ש וברכותי׳ (והוא מדברי המגי׳ בשלמי ציבור בדיני תפלה נוסחאות בזמירות טו (במהדורת אהבת שלום – ריש ע׳ קנט). ושוב כתב בדיני פסוד״ז ח, שיכול לענות כל אמן (והיינו דברכות) בפסוד״ז, וכש״כ עניית קדיש וקדושה וברכו שאפילו באמצע ברוך שאמר עונה. ומשמע מדבריו שנקט שדינם שוה. וכבר מצינו כן בהגהות יש נוחלין באזהרת התפלה יד, ש״אסור להפסיק מכי מתחיל ברוך שאמר עד סוף י״ח  ולקדיש ולקדושה וברכו יכול להפסיק נראה שאין לו להפסיק כי אם להנוסח הזה שזכרנו [ונתחבטו רבים בכוונתו. ואכ״מ] אבל שאר כל הנוסח אינו עצם הקדושה ואינו מפסיק לאומרו ולברכו אינו מפסיק כ״א לברוך ה׳ וכו׳ ובקדיש דוקא לאמן יש״ר כו׳״. ומוכח להדיא שנקט שכולם שוין לטובה. ומה שהוסיף אח״כ ״ולשאר אמנים״ – ראה לקמן. וראה גם חיי״א כלל כ בנשמ״א א שפתח דבריו יאיר: הנה בודאי משמע מדברי הפוסקים דפסוד״ז שוין לברכת ק״ש. (אלא שאח״כ הביא דעות חלוקות). כן בתורת חיים סופר סו, י, כתב נמי שא״צ לתלות דין פסוד״ז במכ״ש מברכות ק״ש, ״דדינם שוה״. (אבל שוב הביא סברא להקל בפסוד״ז יותר, וכדלקמן). ויסוד הדברים נמצא כבר ברשב״ץ ברכות יד, א דמסתברא דפסוד״ז דינייהו כברכות ק״ש וק״ש, עיי״ש בארוכה. וראה זה פלא דאיכא דסברי דאדרבה פסוד״ז חמירי טפי (ראה שו״ת גוו״ר א, נא. ושם קאי לענין הפסק בין ברכה להתחלת המזמורים. ולדעת אדה״ז הותר בשאילת שלום גם אז. ואף דקייל״ן דלא עדיפי מברכות ק״ש, מ״מ אין לנו גם לומר דגריעי.

אלא, שבקובץ הנ״ל ר״ל ולחדש להתיר לענות כל האמנים דח״ק גם בברכות ק״ש, וממילא שפיר דיניהם שוים. והוא תמוה, שפשטות דברי אדה״ז גם בסידורו שאין לענות. וכן נקטו רוה״פ. וכן פשוט המנהג. וכבר הקדימו בסברא זו בקובץ הערות הת׳ כפ״ח כסלו תש״ע. וראה מזה לקמן).

אמנם, כנ״ל, אף שביסוד הדברים כ״ה, למעשה יש הוראה ברורה לגבי עניית קדושה ומודים, למרות כל הנ״ל. ומפורש באג״ק שם, שהוראה זו לא נאמרה על אמן שמתתקבל ואילך. ופשוט, שלא נחית לפרט כל דיני עניית אמן דקדיש. ואדרבה, עיקר הענין שם, שבסידור לגבי ברכות ק״ש נז׳ ג׳ פרטים: קדיש, קדושה ומודים. ומבאר שההוראה ניתנה רק לקדושה ומודים, אבל דין קדיש נשאר על כנו. וממילא גם הנזכר בסידור שעונים רק על איש״ר ואמן של דאמירן בעלמא קאי אפסוד״ז כבברכות ק״ש. וז״פ לכל מעיין. וראה גם קובץ העו״ב תתלא שדרך באופן זה ג״כ.

עוד הביא הרב הנ״ל שליט״א שיש המתירים אפילו אמירת קדיש בפסוד״ז. והתעלם מאג״ק ז ע׳ קלט שהכריע שאין לאומרו. (ושם קאי בקדיש דרבנן, וטעמו כיון שאי״ז חיוב פרטי שלו. ואם נידוק מינה להתיר כשהוא עצמו חייב, הרי ג״ז רק מחמת חובה. וכדלקמן. והארכנו במק״א בגוף הענין). וגם המתירים לומר קדיש, ה״ט דס״ל שלפעמים האמירה גופא חובה, כגון ביאצ״ט משום כבוד אביו וכדומה, ומינה גופא מוכח דכל דלאו חובה היא באיסור עומד, וממילא הה״נ בעניית שאר האמנים שאינם מדינא. ועוד,  שהמתירים כתבו להוכיח מזה שמותר לענות איש״ר וגם יתברך – ראה לדוגמא שו״ת שאילת שלום א או״ח מג, הביאו בעובר אורח נא, ה – ולדידי׳ עדיפא הול״ל שמותר לענות אפילו שאר אמנים.

והנה, בקובץ הנ״ל חזר וכפל כמ״פ שאדה״ז קבע בסידורו לענות ה׳ אמנים ע״פ אריז״ל. ותמוה, שהרי כן המנהג בכ״מ, זולת האמן אחר ויצמח פורקני׳ (וכן אחר בריך הוא שיש העונים בריך הוא ולא אמן), ואינו דבר המיוחד לנוסחא דידן. ולפלא בעיני כתיבתו שם, דלדידן שקבע אדה״ז בסידורו אמנים אלו הרי הן מעיקר הקדיש – דאטו לא נצרך אדה״ז ללמדנו המנהג. וכי משום שעונים עליהם מוכרח שהן חובה ועיקר ולא מנהג. והרי מפורש באחרונים לחלק בין האמנים, אף דאינהו בדידהו נהיגי נמי לענות על כל אמנים אלו במקום שמותר להפסיק. ופשוט שיש חילוק בין עני׳ שהיא מנהג ורשות ועני׳ שהיא חובה. (וגם הכותב משתמש בסברות הפוכות, שביחד עם זה כתב לאידך גיסא, שכיון שלא ידוע עד כמה פשט בזמן אדה״ז המנהג לומר כל האמנים לא נכנס אדה״ז לזה בנוגע ההפסק בברכות ק״ש. והוא תמוה, שאחרי שקבע בסידורו העני׳ על אמנים אלו, כמ״ש בעצמו, הו״ל להדגיש החילוק בנוגע לברכות ק״ש. אלא שפשוט הוא, שמובן הוא מאליו ממש״כ לענות רק באיש״ר ואמן של דאמירן בעלמא. והה״נ בנוגע למכתב רבינו, שעל דברי אדה״ז נסבו דבריו, וא״צ לפרט. גם תמוה מש״כ הרב הנ״ל שפשוט ששאר האמנים שבקדיש חמורים מאמן דשאר הברכות, ולכן לא נחית רבינו במכתבו לפרט שמותר להפסיק להם, לפי שאין בזה חידוש. והדברים מרפסין איגרי, שהרי פשוט שעני׳ ממנהגא קיל טפי מאמן שהוא חובה. ואיפכא מצינו, דאיכא דס״ל לאסור העני׳ בשאר האמנים ולהתיר בכל הברכות. ואיכא דסברי הכי אפילו בברכות ק״ש).

