Transfer of Cholent on Shabbos

 

Question:

We are concerned that the power may go out Shabbos morning – If we have a Cholent which is on a blech and the power goes out on Shabbos day (and the Cholent is fully cooked), Can I transfer the pot onto a make shift candle stove (which was pre lit before Shabbos), that is covered by a blech?

 

Answer:

Yes, as long as the Cholent is still hot and the blech is still Yad Soledes Bo.

There is still room to be stringent and put the pot on top of another pot, or overturned pan, on the blech.

 

Sources:

כמובן, שהוא רק בלא נצטנן לגמרי.

ושקו״ט בזה בכ״מ, ותלוי אם צ״ל דוקא דעתו להחזיר או דסגי שאין דעתו שלא להחזיר. וחקרוה בסגנון אחר, גם בנוגע לכל עיקר תנאי חזרה אם הם גורם וסיבה להיתר, או איפכא – שבהעדר התנאים ה״ז סיבה לאיסור. וכעי״ז שקו״ט גם בנשמטה קדירה מעצמה מעל האש. ולכאורה כש״כ שיש מקום להתיר בנשמטה מידו.

וראה בטעמי השולחן רנג, יד, כ (ע׳ צט) שהביא ג׳ אופנים בביאור גדר ״עודה בידו״. ור״ל בדעת אדה״ז (שם ע׳ ק הע׳ 111) שהעיקר שמה שעודה בידו מורה שהקדירה שייכת עדיין לאש. ולכן בתלאה במקל והניחה ע״ג מטה אסור להחזירה אף שאינה ע״ג קרקע, כיון שמ״מ אינה בידו. ולפ״ז נוטה לאסור בנדו״ד. אבל נשאר בצ״ע שם, עיי״ש.

אכן, כבר כתבו בכ״מ להוכיח מדברי רעק״א בהגהות לאו״ח רנג, ב, דשקו״ט בראובן שהסיר קדרת שמעון ולא הי׳ דעתו להחזיר אי אמרינן אאדשא״ש, וכתב שתלוי במחלוקת ראשונים, עיי״ש בארוכה – דמינה מוכח שא״צ דעת להדיא להחזיר, וסגי שאין דעתו להדיא שלא להחזיר.

ופשוט, שגם בסילק בסתם ללא דעת לכאן ולכאן דלא מיקרי דעתו להחזיר, אבל כשסילקה אחר ואין אצל בעה״ב במחשבתו גדר סילוק סגי בהכי.

(ומה שבנפלה טליתו חוזר ומברך – ואינו בגדר שדעתו לחזור וללובשה – שאני התם דמדין היסח הדעת קאתינן עלה, או מחמת שהמצוה נפסקה. ובאמת דעת המחבר בשו״ע ח, יד, שמברך גם בהסיר הטלית ודעתו לחזור ולהתעטף מיד. ובהכרח לומר בדעת המחבר דס״ל שמותר להחזיר גם כשאין דעתו להחזיר אם לא הניחה ע״ג קרקע, שיש לחלק בין הדבקים. ונראה פשוט, דהתם הכל תליא במעשה המצוה, וכל שנפסקה המצוה נתבטלה הברכה, אבל הכא שהוא משום שהוא כמושיבה בתחילה העיקר אם הוא בגדר המשך השהי׳ או דבר חדש. אלא דאנן לא קייל״ן הכי בציצית. אבל הוא מחמת ספק ברכות. ולהעיר שי״א גם בטלית שלא לברך כשנפלה בעת התפילה, כבתפלין. וראה אצלנו 1607. ויש שר״ל להתיר עפ״ז בכבתה, דדמיא לנשמטו תפלין באמצע התפלה. וטובא יש לחלק, דהתם מילתא דשכיחא הוא ודעתו עלה מעיקרא, ועד שגם מרגיש בכך, אבל לא סגי מה שרוצה שהתפלין ישארו שם. אכן, בנדו״ז שידע מלכתחילה שעתיד האש להיכבות, או אפשר שתכבה, עדיפא טפי. אבל איכא למימר איפכא, שביודע שתיכבה, ה״ז דומה למי שכיבה הכירה בע״ש, וי״ל שדוקא מה״ט נתבטלה שהי׳ הראשונה. אלא שבלא״ה ל״ד לדיני ציצית, שבכירה לא מהני דעתו כלל, אם הניחה ע״ג קרקע, כיון שצ״ל עודה בידו).