גם לא הביא בקובץ הנ״ל שגם ע״פ אריז״ל גדר אמן יש״ר ודאמירן בעלמא שאני, כאשר הביא בס׳ הפסק בתפלה. ובכלל, אין לנו לפסוק בדיני הפסק ע״פ הכוונות שבספרי קבלה, והכוונות נאמרו רק במקום שמותר להפסיק. ואף שהבא״ח וכה״ח נטו קו בענין זה, וכדרכם בקודש (והביא דעתם בשנות חיים להגרא״ח ע״ה נאה, ה, א. ובמקו״ח שם ב כתב שהוא ע״פ כה״ח שכ״ה ע״פ הקבלה, וסיים עלה שאם קבלה היא נקבל. וראה גם תפארת אדם אסטרייכר ברכות ה, שנשאר בצ״ע אם לפי הקבלה ש״ד לענות כל האמנים, ונסתפק אפילו בנוגע אמן מתתקבל ואילך. גם בשנות חיים שם ד במקו״ח יט נקט לענות בפסוד״ז גם על אמן שמתתקבל ואילך. ולדינא לא קייל״ן הכי. ובספרו קצוה״ש שהדפיס אח״ז לא הביא ד״ז). אבל שאר הפוסקים, גם המקובלים שביניהם, לא נקטו בשיטה זו, כידוע ליודעים. (וגם בזה הארכנו במק״א בענין מה שאחז צדיק דרכו בכה״ח להכריע בכל דבר ע״פ הכוונות בספרי הקבלה). ועוד, שלדידהו גם בברכות ק״ש הותר להפסיק להם, וס״ל שע״ד הסוד כולם בגדר דבשב״ק, ואין כן שיטת הפוסקים. ולאידך, מצינו אצל כמה מההולכים בעקבות חכמי הסוד, שעכ״ז לא התירו להפסיק לומר התיבות מיתברך ואילך, והבינו לנכון, שגם לפי דרך הסוד שצ״ל כ״ח תיבות, חילוק בדבר במקום חשש הפסק.

ואם נלך בתר חכמי הקבלה, הרי בכ״מ – ראה מצת שימורים בתחילתו – מצינו, שהאריז״ל ענה אמן דברכות אפילו באמצע יוצר. ולא קייל״ן הכי.

ומה שהביא לנו משאר פוסקים, ומזה רצה ללמוד לדידן – הרי יש ויכוח נטוש עד היום בדעתם, שמחד גיסא מפורש בכ״מ שאינם מעיקר הקדיש, ולאידך בדיני פסוד״ז סתמו הדבר. (ראה לדוגמא בקובץ תודיעני אורח חיים ה, הפלוגתא בדעת המשנ״ב. והוכחותיו שם אינן מכריחות). והספק הנ״ל איך להורות בדיני פסוד״ז, הן בנוגע לקדיש והן בנוגע לקדושה ומודים, לפי שהפוסקים סתמו הדבר בדיני פסוד״ז, הלא היא בספרתם (וראה הערת המגי׳ בשו״ת אהב משפט או״ח ב, שעלה ונסתפק גם הוא עד״ז במה שסתמו בדיני פסוד״ז, ואילו בברכות ק״ש נחתי לפרטים, ונוטה משו״ה להתיר גם באמן מתתקבל ואילך) – אותו דבר הוא גם בדעת אדה״ז. וגם נרמז לחכימין במכתב הנ״ל באג״ק. ודעת לנבון נקל, שבהיות ובאו הדברים סתומים, ולא ניתנה לנו תורה חתוכה, אפ״ל לכאן ולכאן. ובפרטיות, שאפשר הדבר, שפירשו הדברים רק בהלכות ק״ש, כי שם ביתו, ולכל מילי דומה פסוד״ז לברכות ק״ש. וראה מזה בארוכה שו״ת משכנות יעקב או״ח סז ואילך שכ״כ. (אלא שהחמיר גם בעניית אמן על הברכות). וכן האריכו בכ״מ להשוות פסוד״ז לברכות ק״ש. וראה מאמ״ר סה, ז. כה״ח נא שו״ת תבואות שמש א, יב. (והאריך מזה בכ״מ בספריו, ומהם: שמש ומגן או״ח ג, ב ואילך). ועוד. ונמצא מזה בארוכה בשו״ת זכור ליצחק הררי ז. (וראה שו״ת השיב משה שם שנתחבט מאד בגדר הפסק דפסוד״ז שמחד גיסא דמיין לברכות ק״ש, ולגבי אמן דברכות שאני).

ואף שבכ״מ מצינו סברא איפכא דפסוד״ז קיל טפי, וראה גם ט״ז סוסי׳ סה, והביאו גם שכ״ד דעת הרמב״ם בשו״ת פאר הדור קמז (וראה גם שו״ת תרוה״ד ג) – הרי לא קייל״ן הכי להתיר לברך על טו״ת בפסוד״ז כברמב״ם. וגם הרמב״ם כתב רק ש״אין ההפסקה בת גינוי חמור ואינו תפלה ולא ק״ש לדקדק בה כ״כ בזה השיעור״. ומשמע רק שלענין לבישת טו״ת וברכתן הקלו, ותו לא. ובשו״ע אדה״ז וכן במכתב רבינו נזכר הטעם להתיר אמן מחמת שהוא כעין זמרה ולא משום דפסוד״ז קילי טפי. ומ״מ לפעמים הקלו בפסוד״ז בדבר שי״ב מחלוקת, מכמה טעמים (מחמת שפסוד״ז דרבנן ואילו ק״ש דאורייתא. וראה ב״י נד סד״ה ואז. ועוד שאיסור ההפסק בפסוד״ז אינו בש״ס. וגם ברכה שלפני׳ לא נז׳ בתלמוד. גם פשוט, שגם בתרוה״ד שם לא עלה על דעתו להתיר להפסיק בעניות דמצוה שהם ממנהגא. וצ״ל שמש״כ שם שהוא דוקא לדברים בטלים ודברי צרכיו – לאו דוקא. ועכ״פ, ודאי לא קייל״ן הכי, שהרי אסור להפסיק לב״ה וב״ש ועוד כיו״ב. וכן אסור להפסיק לדיבור שהוא לצורך מצוה. ועוד, שנראה שלמסקנא נקט בתרוה״ד שגם לפסוק ראשון אין להפסיק בפסוד״ז. וכן העתיק הב״י סוסי׳ סה משמו. וכ״ה משמו בט״ז שם א ומג״א ד. וראה מאמ״ר שם ז). ועכ״פ, הבו דלא לוסיף עלה להתיר גם במה שלא שנו להדיא. וראה שו״ת יבי״א ח, ו הע׳ 3.

ובכלל, מצינו בכ״מ שסתמא דמילתא כשנזכר ע״ד העני׳ דקדיש, הכוונה רק לאיש״ר. ובראשונים בדיני ברכות ק״ש נזכר מעיקרא רק לענות ליש״ר. וראה פמ״ג רסי׳ קט במ״ז. וראה לקמן מזה.

ובעיקר הענין, הנה דין הפסק בפסוד״ז לא נתפרטו כלל בשו״ע, ועיקר מקום דיני הפסק הוא בהל׳ ברכות ק״ש, וילמד משם. ואף גם זאת, שלא דנו הפוסקים כ״כ בזה, כיון שעיקר העני׳ המפורש לדינא הוא רק איש״ר ודאמירן בעלמא. ואפילו בברכות ק״ש לא נזכר להדיא בשו״ע אדה״ז ובסידורו לאסור אלא מכללא איתמר. ובכלל לא נזכר ע״ד העני׳ במקומות אלו בשו״ע, זולת העני׳ אחר בריך הוא שהובא בסי׳ נו. והן הן הדברים שכתב הטור נא, דלא עדיף מק״ש וברכותי׳, לומר לך צא ולמד משם. ולמה״ד, להפסק בהלל, שכתבו בטושו״ע שאין מפסיקין בו אלא כדרך שאמרו בק״ש, וראה בשו״ת יבי״א ב או״ח לב, שהואיל ועיקר דין הפסקה מבואר במשנה גבי ק״ש וברכותי׳ משו״ה אמרו דהלל כק״ש. (אמנם, איהו בדידי׳ נקט מה״ט להקל טפי לענות גם אמן דברכות בהלל, ור״ל שבאמת דינם כפסוד״ז לענין זה. ולא מצינו כך בשאר פוסקים. וראה השיב משה שם. וילע״ע אם צדקו דבריו בזה או לא. ומה גם שבגמ׳ ברכות יד, א קס״ד דחמירי אפי׳ טפי מק״ש וברכותי׳ משום פרסו״נ. וגם לדינא, לא שמענו שיהא קל יותר מק״ש. וכ״כ בשו״ת דברי משה (בן אדרת – איזמיר, תרנ״ב) שאין להפסיק לאמן דברכות כמו בברכות ק״ש. ומסתבר דשאני פסוד״ז שהוא כללות סידור שבחו של מקום, מהלל שהוא שבח פרטי, ואין לו להפסיק בשבח אחר, זולת בדבשב״ק מפני כבודו של הקב״ה. אלא שילה״ע מתוהרא״ש ברכות מו, א ואבודרהם דיני קרה״ת, שרק בפסוד״ז וברכות ק״ש והלל אין הפסוקים הפסק לגבי ברכה הסמוכה לחברתה, דה״מ בפסוקים הקבועים תמיד, ולא בקריה״ת שהפסוקים הפסק, ולכן ברכה שלאחרי׳ פותחת בברוך. ומכבר העירו במשמעות אדה״ז תריט, ח שאין אמן על ברכת הלל דש״צ הפסק בהלל. ויל״ד. אמנם, מצינו בחרדים במצות מדברי קבלה ומד״ס ד, יב, והובא בפת״ע נא, ה: ונראה דמב״ש עד סוף ישתבח כדין ימים שגומרין בהם את ההלל. אבל התם איפכא הוא, שבא ללמד מהלל על פסוד״ז, ולא מפסוד״ז להלל. איברא, שגם מדבריו ניתן להוכיח כיסוד הנ״ל שדין הפסק בפסוד״ז וברכות ק״ש ביסודו אחד הוא, שהרי כתב מיד לפנ״ז שכשאומר הלל גמור דינו כק״ש. ואכן כ״ה בכ״מ שדין פוסד״ז כהלל, מחמת שמברך גם לפניו ולאחריו כהלל, ראה שבה״ל ז. ועוד שם, בשם ר׳ בנימין, שמ״מ מותר לשאול ולהשיב, דלא עדיפי מק״ש והלל. וראה גם ברשב״א ברכות יא. א ד״ה אלא (הב׳) דמדמה פסוד״ז להלל. וראה בארוכה בירור הלכה תליתאה או״ח תפח).

ומצינו בעו״ת סו, י, במה שכתב הרמ״א ״ולכל הני מילי פוסקים במכ״ש באומר תחנונים״ – שנראה שיש ללמוד מזה ג״כ במכ״ש שיכול להפסיק בפסוד״ז. (אבל בפמ״ג דלעיל כתב שאפ״ל דתחנונים חמירי טפי. ואכ״מ). ונראה מדבריו, שהוא בדרך חידוש וילפותא, ממה שהקדים ״ונראה שיש ללמוד מזה״, אלא שלמעשה הכי דינא, שדין פסוד״ז כק״ש, והוא בדרך ק״ו. וראה תורת חיים סופר שם. ולכן אין לנו להוסיף על ״כל הני מילי״ רק כשנתפרש להדיא, שאין ללמוד בקל אלא מה שבחמור. וגם לשון המשנ״ב נא, ח, שכש״כ שמותר לענות בפסוד״ז לקדיש מוכיח דקאי רק באיש״ר ואמן של דאמירן בעלמא, שמפסיק להם בברכות ק״ש, דאל״ה ליכא ק״ו. ועיקר הדברים נמצא כבר בטור או״ח נא, דלא עדיף (היינו דלא חמירי) מק״ש וברכותי׳.

ותמיהני בעיקר כתיבתו שם, ראו מה הביא לנו דעת שאר גדולי ישראל, שהרי אם נלך לאור דבריהם, הא איכא דס״ל להתיר גם באמן שמתתקבל ואילך. ואם כדבריהם כן הוא, אפ״ל דלדידן שאין לענות מתתקבל ואילך כש״כ שיש לנו להחמיר בענין זה. ומפורש הוא בשו״ת לבו״מ תנינא או״ח י, בנוגע עניית אמן אחרי שמי׳ דקודשא בריך הוא, דלא שנא מב״ה וב״ש, וכש״כ הוא מתתקבל. (וכ״כ לדעת מג״א. ונסתפק בדעת שאר פוסקים. אלא שבאמת מה שהביא מדעת הא״ר סו, ו – אפ״ל דמיירי רק באמנים דברכות. וכן גם בבאה״ט סו, ט שהביא, עייש״ה. וכ״מ בפמ״ג נא בא״א ג שפי׳ כן בא״ר. וראה גם מאמ״ר סו, ד והשיג על באה״ט. וראה גם שו״ת קרן לדוד או״ח יב משה״ק על באה״ט. אמנם, יותר נראה דלא״ר מותר לענות גם שאר אמנים, ולא רק דברכות. עוד כתב שם בלבו״מ, שמעולם לא שמע לפסוק להפסיק בזה. אלא שמתו״ד נראה שהשאלה רק על אמן הנ״ל שאחרי בריך הוא ולא שאר האמנים דקדיש. ואינו מוכרח). וכן מצינו שיש שהורו היתר אפילו לענות ב״ה וב״ש (ראה הגהות אמרי ברוך נא למג״א ה – בין מזמור למזמור. ולכמה דעות מותר גם באמצע ברכה – ראה בארוכה שו״ת מהר״ם שיק או״ח נא. וראה לקוטי הערות לשם. וראה בארוכה הנסמן באהלי שם פרץ או״ח שלח, ב). ולאידך, איכא דמשמע להו לאסור גם באמן של שאר הברכות. (ראה משכנ״י שם. משנ״ב נא בבה״ל ד״ה צריך ליזהר. וראה ערוה״ש דלקמן. ועוד). ואנן ניקום ונאמר להפסיק גם באמנים שהם רשות. ובאמת, פשטות הטור ושו״ע ונו״כ שדין פסוד״ז כברכות ק״ש (ראה גם ערוה״ש נא, ה. שם תכב, יא), אלא שנתחדש היתר מיוחד לעניית אמן לפי שהוא כעין שבח וזמרה (ואיכא דס״ל להקל מטעם אחר, מחמת שאינו דינא דגמ׳ ממש), והיתר זה הוא רק לעניית אמן שהיא חובה. ואיך שיהי׳, אנן בדעת אדה״ז קיימינן השתא. ובכל אופן, גם לדידהו לא ברירא מילתא.