וראה בהנ״ל שו״ת הר צבי ט״ל הרים רסח. מגדנות אליהו א, סוסי׳ סח. ועוד.

איברא, שמזה שבנטלה בסתמא אסור להחזיר, לכאו׳ קצת ראי׳ דבעינן מעשה סילוק לאסור להחזיר, שהרי גם בעודה בידו בעינן שתהא דעתו להדיא להחזיר, ולא סגי בסתמא, ומינה דהא גופא שנטלה בידו נחשב סילוק, ובדעתו להחזיר פועל שאין כאן ניתוק משהי׳ הראשונה. אבל בכבתה או נפלה ליכא כלל מעשה סילוק. ועכ״ז, מקום לומר שלא נאסר בסילקה חבירו, כיון דמחשבתו אהני שתהא בגדר סילוק, ומחשבת חבירו אין בכחה לאסור.

ויש שדייקו מל׳ המאירי שהכתב ״כשנטלן ע״מ להחזיר״ ועד״ז הוא בשוע״ר רנג, יד ״בתחילה כשנטל את הקדירה״. ולדעתם כשלא נטלה בידים ליכא לתנאי חזרה. ולפענ״ד אין בזה כדי דיוק.

ובכ״מ התירו יתר על כן אפילו בלקח הקדרה בטעות – ראה שביתת השבת שהי׳ והטמנה מז. (ע״פ רעק״א הנ״ל. ובדע״ת למהרש״ם רנג, ב, שבמשרתת שהורידה בטעות עדיף דלתקוני שדרתיך). ועוד. ומינה דס״ל דסגי שאין דעתו להדיא שלא להחזיר.

ויש שהרחיקו והקלו בלקיחה בטעות, אפילו בהניחו ע״ג קרקע – ראה שש״כ א הע׳ עה. קובץ מבית לוי ח דיני שבת כ. וראה שש״כ א הע׳ סט שהיקל גם בנפלה מאלי׳ ע״ג קרקע. (וכנראה ס״ל דל״ד לסברת רעק״א בהניחו חבירו ע״ג קרקע. ואולי שבהניחו בר דעת גרע טפי. ודוחק. ואולי ס״ל בדעת רעק״א, שאילו היינו אומרים שבנפלה מאלי׳ אסור להחזיר, עכצ״ל דהה״נ כשהסירה חבירו ואין דעתו להחזיר, דסו״ס סמי מכאן מחשבת השני, הא לא עדיפא מנפלה מאלי׳, ובל׳ רעק״א ״דמחשבתו שאינו רוצה להחזיר אוסרה״, ובסגנון הנ״ל – שאין תנאי החזרה גורמים ההיתר, ולולא התנאים מצ״ע אסור, אלא איפכא שמעינן לי׳, שכל שאין מחשבה שלא להחזיר מותרת, זולת במעשה ההנחה ע״ג קרקע דגרע טפי. ולהעיר שבטעם שבהניחה ע״ג קרקע אסור להחזיר כתב בלבוש רנג, ב שהוא כאילו הסיח דעתו. וצ״ל בפירושו, דהא דלא מהני דעתו להחזיר – ה״ט שעשאוה חכמים כאילו הסיח דעתו אף בעומד וצווח שדעתו להחזיר. וי״ל גם דלא פלוג רבנן, כיון שעל הרוב כשהניחו ע״ג קרקע אין בדעתו להחזיר. ולפ״ז מקום לומר שבנפלה מאלי׳ לא גזרו בה דליהוי כהסיח דעתו. אבל בשו״ע אדה״ז שם יד כתב באו״א שבכשהסירה מידו בטלה לה שהי׳ הראשונה. וכ״ה בתו״ש כד. משנ״ב נה. ולפ״ז, עכצ״ל שגם בנפלה מאלי׳ ע״ג קרקע אסור, לפי שבטלה שהי׳ הראשונה. והכי מסתברא טפי, שהאיסור מחמת עצם היותו ע״ג קרקע).

ויל״פ בדברי רעק״א גם באו״א, שג״ז שצריך דעת להחזיר הוא רק כשנטלה מהכירה, שכשדעתו להחזיר ״לא עשה עקירה גמורה״ (כלשונו שם), אבל כשלא סילקה בידים מהכירה, כבנפלה מאלי׳ (אא״כ נפלה ע״ג קרקע, כיון שקרקע אינו מקום שרגילים להחזיר משם, ולסברא הנזכרת אפילו בנפלה ע״ג קרקע), לא בעינן דעתו. ואמטו להכי, כשסילקה אחר מספק״ל התם אם אוסר מחמת דעתו, כיון שחלות האיסור שע״י מעשיו תלויים גם במחשבתו, יעו״ש.  ולפ״ז, בנדו״ד איכא למימר עכ״פ דדמיא עכ״פ לנפלה ע״ג ספסל, או עדיף מינה, ובתרתי שבהניחה ע״ג ספסל הי׳ דעתו שלא להחזיר, ועוד, שמונחת ע״ג מקום הכירה מעיקרא. ולכל היותר, דומה לעודה בידו ואין דעתו להחזיר, שיש מקילים לעת הצורך – ראה משנ״ב רנג, נו.

ולסברא זו, איכא למימר שבלקחה בטעות אה״נ שאסור להחזיר, שכיון שסילק הקדירה גם אם הוא בטעות פקעה שהי׳ הראשונה, ורק כשיש מחשבה להחזיר אינו בגדר סילוק. אבל כשסילקה חבירו, דמי לנפלה מאלי׳. ובסגנון אחר, שמחשבת הבעלים  שתהא על האש, עדיפא על מחשבת חבירו.

[ולהעיר, כעי״ז מצינו ברטי׳ שנפלה, שאם הסירה במזיד אפילו עודה בידו אסור להחזיר, אבל אם נפלה מאלי׳ ע״ג כלי מותר להחזירה, משא״כ בנפלה ע״ג קרקע שה״ז כמניח לכתחילה בשבת. ויש שהקלו בהסירה ודעתו להחזיר. ולדידהו משמע שבנפלה ע״ג כלי ה״ז כאילו דעתו להחזיר, וה״ט שא״צ דעת להדיא. אלא שהנידונים חלוקים בכמה פרטים, ואכ״מ.

כן ראיתי למי שדימה לד׳ הב״ח רנט, שבהטמנה בדשא״מ הבל, וגילהו מבעו״י אדעתא לכסותו משתחשך מותר לכסותו דדמיא לנתגלה ממילא מבעו״י. ומוכח, דטפי ניחא לי׳ להתיר בנתגלתה מאלי׳. וצ״ע להשוות הנידונים].

ולאידך, מקום מסברא לומר דגרע מהניחה ע״ג קרקע, שבהניחה ע״ג קרקע אכתי איכא לאש שבכירה ראשונה, והרי מותר להעביר מכירה לכירה, שלא בטלה שהי׳ הראשונה, אבל בכאן כשכבתה האש שבכירה הראשונה נתבטלה שהי׳ ראשונה לגמרי, וה״ז כמושיב בתחילה. אלא שאת״ל הכי, ליתסר גם כשכבה האש בדרך הליכתו מכירה ראשונה לשני׳, וזו לא שמענו. ומצינו בדיני הטמנה, שגם בנתקלקל הגומא מותר להחזיר ואי״ז כטומן בשבת (ודלא כדעת הי״א בשו״ע או״ח רנט, ג), זולת בטמן בקופה מלאה מוכין משום טלטול. ולהעיר שבירושלמי שבת ד, ג סמכו דין נתקלקל הגומא בהטמנה להעברה מכירה לכירה. אבל יש לחלק שבהטמנה לא בעינן לתנאי חזרה (לסתימת רוה״פ. ודלא כא״ר רנט, ט בשם לח״מ לר״מ מפוזנא למשניות שבת פ״ד. וראה תהל״ד רנט, ב. אבל כל הפוסקים השמיטו ד״ז. וראה שבת כהלכה יא הע׳ פו). ולכאו׳ נראה שהדבר תלוי בדעת בנ״א אם לדידי׳ הו״ל כמושיב בתחילה.

ואמנם, אם הכירה עדיין חמה קצת נראה לומר שבודאי לא נתבטלה שהי׳ ראשונה. (ולהעיר מכעי״ז בדיני בישול גוים, לדעת או״ה מד, י, שאפילו עמד בלי חימום מועיל חום הראשון למהר בישול הפת. וכ״פ הרמ״א בתו״ח עה, ו ובמפה יו״ד קיב, ו. ולהעיר מפירש״י יומא כט. ב ד״ה תנורא). ובאמת בסה״ת רלא, כתב בדין הניחו ע״ג קרקע, שהניחו קדירה על הקרקע צונן.