ואם נפשך בדוקא למצוא מי שאוסר, ראה שו״ת מעט מים יט בסוף התשובה שכ״כ. (אלא שנטה קו מחמת דברי שאר פוסקים. וראה שם שהציב ציון לשאר ספריו שדן בזה. ועכ״פ, לאו מילתא דפשיטא הוא). וכ״כ בפשיטות דרכי החיים קאקאווסקי הלכות ברכות (פיעטריקוב, תרמ״ד) חלק ב – ע׳ מה. ובכל ספרו אזיל בשיטת אדה״ז, ראה שם. וראה גם אשרי האיש ח, ז בשם הגריש״א. הלכות יום ביום קארפ תפלה ב ע׳ לב. הלכה סדורה ב ע׳ פג. בירורי הלכה שטרן ברכות לג, א – ע׳ רסב. ועוד. וכ״נ פשוט בדברי מנחת אהרן פארדו ל, יג, עייש״ה. וכבר עלה ונסתפק בדבר, בגליון הגרי״ב, נדפס בסידור אוצר התפלות אחרי ישתבח, אם רשאי לענות אמן אחר שמי׳ רבא במקום שאסור להפסיק, ואם דינו כאמירת ועתה יגדל. הרי לנו מגדולי הפוסקים, דלא ברירא לי׳ כלל שאפשר לענות אמן שאינו מדינא. ובזכרון מנחם לליקוטי מהרי״ח סדר פסוד״ז עשה פשר מד״ע, שבפסוד״ז יענה ובברכות ק״ש לא יענה. והרבה נקטו דרך זה. אבל לדידן לא ברירא לן כלל ד״ז. כן מצאתי בסדר קול יעקב פיאטרקאווסקי ע׳ פו – מח״ס שו״ת עדת יעקב – שנראה שגם הוא תפס כך בפשטות.

וראה גם בשו״ת זכור ליצחק שם, שנוטה שאין לענות לשאר האמנים דקדיש בברכות ק״ש, וס״ל שברכות ק״ש ופסוד״ז דיניהם שוין. ומ״מ, ברירא לי׳ מילתא שאמן של כל הברכות עונה בפסוד״ז ולא בברכות ק״ש, ומוכח מזה גם דעדיפי מאמנים דקדיש. (אלא לענין מעשה חזר וביטל דעתו לענות גם שאר האמנים, מחמת שהבין בדעת המג״א סו, ו, דמפיק רק מתתקבל ואילך, ומשמע שלשאר האמנים עונה. אמנם, שאר הפוסקים הבינו דאתא לאפוקי גם שאר אמנים. והנה, במג״א וכן בשו״ע אדה״ז אפשר בדוחק להעמיס כדעתו, ונימא דאתא לאפוקי רק שלא יענה כ״ח תיבות, ותו לא. ואף שדוחק גדול לומר כן. ובשלמא במג״א הרי העתיק רק דברי ל״ח. אבל אדה״ז בשולחנו הביא בד״כ רק המסקנא ללא השקו״ט, ומה בא להשמיענו שלא לומר כ״ח תיבות אחרי שקבע כבר לעיל נו, ז שהמנהג שעונים רק עד יתברך – מ״מ  אתא לאפוקי לאלו שלא נהגו כן, שהרי הביא כאן שיש מחלוקת אם חייב לומר כל הנוסח מיתברך ואילך. ועכ״ז דוחק קצת לומר שרק זה בא להודיע והשאיר שאר הענין סתום. אבל בסידור אדה״ז שנזכר בנוסח הקדיש כל האמנים, ועכ״ז נחית לפרט בנוגע ברכות ק״ש לענות רק איש״ר ושל דאמירן בעלמא מוכח ברור דשאר האמנים אינו עונה. וממקומו הוא מוכרע, שמה אם אמירת כ״ח תיבות דבפלוגתא תליא, קייל״ן שאין לענות, אף למאן שמנהגו כך תדיר, כש״כ בשאר האמנים, שהם רק ממנהגא ולא חובה. וראה כם במט״י סו, א שתפס בכוונת המג״א בפי׳ ״מתתקבל ואילך״ שהכוונה לקדישים אחרי קדיש תתקבל, והשיג ע״ז, שחייב לענות איש״ר בכל קדיש וקדיש. וכבר כתבו כו״כ שהיא כשגגה היוצאת מלפני השליט, שברור שכוונת המג״א לאמן שאחר תתקבל. אבל איך שיהי׳ מתוך הדברים במט״י אתה למד שהבין שהכוונה רק לעניית איש״ר ותו לא. ולהעיר שבמקו״ח שם נסתפק אפילו בנוגע לתיבת אמן דיש״ר, יעו״ש. ועכ״פ, ז״ב ששאר האחרונים כחיי״א, ערוה״ש, משנ״ב, עבודת היום, ועוד – וראה גם לקמן בדעתו – תפסו בדעת המג״א שהכוונה לשלול כל שאר האמנים, ונקטו בטעמא דמילתא שאינם מעיקר הקדיש. והה״נ שלדבריהם כ״ה הפי׳ בשו״ע אדה״ז וסידורו שהעתיקו מהמג״א. וראה גם בדרכ״ת יט, סז, שהב״ד המג״א הנ״ל לענין הפסק בברכות ק״ש (ואיהו קאי לגבי הפסק בין שחיטה לשחיטה. והב״ד במאסף לכל המחנות ח, סט, לענין הפסק בין לבישה לבישה בברכת ציצית), ומפרש לה שאין להפסיק בקדיש רק לאיש״ר וכו׳, ״דאין להפסיק רק בדבר דהוי החיוב ברור לגמרי״. איברא, שבהגהות יש נוחלין דלעיל הוסיף אח״כ ״ולשאר אמנים״. ואפשר שנתכוון לאמנים דברכות, ובפרט דהקל הקדוש וש״ת. ואי תימא שנתכוון גם לאמנים דקדיש, וס״ל שאפשר לענות גם להם, נמצא שגם מתתקבל ואילך בכלל, ולא נקטינן כוותי׳. ומפליא הדבר שבמג״א העתיק מהגהות יש נוחלין רק בנוגע לימלוך (וגם בזה נתקשו איך הוציא כן מדבריו). ולא בנוגע לשאר אמנים, וכנראה פי׳ בדבריו שאין הכוונה לקדיש).

ותמיהני, שעד שמדייקים בדעת שאר גדולי ישראל וחכמיהם, מדוע נניח דבריו הברורים של אדה״ז נא, ה, שההיתר הוא לענות על ״אמן של כל הברכות״. ומ״ט לא כתב רק תיבת ״אמן״, ואנא ידענא שהכל בכלל. ובפרט ששינה מלשון המג״א שם ג, שכתב רק ״לענות אמן״, ואדה״ז הוסיף לפרט דהיינו ״אמן על כל הברכות״. ומי סני לן הדיוק בלשונו הזהב, שנלך לחפש במק״א. (אמנם בסידורו שם כתב רק ״מותר לענות אמן״ ללא פירוט. אבל פשוט דקאי אדלעיל מינה, שכתב בנוגע לברכות ק״ש שאסור לענות אמן ״אחר שאר ברכות״). ועוד, שאעיקרא דמילתא ההיתר לענות אמן באמצע פסוד״ז, חידוש הוא, ומקורו טהור מדברי האריז״ל בשעה״כ ריש ענין ברכת השחר, ולולא דבריו לא היינו יודעים מעצמנו להתיר לענות אמן, ושם מפורש רק ע״ד ברכות השחר, ואין לנו בו אלא חידושו באמן דברכות שהם חובה. גם בב״י נא ד״ה ואם סיים, מצינו סברא זו בנוגע לענות אמן אחר ברכת עצמו, אחרי ברוך שאמר, שמסתפק בדבר, דאפשר דפסוד״ז שאני שאמן  שבח הוא וכעין זמרה ול״ה הפסק. אבל ג״ז רק באמן דברכות. (ובזה גופא – רק אחרי ברכת עצמו, שכיון שהוא כעין זמרה, ל״ה הפסק בין הברכה לדבר שמברך עליו. וראה שו״ת חן טוב נב בסופו. ולאידך, מעליותא באמן דשאר ברכות, דכש״כ הוא מלענות על אמן דב״ש, שהן נזכרו בש״ס – ראה אפיקי מגינים נא בחידושים א, ובביאורים ב, הב״ד בלקוטי מגדים שם ג).