וכן ראיתי מביאים שנקטו כמה אחרונים להקל בכה״ג – ראה פנינת השבת א, לג ע׳ תקנז שציין ללהקת אחרונים, ומהם: שו״ת בצה״ח ד, קלז, כא. שבות יצחק שהי׳ וחזרה טו, ד. אוצרות השבת ע׳ תה. קובץ תשובות ג סוסי׳׳ לט. ברכת השבת ע׳ כט. ושם, שכ״מ בשו״ת אג״מ דלקמן. וגם בתולדות שמואל מלאכת אופה לב, א שהחמיר, נקט בלישנא ד״כירה צוננת״.

וראה בטעמי השלחן שם ע׳ קב הע׳ 115, בדעת האג״מ דלקמן, שכתב שההיתר הוא לפי שדומה למעביר בבלעך למקום חם יותר – דלפ״ז לכאו׳ לא מהני רק כשהמקום הראשון עדיין חם והיס״ב. וצ״ע שלא הדגיש כן האג״מ להדיא.

[וראיתי למי שרצה לחדש על יסוד הירושלמי שבת שם (וראה גם ירושלמי שבת ג, א. ובבבלי שבת לח, ב – הוא בשינוי) שהשוו העלאת חמין מדיוטא תחתונה לעליונה והחזרתם לכירה לדין העברה מכירה לכירה, דלכאו׳ התם לא העביר רק ממקום למקום והחזירן לכירה, ומנ״ל להתיר עפ״ז להעביר לכירה אחרת – דמדיני שינוי מקום בברכה ילפינן לה, דחשיב מבית לעלי׳ שינוי מקום. והאריך בהגדרת הדברים וביאורם. אלא שהעלה חרס בידו בפי׳ ההוכחה שבירושלמי, לבאר עפ״ז במה שבמעביר מכירה לכירה חשיב כחדא. וכל דבריו דחוקים, כנראה למעיין. ובפשטות, בירושלמי אכן קאי בהחזרתם לכירה שבעלי׳, ולא כפשטי׳, כפי שמצינו במפרשים. (ויש שכתבו דמיירי בהניחו ע״ג קרקע)].

ולגופו של ענין, כיון שמציאות כזו שהאש תכבה הוא מילתא דשכיחא, ובפרט בימים ההם, ואנן קייל״ן שמותר להעביר מכירה לכירה, ואילו הי׳ אסור גם  אחרי שכבה האש בכירה הראשונה, לא היו סותמים הדברים, בדבר הרגיל ושכיח טובא. ובדבר הרגיל קילל״ן בכללי הפוסקים דהו״ל להפוסקים להשמיענו. ואדרבה, פשטא דמילתא בכירות שימיהם, שלפעמים האש כבר נכבה ונשאר רק הבל השומר על החום. ואף שי״ל איפכא, שאם הותר גם כשכבה האש, עדיפא הו״ל לאשמעינן, שלא רק שמותר להעביר מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה אלא גם מכירה שנכבה האש לכירה שיש בה אש – נראה פשוט שג״ז בכלל כירה שהבלה מועט. (ועוד איכא למימר, דאדרבה, בהכי מעליותא טפי, שבמעביר מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה נראה כמבשל, שמה״ט מעבירה להוסיף בבישול, ואשמוענן שג״ז הותר. משא״כ כשנכבה אש, מינכרא שטעם ההעברה בכדי שלא תצטנן. ויתר על כן, שגם לרי״ו ח״ג יב, ב (סט, א), שנקט בדעת הירושלמי לאסור להעביר מכירה לכירה, איכא למימר שעד כאן לא אסר אלא ביש בה אש, שנראה כמבשל, משא״כ כשכבה האש. אבל כ״ז דחוק).

ואכן בשו״ת צי״א דלקמן כתב להעיד מעשה רב שכך נהגו מאז. ואף שיש מקום בראש לחלק בין כירה שבימיהם כשנכבו הגחלים לכירה שבימינו, וראה עד״ז כאן [ויש שכתבו לחלק עד״ז גם לגבי בישול גוים שלא להקל בתנורים שבימינו] – מ״מ אין החילוק מוכרח, ואין לנו להוסיף חומרא בדבר שלא מצינו לפנ״ז.

והנה נוסף לשקו״ט בגוף הענין וכדלעיל, בלא״ה כמה צירופי קולא בנדו״ז, מחמת המנהג להקל כשיטת הר״ן, אלא שטוב להחמיר (רמ״א רנג, ב. אדה״ז שם יט). אבל סברא זו לא תועיל כשכבתה כבר מבעו״י. ועוד, דאיכא למימר שגם לדעת הר״ן להתיר גם ללא תנאי חזרה כלל, הכא גרע טפי, שנתבטלה שהי׳ הראשונה לגמרי. (ודומה למי שלאחרי הנחת תפלין פתח התפלין ושוב תפרן שנתבטל הימנו שם תפלין לגמרי וחוזר ומברך. ודומה גם (במקצת) למי שאחרי הנחת תפלין יצא לעשות צרכיו שחוזר ומברך, כיון שבאותה שעה אינו ראוי להניח תפלין. אבל ראה במשנ״ב כה בבה״ל יב ד״ה מהדק שנסתפק בד״ז. אבל התם מיירי בנמצאו כשרים, ושמא בנמצאו פסולות פשיטא לי׳ להבה״ל, ונדו״ד דמיא טפי לנמצאו פסולות, שנתבטל כל עיקר שהי׳ ראשונה. וחקרוה במחליף חוטי טלית (במשנ״ב שם. ובכ״מ) וכן במחליף מזוזה, ועוד. אבל אין הכרח לדמות הדברים זל״ז, דהתם באנו עלי׳ מדין הפסק במצוה לגבי חלות הברכה, וגם התם מקום לומר שהוא חפצא אחרת (אף שהמצוה שוה) אבל הכא הרי מותר להעביר אפי׳ מכירה לכירה, ולא נקרא ניתוק דשהי׳ הקודמת. וק״ל).

ועוד שגם בהניחה ע״ג ספסל – ונדו״ד דומה לספסל, כנ״ל  – יש שכתבו להקל לעת הצורך. וראה במשנ״ב רנג, נו. שם בבה״ל ב ד״ה ודעתו. שו״ת אג״מ ב, ס. (ואף לדעת אדה״ז שהחמיר בזה כפשטות הרמ״א – עדיין הוא רק מחומרא, שה״ז בעיא דלא איפשיטא. וראה תפארת שמואל על הרא״ש שבת ג, ב מחמת שהוא כעין דאורייתא שקרוב לבוא לידי איסור מה״ת).

ועוד, שבלא״ה בבלעך או פלטה י״א שדינו כקדירה ריקנית שרבו האומרים שא״צ תנאי חזרה בכלל (ראה אדה״ז שם כו. קו״א י. וראה אצלנו במקורות ועיונים להל׳ יומית אות תשנג).

וחזי לאצטרופי גם סברת האו״ש שבת ג, שמה שאסור להחזיר בהניח ע״ג קרקע הוא רק בנטל להשתמש מתוכה, דמיחזי כנגמרה שהי׳ ראשונה.

והנה, בשו״ת אג״מ או״ח ד, עד בישול לח כתב להקל, ומדמה לה למי שרוצה לקרב הקדירה על הבלעך למקום קרוב יותר. ונלאו המורים להבין כוונתו, דלכאו׳ ל״ד כעוכלא לדנא. שהרי כאן כבר אינה על האש. וכן צ״ע במש״כ בשו״ת צי״א יב, מא, ב דדמיא להעברה מכירה לכירה – דהתם ודאי מיירי בתנאי חזרה, ומאי שיאטי׳ להכא.

[ויתר על כן מצינו בשו״ת מנחת שלמה ב, לד, יז להתיר גם בשכח להדליק האש מע״ש, שבנדו״ז ליכא לשהי׳ ראשונה כלל וה״ז כנותן בתחילה ממש, ולכאורה ליכא גם סברת הר״ן בהיתר בחזרה בנטלה בשבת, ועיי״ש נימוקו. והדברים תמוהים. וראה גם הנסמן כאן].

וראה בכ״ז בהנסמן בפנינת השבת שם. שבת כהלכה ט, יב (ח”א ע׳ שנד). טעמי השולחן שם ע׳ קב. ועוד. וראה גם נחל זרד ב ע׳ רטז ואילך.

בקדירה ע״ג קדירה – ראה גם אצלנו כאן בסו״ד:

We forgot to plug in the crock pot of cholent before Shabbos…

וראה גם אצלנו במ״מ וציונים להלכה יומית שם, בנוגע תנאי חזרה בקדרה מלאה ובקדרה ריקנית.

 

 

#25758