ויש לה״ר לדבר, עכ״פ קצת ראי׳, דהנה הרב הנ״ל הביא שבחיי״א כ, ג ואילך, משמע קצת שמחלק בין פסוד״ז לברכות ק״ש, שבפסוד״ז כתב בסתמא שמפסיק לענות אמן על כל הברכות ומכ״ש שמותר להפסיק לקדושה וברכו (אבל ראה לעיל מה שכתבנו בפי׳ לשון המשנ״ב עד״ז. אמנם, הכא שאני שכתב להדיא לחלק בין הדבקים בין פסוד״ז לברכות ק״ש. גם הכש״כ הוא מאמן של הברכות, ולא מק״ש כבמשנ״ב). ומיד בסעיף הבא כתב בנוגע לברכות ק״ש, לומר רק תיבות מודים אנחנו לך, ולענות איש״ר עד יתברך וכן דאמירן בעלמא, ולא יענה שאר אמנים שאינם מעיקר הדין, וכמו״כ כתב להפסיק רק לקדוש וברוך בקדושה. ומשמע שבפסוד״ז מותר בכולם, וגם מתתקבל ואילך, והיינו שלמרות שהביא ק״ו מאמן דברכות, מכיון שלא פירט בנוגע העניות כבברכות ק״ש, משמע שעונה כולם. וכ״כ רבינו באג״ק בהמשך להמנהג שיש שנהגו לומר כל מודים וכל הקדושה, שכ״מ בחיי״א. אלא שלפ״ז, כאשר הביא אח״כ ההוראה למעשה להפסיק רק למודים ולקדושה ולא לאמן שמתתקבל – שהוא דלא כמשמעות החיי״א – נמצא שקיבלנו דברי החיי״א רק במודים וקדושה, ולא בנוגע לקדיש. (וראה נשמ״א שם). ועד״ז הוא בדרה״ח ל, שהובא גם הוא באג״ק שם, שכתב ג״כ בלשון הזה ״מכ״ש לקדיש ולקדושה ולברכו״, ומשמע שעונה לגמרי בכולם. וגם בזה לא נתקבלו דבריו רק לגבי קדושה ומודים. (ואפשר בטעם שכתב רבינו במכתבו שהיא רק משמעות לחוד, דנוסף לזה שי״ל דלא נחית לפרט, עוד זאת שהציב שם ציון להל׳ ק״ש, ואיכא לפרושי בכוונתו שדינו כמו בברכות ק״ש).

אולם, יש שר״ל ולחלק בין אמן שהוא רשות, לאמן דמתתקבל שגם אמירתו גופא רשות, וכמשמעות לשון דברי חמודות ברכות ג, כג, והביאו בעט״ז סו, ז, ועוד, שמן תתקבל ואילך אינו אלא מנהג, שגוף האמירה מתתקבל הוא רק מנהג. וכסברא זו כתב בשו״ת דבר יהושע ב, ז, ז. והוא ע״פ מחה״ש סו, ו. אלא שאינו מוכרע. חדא, שכמה ראיות מצינו שגם האמירה מתתקבל ואילך היא מדינא. ועוד, שגם בלשון הנ״ל אפשר לפרש שהעני׳ משם ואילך מנהג. וגם אם נפרש כנ״ל דקאי על האמירה, פשוט דעדיפא מינה קאמרי שגם עיקר האמירה מנהג, ועוד דהיינו הך ויש בכלל מאתים מנה, שאם האמירה מנהג מובן מאליו שהעני׳ ודאי רק ממנהגא. ואין מכאן סרך ראי׳ לומר שבמקום שהאמירה עצמה חובה מותר לענות גם לאמן דרשות. וכל הפוסקים שדנו בדבר, הכריעו רק בהתאם למידת החובה שבדבר, שיש שהכריעו שכולם חובה לפי דרך הסוד, או דנחתי לחלק בין האמנים איזה מהן חובה ואיזה לא. ולא מצינו למי שיאמר שמותר לענות לכל האמנים דקדיש גם כשאינו חובה. וכן גם מהמתירים לענות בכולם, מצינו מהם שעכ״פ פקפקו בעני׳ אחרי ויצמח פורקני׳. ועוד, שבדבר יהושע הרחיק לכת להתיר אפי׳ בברכות ק״ש, וזה ודאי אינו לדינא.

וגם בעיקר הסברא, אין לזה הבנה לפי דלות שכלי, שאם נאמר בטעמא דמילתא שהאמן מכלל הקדיש כמ״ש בדבר יהושע שם – הרי קדיש גופא אסור לאומרו, כנ״ל. וכבר הביא סברא זו להתיר עניית אמן אחרי ברכו בלבושי  שרד למג״א סו, ו (ואיכא דגרסי אמן דברכות), וכתב דדמיא לאמן דקדיש שהוא נכלל בקדיש (והב״ד בעבודת היום אפיסדורף נז, ז. אלא שהפמ״ג בא״א שם לא סבר הכי. (איברא, שבפמ״ג כנראה הבין בדברי המג״א, והוא מהדברי חמודות, דקאי אאמן שאחר ברכו דקריה״ת. ולכן הקשה עלה. אבל כל שאר האחרונים, ואדה״ז שם ה, תפסו בכוונת המג״א דקאי באמן שאחר ברכה״ת. וראה גם ערוה״ש סו, ח משה״ק על הלבו״ש. (אלא שסברתו בנוגע לאמן דברכה״ת מחודשת, וסותר למש״כ לאסור שאר אמנים בקדיש. וראה לקמן מזה. ואדה״ז נקט טעם פשוט מחמת שנאמרת בעשרה. וכ״ה בפקודת אלעזר סו, ג. וראה תהל״ד ג-ד. חתן סופר על שו״ע שער התפלה, י אות ג סק״ז – ע׳ קכד. שו״ת יבי״א ח או״ח יב). וצל״ע על המשנ״ב שם יח שכתב שיש מפקפקין באמן זה, ואיהו קאי אאמן של הברכה דברכה״ת – דהא כו״ע מודו בהכי. ואפשר שבחיי״א שם שנשאר בצ״ע קאי באמן שאחר הברכה. ולא פורש שם). ובחתן סופר שם הבין בדעת הדרה״ח שאינו מפסיק לאמן דברכו, משום שאינו חיוב כ״כ. וצ״ע הא מנ״ל.  ושו״ר שהוא מהשלמת בעל קיצור שו״ע לדרה״ח. ודון מינה גם בנוגע לשאר אמנים עד״ז שאינן חובה. וכ״כ בתורת חיים סופר סו, י, שכיון שעניית אמן אחר ברכו רשות ל״ד לאמן דקדיש. ובעיקר סברת הלבו״ש, אפ״ל שההיתר באיש״ר אינו מחמת שהוא מכלל הקדיש, אלא מחמת שהו״ע דבשב״ק, כדלקמן.

וגם אם נפשך לומר כסברא הנ״ל, שכיון שגוף אמירת הקדיש חובה ממילא כל עניית אמן גם דרשות ש״ד, הרי ממנ״פ, אם העיקר שהאמירה היא של חובה, מ״ט שנא לן אמירת ב״ה וב״ש שאסור גם בדבר שאמירתו חובה, ואם העיקר שהעני׳ חובה, הרי עניות אלו אינן חובה.

ונראה, דלא סגי במה שהוא כעין זמרה, שהרי י״א שלא להפסיק אפילו לדבשב״ק מחמת שעוסק בשבחו של מקום, ואין לו להפסיק משבח זה לשבח אחר, או משום עוסק במצוה. ומה שהתירו להפסיק לדבשב״ק, הוא רק מק״ו, שאם מפסיק מפני כבודו של בו״ד כש״כ מפני כבודו של הקב״ה. אבל באמן אין היתר לענות, רק אם הוא לא רק כעין זמרה אלא חובה מצ״ע, שאין לנו להפסיק משבחו של מקום למנהגא בעלמא. וי״ל באו״א קצת, שכיון שהוא רק מנהג, מעיקרא לא נהגו בדבר במקום שיש איסור הפסק.

[ולהעיר שמש״כ רבינו באג״ק ג הטעם דאמן כעין שבח הוא בדרך חידוש, אף שכ״ה בשו״ע אדה״ז שציין – נראה, ובהקדם שבשו״ע אדה״ז נזכר סברא זו ב״פ, לראשונה שם נא, ג, לענין ההפסק בין ברוך שאמר לפסוד״ז, והוא מדברי הב״י (שכ״כ רק בדא״פ) כנ״ל. ועז״כ שכיון שהוא שבח אינו הפסק, והיינו שהוא מעין הברכה, ואינו כהפסק בדבר אחר. (וראה מה שפלפל בחכמה בדברי אדה״ז כאן בשו״ת דברי נחמי׳ בביאורים לב״י נא – סה, ב). ואכתי בעינן טעם להתיר באמצע פסוד״ז, שהרי המדובר כעת גם באמן דשאר ברכות, שאינו בגדר פסוד״ז עצמו. ועוד, דלא סגי בהא להתיר, שהרי גם באמירת שבח אין להפסיק כמו בב״ה וב״ש. ומשו״ה כתב אדה״ז שוב שם נא, ה  במוסגר (דלא ברירא לי׳ סברא זו) שטעם זה ש״אמן הוא ג״כ כעין זמרה״ מועיל לנו גם לאמן דברכות, ולגוף ענין ההפסק בפסוד״ז, שאינו רק בגדר שבח אלא היא כעין פסוד״ז ממש. ואפשר באו״א, שלגבי ההפסק בין ברכה לפסוד״ז דחמור טפי, מוכרח שהטעם מחמת שאמן כעין זמרה, דבלא״ה לא שרי. אבל לענין ההפסק בפסוד״ז גופא, אין לנו הכרח שזהו הטעם, ואפשר שבכלל הקלו בפסוד״ז להפסיק לדברים שהם חובה, ומשו״ה הביאו רק במוסגר. והשתא דאתינא להכי, שוב אזדא לה הראי׳ מדין אמן דברכות לשאר מילי דשבחא (גם לולא הסברא שאינן עניות של חובה), שהרי כל עיקר ד״ז שמותר להפסיק לאמן דברכות מחמת שהוא שבח בספק עומד, ואנחנו לא נדע למסקנא אם הטעם הנ״ל נכון. ומחד גיסא נקטינן לדינא להפסיק לפסוק ראשון, אבל לאידך אין מפסיקין לברכת ציצית, אף דעדיף טפי מאמן, שאינו רק רק האמנה על הברכות, אלא כל כולו שבח. ואפשר דתרתי איתנהו בה, שכיון שהוא הפסק בדברי שבח, ועוד זאת שכל עיקר פסוד״ז אינו חובה גמורה הקלו בה לענין זה.  וח״א ר״ל שבמכתבו כשהביא רבינו ד״ז קאי גם באמן דקדיש, ולכן הביאו בדרך ״י״ל״ (נוסף לזה שגם בשו״ע אדה״ז הוא במוסגר).   ולהעיר, שרבינו שינה קצת מל׳ אדה״ז ש״אמן היא ג״כ שבח וכעין זמרה״. והשמיט תיבת ״שבח״. וי״ל. ובכל אופן, גם אם נפרש כך במכתב רבינו, אף שדחוק קצת, דהא קאי על דברי רבינו בסידורו, שלא נזכר משם מענין אמן דקדיש בפסוד״ז – אכתי מובן כנ״ל שלא הותרו רק אמנים שהם חובה].

 והדבר ברור כמעט, באג״ק כז ע׳ שפב, שבנוגע הפסק לאמן וב״ה וב״ש בפסוד״ז מציין לאדה״ז בתחילת סידורו, והרי שם נזכר רק ב׳ אמנים שבקדיש. וכן ציין ל״מכתבי שבסוף ס׳׳ המנהגים״, והרי לנו דהיינו הך. והציון לקצוה״ש יח – היינו לכאורה לענין עניית ב״ה וב״ש. ותו, שבקצוה״ש שם בבדה״ש ח נקט שאין לענות גם לנוסח שמוסיפין בקדושה, ודלא כבמכתב שבס׳ המנהגים. אלא שאינה ראי׳ מוכרחת. ואפשר דקאי במכתב כאן רק לענין אמן של כל הברכות שנזכר גם בסידור שם. ובפשטות, השאלה שם רק בנוגע לאמן דברכות ולא דקדיש.

ונראה עוד, שיסוד ההיתר לענות על אמן דברכות שונה מאמן דקדיש, שאמן דברכות הוא כעין שבח, אבל באמן דקדיש אין טעם ההיתר מחמת שהוא שבח, ואפשר הטעם מחמת שהוא בקשה כנ״ל ולא בגדר שבח, אלא מדין דבשב״ק. וכדמוכח מזה שסברא זו שאמן הוא שבח וזמרה נזכרה רק בקשר לאמן דברכות. ויש להמתיק, שעיקר ההיתר דעניית אמן דקדיש הוא מחמת כבודו של הקב״ה, דלא גרע ממשיב מפני הכבוד של בו״ד. וא״ש, שההיתר רק באיש״ר ודאמירן בעלמא, שכיון שהש״צ מבקש ואמרו אמן, הרי הוא כמשיב. אבל באידך אמנים שאין כאן שאלה ובקשה מהש״צ אין היתר לענות. (ומתתקבל ואילך – אף שהש״צ אומר ואמרו אמן, וראה גם במקו״ח שם – שאני שכל האמירה רק משום מנהג).

ושוב מצאתי שהדבר מפורש בשו״ת פנ״י א או״ח ה, כשדן מענין אמירת קדיש בפסוד״ז, שכתב בין השיטין, שהפלוגתא בהיתר ההפסק בק״ש ובתפלה – ומינה לענין פסוד״ז – הוא אם שמע קדיש שהוא מחוייב לענות איש״ר מברך. ומזה הסיק בנוגע להפסק באמירת קדיש, שכיון שאין חיוב שיאמר קדיש אין להפסיק עבורו. הרי שהיסוד להתיר להפסיק הוא מחמת שמחוייב בדבר ולא באמנים שאין בהם חיוב. וכ״כ להדיא בנוגע פסוד״ז בפמ״ג נא בא״א ג, שאין להכריח מעניית אמן בפסוד״ז לפסוק ראשון של שמע, ש״י״ל אמן מפסיק דמחוייב לענות אחר ברכה״. ובשו״ת לבו״מ או״ח קמא קיב פי׳ בקושיית הפמ״ג, שהרי גם שמע גדול מן השבחים. ומבאר, דעניית אמן חיובו יותר. ועכ״פ מוכח דתליא לא רק בגוף העני׳ אלא אם מחוייב הוא בכך. ואף דאנן נקטינן להתיר גם לשמע, אין לנו ראי׳ לאמן כשאינו מחוייב בזה. וראה לעיל עד״ז מדברי קצוה״ש בנוגע ברכת ציצית. (ובטעם שהותר לענות לשמע בפסוד״ז  – שהוא כמשיב מפני הכבוד, ואם לכבוד בו״ד התירו כש״כ לכבוד שמים. וגם שנראה שאינו רוצה לקבל עומ״ש עם הציבור, וחמור טפי מהפסק. אבל במור וקציעה סוסי׳ סה, נקט מחמת שהוא דברי שבח, עיי״ש שהיאך יעלה על הדעת לאסור להפסיק לשמע ישראל בפסוד״ז, והלא בין ב״ש לישתבח יכול להוסיף בשירות ותשבחות כמה שירצה. וראה גם נשמ״א כ, א בסופו עד״ז. ובדעת המחבר שאסור לענות שמע ישראל – עכצ״ל דל״ד לשאר שבח. וראה פתה״ד סה, ג, שהביא דברי מו״ק, וכתב דלא שרי לן להוסיף שום מזמור רק מה שתיקנו. וראה גם שו״ת מהרש״ג ב, סז בטעם שלנוסח ספרד אומרים הודו קודם ב״ש. והארכנו במק״א בענין אמירת תהלים בפוסד״ז. וראה גם שו״ת יבי״א ה, ח).

ולהטענה שלפ״ז איך נהגו לענות לכל האמנים בח״ק בין ישתבח ליוצר וכן בח״ק לפני שמו״ע דערבית – טענה זו לא חדשה היא בארץ. ולא גרע מנוסח יתברך וישתבח  שנהגו לאומרו אחרי ברכו בין ישתבח ליוצר, שהוא רק דבר הרשות (וראה תהל״ד קכד, ב שנתקשה בזה). ופשוט שבדבר שהוא מעין הענין ונקבע שם לאומרו, אי״ז הפסק, דשאני לן בין נוסח קבוע במקומו, לדבר שהוא באקראי, אף אם הוא קודש מקודש. וראה גם בהפסק בתפלה שכתב עד״ז. ומצינו כמה דוגמאות עד״ז אפילו בין ברכה לטעימה, וכתפלת קריאת שם לתינוק במילה אחרי ברכת בפה״ג, ותפלות שאמרו הגאונים אחרי הבדלה לפני הטעימה, ויה״ר על תפוח בדבש אחרי הברכה למנהגנו, והרחמן שבברהמ״ז, ועניית אמן על יעו״י, בסימנא טבא לפני קריאת ס׳ בראשית אחרי ברכה שלפני׳, אמת תורתנו בקדושה לפני ברכה שלאחרי׳, וכן חזק בסיום הספר לפני הברכה, אמירת ה׳ מלך אחרי ברכת המוציא לפני הטעימה, שאו ידיכם קודש לפני נט״י, וכהנה רבות (אלא שבחלק מהנ״ל נוסף גם הוא שהיא בקשת רחמים, וע״ד שתיקנו הגאונים זכרנו לחיים בתפלה. ובחלקם איכא נמי טעמי אחריני.  ולאידך, גם בנוסח קבוע לפעמים שחשו האחרונים להפסק כבב״ה וב״ש בברכה, ופיוטים בתפלה, ופיוטים לפני כוס ד׳ בהגדה. ומי כהחכם יודע פשר דבר להבחין ביניהם). וראה בארוכה קונטרס הפסקים השלם (פרץ) שהוקדש כולו רק לענין זה. והיא לו נדפס״ה בספרו אהלי שם שם. ודמי ממש לאמירת שיר המעלות בין ישתבח ליוצר (אף שיש שהנדזו בזה. וכן באמירת בילא״ו שלכמה דעות – וכן מנהגנו – יש חשש הפסק). ואף שיש לפקפק בכמה ממסקנותיו – פשוט שעניית אמן על קדיש כנוסח קבוע במקומו עדיף עשרת מונים מכל הנ״ל. ולאידך, כשאינו במקומו, ועונה בדרך מקרה, והעני׳ גופא בגדר דבר הרשות, גרע טפי, אף את״ל שהוא דרך שבח. ולמטוני׳ דמר, איך יפרנסו כל הפוסקים שהחמירו בדין העניות לשאר אמנים בברכות ק״ש מה שעונים על כל האמנים בין גאולה לתפלה דערבית. אלא שלא נבהלו מקושיא זו, וסברי רבנן שאין בכך כל סרך חשש הפסק. וכמו שקדיש גופא מותר לומר שם, דהכי תקינו רבנן וכגאולה אריכתא דמיא, ואין בכך חשש הפסק, שמעיקרא שם מקומו וקנה שביתתו שם. ולא פקפק אדם גם בהוספת ויצמח פורקני׳ או שאר הוספות בקדיש משום הפסק, שהוא מכלל הקדיש. והה״נ בנוגע לעניות אמן על הקדיש במקומו. (וכבר נז׳ הסברא שהאמן מכלל הקדיש. משא״כ לענות על קדיש, במקום שאינו מקומו של קדיש, וכמו שאין לומר שם קדיש. (וגם למתירים אמירת קדיש בפסוד״ז – ראה לעיל שהוא רק מחמת כיבוד או״א וכדומה). ואף את״ל כסברא הנ״ל שאמן אינו מכלל הקדיש, עיקר היסוד עדיין מובן, שבמקום שמותר לומר קדיש מותר גם לענות אמן. (אלא שלהמתירים בפסוד״ז ל״ק כ״כ, דהא בין גאול״ת דערבית קיל מק״ש וברכותי׳, ואפשר דסברי שגם בזה הותר להפסיק  לדעתם. אבל להעיר שבמקו״ח נא בקיצור הלכות התיר לברך אשר יצר באמצע פסוד״ז. ואילו לגבי ערבית בין גאול״ת כת״ש קסה בקיצור הלכות שלא יברך אז . ותמוה קמת שהרי יש מתירים להפסיק אפילו לב״ה וב״ש. אמנם, מצינו שיש אוסרים אפילו אמן דברכות – ראה בא״ח ש״א פקודי ה. שו״ת איש מצליח א, יח. וראה שנות חיים י במקו״ח יז שיל״ע בזה. והרבה היתרו – ראה כה״ח סט, כא. מהרז״י שטייף סה.  יחו״ד ב, ל. אול״צ ב, טו, יא.  וצ״ע בכה״ח רלו, יא שבתחילת דבריו כתב להתיר לענות אמן, וסיים דלא עדיף מק״ש וברכותי׳. ואפשר, דהתם קאי באמירת בילא״ו דחמור טפי, והתיר רק באמן דקדישו. בעיקר דברינו כאן, ראה תורת חיים סופר סו, יז, שהעיר במש״כ בא״ר שם יג להתיר לענות לקדיש קדושה ומודים בין גאול״ת דערבית, לפי שערבית רשות היא, ועוד הרבה בראיות. וכתב עלה, שלא הוצרך לראיות, דהא מפסיקים בקדיש במעריב. אבל להנ״ל נפק״מ טובא בטעם ההיתר).

והנה, בקובץ הנ״ל כתב הרב הנ״ל שיש אצלו ״ראי׳ חזקה״ (כלשונו) ממש״כ בעט״ז שם והוא מדברי חמודות ברכות ב, כג, שאמן שאחר יתברך יכול לענות. ופי׳ שם שהכוונה לאמן שנהגו לענות מיד אחר יתברך. והנה, גם אם נפרש כך – הרי ודאי ה״ט שמותר להפסיק עבורו, דסברי רבנן שאמן זה חובה יותר משאר האמנים, שאם כדבריו הו״ל להזכיר גם לענות אחרי יתגדל. ובכל אופן, הוא עצמו הביא שוברו בצדו, שלאדה״ז הכוונה על אמן של דאמירן בעלמא, וסרה הראי׳. ותמיהני שעכ״ז עמד בדעתו להביא ראי׳ משם. ובכלל אינו מסתבר שכוונתו שיענו אמן אחרי יתברך, שהרי לטור ורמ״א לא נהגו לענות אמן אחרי יתברך. (ואגב, באפיקי מגינים סו בביאורים ז, נקט ביסוד ההיתר לענות על דאמירן בעלמא כיון שהוא מופסק ועומד ע״י שענה לאיש״ר. והוא כסברת ערוה״ש הנ״ל לגבי אמן דברכו. וראה עד״ז דע״ת סו, ג. מסגה״ש קכב. וראה גם שו״ת גוו״ר או״ח א, נא. אבל שאר האחרונים לא פירשו כך. וי״ל דל״ד לתפלה, שכשתפלתו מופסקת בלא״ה אומר רבון העולמים, דהתם חל גדר הפסק ממש, שבעומד לפני המלך אין לו להפסיק לשום דבר, אבל בפסוד״ז וברכות ק״ש, אינו הפסק ממש,  שעדיין עוסק בשבחו של מקום, והוא רק דתקינו שלא יפסיק, ומאן לימא לן שבענה דבשב״ק, שחל גדר תפלתו מופסקת).

עוד כתב לדייק מל׳ המחבר שכתב בסתמא שרשאי לענות לקדיש, ולא פירט. וג״ז תמוה אצלי, שהרי עלה קאי דברי המג״א, שלא זו הכוונה, והכוונה לענות רק איש״ר ואמן שאחר יתברך (דהיינו דאמירן בעלמא). ואפי׳ אם ידחוק שלאו דוקא, ובאמת עונה לכל האמנים עד תתקבל (וכדס״ל לזכור ליצחק הנ״ל בכוונת המג״א) – הרי שאר האחרונים שכתבו להדיא שלא לענות לשאר האמנים עכצ״ל דלא ס״ל הכי. ופירשו בלשון המחבר, דלא נחית לפרט. ונפלה הראי׳. ובפשטות, נגרר המחבר אחר לשון הטור כדרכו, ובטור ס״ל שעונים רק ב׳ אמנים בקדיש – ראה שם נו. ובכלל, סתם פי׳ קדיש היינו איש״ר, ראה רסי׳ קט ובמג״א ב. ועוד כיו״ב בכ״מ. ידוע שדרך המחבר להעתיק הלשון מספרים שקדמוהו. ועוד, שלדבריו נימא גם שיענה לאמן מתתקבל ואילך, וכן כל הכ״ח תיבות מדלא פירט. ואם כדבריו כן הוא, שאפשר לדייק גם בלשון המחבר – הרי המחבר נקט גם הלשון שמפסיק לקדושה, ולא נחית לפרט כלל, ורק במג״א למדנו שהכוונה רק לקדוש וברוך, ולא לימלוך דבפלוגתא תליא. ובודאי לא לנוסח שמוסיפין בשבת. ודון מינה גם בנוגע לדין הפסק לקדיש. ובעיקר דיוקו בל׳ המחבר, כבר עמד בזה במנחת אהרן שם, שהמחבר סתם הדברים ולא פירש. והוסיף שאם נפרש כסתמיות דבריו הו״ל קולא יתירה, ואא״פ לומר כך שיענה הכל כאשר לכל, עיי״ש. ויתירה מזו, שבל׳ המחבר ״אינו מפסיק אלא לתיבת מודים בלבד״, פירשו כל האחרונים, החל מהמג״א שם, שהכוונה לתיבות מודים אנחנו לך, ולשונו לאו דוקא, אף דמשמע דלדיוקא נחית, ולא אתא אלא למעוטי שאר הנוסח דמודים דרבנן (ראה גם מאמ״ר סו, ג). וכש״כ שאין לדייק ממש״כ המחבר בסתמא שמפסיק לקדיש, דקאי על הכל כאשר לכל.

עוד הוסיף שם פי׳ מחודש באג״ק, דקס״ד לרבינו שמותר לענות לאמן שמתתקבל ואילך, כיון שג״ז אמן, אבל לא לקדושה ומודים. וע״ז נת׳ ההוראה דאיפכא הוא. ודבריו צ״ע מכמה טעמים: חדא שאין סרך רמז לקס״ד כזה. ועוד, שגם מסברא אי״מ, שאם הוא מדין שבח אטו מודים לאו שבחא הוא. ופשוט שאינו נוגע כאן שנק׳ בשם אמן, שהעיקר שהוא שבח וזמרה. גם נמצא לדבריו, שרבינו תפס מעיקרא ההיפך ממש מן הקצה אל הקצה. והוא מוזר לומר שנחלקו בסברות הפוכות. ועוד, שמש״כ שעיקר החידוש במכתב דנן הוא על אמן שמתתקבל ואילך, הוא תמוה שהרי לא נשאל כלל רבינו עד״ז, ולא מסתבר שבא לרמז לסברא זו מבלי לכתוב כך להדיא. ואפשר גם שבמנהג תו״ת בפולין שנזכר באג״ק שם, נהגו גם לענות על אמן שמתתקבל ואילך, ולכן נצרך לשלול, אף שלא שהו עיקר הענין.

ומש״כ שלמעשה כך המנהג לענות לכל האמנים, ושבפשטות כך המנהג מדורות הקודמים – אינו יודע איך קבע מסמרות מהו המנהג. ובכלל צ״ע לומר מנהג בדבר שאינו מצוי. ואם הוא בטעות לאו שמי׳ מנהג. ומש״כ מפי השמועה שכך הי׳ פשוט בליבאוויטש – תמיהני אם יש מי שיכול להעיד על כך. ודבריו נמסרו מפי השמועה ואין סומכים על השמועות. ובפרט שמקור השמועה ממי שרק בשנת תשכ״ו נעשה בר מצוה. ועוד הביא שמועה ממי שנעשה בר מצוה בשנת תשט״ז ונולד באה״ק. אלא ששמועה זו נתחדשה רק לאחרונה, שהרי בעל השמועה בעצמו הורה ההיפך. ונדפס כן בשמו בספר שנתן הסכמה עליו.  (ואין בדברינו פקפוק כלל ח״ו בגדול מעלת מוסרי השמועה, שכבודם רם ויקר וכו׳, אפי׳ את״ל שנמסר מפיהם בדיוק). ולאידך בהסכמה לס׳ שמירת התפלה הנ״ל, כתבנו שלמעשה שוא״ת עדיף, והרה״ג הרב שוויי עלה אתנו – נבדלחט״א – בהסכמה בד״ז, וכן הורה לכו״כ. (וראה גם מש״כ נכדו משמו בקובץ כמים לים מכסים תות״ל פוקונוס, י״א ניסן תשע״ו – ע׳ 139. ומש״כ שם מד״ע ומסברא שיש ג׳ גדרים, עיקר הנוסח, ההוספה, ומנהג –  לא הביא הכרח. וע״פ משנת״ל מובנת סתירת דבריו). והוא ראה ושמע מגדולי החסידים, כולל מאביו שלמד בליובאוויטש (אלא שאביו נפטר עליו בילדותו). אלא שפשוט לכל בר בי רב, שאין השמועה עיקר בדין, והעיקר, שכך עולה ע״פ העיון הראוי. (וה״ה במה שהביא שמקבל האגרת הבין באו״א – ג״ז מפי השמועה. ואיך שיהי׳, לאו בדידי׳ תליא מילתא איך לפרש. ומה גם שבכלל לא שאל עד״ז). ועוד אעירה, שהכותב עצמו נוטה שם לשנות המנהג שיענו לכל האמנים גם בברכות ק״ש. ואנן בדידן, שגם אם יש מנהג כזה, מסתמא הונהג ע״פ הטבלאות ואינו עיקר. או שכך נהגו בתו״ת בפולין, כמו שנהגו – לפי השערה הנ״ל – לענות גם אמן שמתתקבל ואילך, ואין מנהגם עיקר. ולמעשה, ידוע שכבר הורו כו״כ מרבני אנ״ש כך.

 

 

#33148