מהו שיעור הרטיבות בדבר לח שיהא בגדר בישול בשבת, לגבי בישול אחר בישול?

 

שאלה:

מהו שיעור הרטיבות בדבר לח שיהא בגדר בישול בשבת, לגבי בישול אחר בישול?

 

מענה:

אם הוא לח בשיעור של טופח על מנת להטפיח.

 

טעמים ומקורות:

הנה, ל׳ אדה״ז בשו״ע שיח, יא: תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל. ושם רנג, יח: שאין בו מרק כלל. ומוכח מזה, ממה שהוסיף תיבת ״כלל״ דלא ס״ל כהדעות (מנח״כ במשמרת השבת ב, ב ד״ה התנאי השני. ועוד) שתליא ברוב ומיעוט, ולדידהו כל שרובו יבש אינו בגדר לח. וכ״ה בקו״א רנג, יא שבנגובים קצת יש בישול אחר בישול.  וכ״כ להוכיח בזכרון יוסף פאק מ בדעת אדה״ז בסידורו. (ומה שהביאו מל׳ הב״י רנג ד״ה ומש״כ רבינו כל, בשם רבינו ירוחם שרובו רוטב – כבר כתבו שצ״ל שיש בו רוטב, וכמו שהוא ברי״ו שלפנינו ח״ג , יב (סט, א). והא״ר שיח, יא כבר הניח ד׳ המנח״כ בצ״ע. וכן הביא בשם רי״ו הב״י בעצמו בסי׳ שיח סד״ה ואפי׳ תבשיל, וכן בסי׳ רנח סד״ה כלי. ומש״כ המנח״כ שם שהב״י שינה בכוונה לכתוב ״רובו רוטב״ להיות כן הדין לדעתו – ראה שו״ת דברי נחמי׳ או״ח כא ד״ה ומעתה לא, שאי״ז דרכו של הב״י כלל. וראה גם שו״ת שמש ומגן ג, ו (ולהעיר גם מיד מלאכי בכללי השו״ע יא. שם בכללי מוהריק״א מא). וראה בהגהות הרי״ד הלוי במברגר על הטור, וכ״כ שו״ת אול״צ ב, ל, יג, שט״ס היא בב״י. וכבר הביאו שבספר ב״י שנדפס בחייו נמצא כתוב ״שיש בו רוטב״ ולא ״שרובו רוטב״ (אף שבדפוס וניציאה ש״י-שי״א, שהוא דפו״ר ונדפס בחייו, וכן בשאר דפוסים, נמצא כנ״ל), ונפל היסוד ונפל הבנין. ובשו״ת דברי נחמי׳ שם, שד״ז מוקצה מן הדעת ונבנה על יסוד רעוע נוסחא מוטעית. וראה דרך המלך מלכה ה, כה שהביא ראיות מכמה ראשונים לאסור גם במעט רוטב. וכן האריכו בכו״כ ספרים בזמן האחרון. וא״צ לכפול הדברים).

ומוכח נמי דלא ס״ל כהדעות שרק בנשפך כמרק דינו כלח (ראה שו״ת אג״מ או״ח ד, עד בישול ה. הל׳ שבת בשבת א, ח, עה).

והנה, בקצוה״ש קכב בבדה״ש לד, עלה ונסתפק כשאי״ב רוטב בשיעור שטופח ע״מ להטפיח אם נחשב כלח או לא, ובלשונו: ומיהו אם התבשיל לח קצת עד שאי״ב טופח ע״מ להטפיח אפשר שלחלוחית כזה אין בו ממש ומותר, וצ”ע. והסכמת הרבה אחרוני הזמן שלא לחוש לזה (וראה שבת כהלכה א, ג, הע׳ ח. וראה במאור השבת ז, לב. ועוד שם במכתבי הגרשז״א מכתב א, ב. שם ח״ב מכתב כב, ג. אלא שהיקל מטעם אחר – ראה גם שם ז, נב בשמו. וראה שלחן שלמה שיח, ח בסופו). ונגררו כולם אחר דברי קצוה״ש, אף שלא החליט הדבר למעשה.

ובאמת אין הדבר ברור כל צרכו, שאם השיעור הוא ״שאין בו רוטב כלל״, אפשר שגם בטופח לחוד סגי. ואף שבכ״מ מצינו שבפחות משיעור טופח ע״מ להטפיח אינו בגדר משקה (ראה לדוגמא לענין רחיצה ביו״כ – שו״ע ודאדה״ז או״ח תריג, ט (יד). ובכ״מ. אמנם, בכמה דוכתי ענין אחר הוא, כמו מה שמצינו לגבי כבוש שצ״ל טופח עמ״ל – פמ״ג תמז בא״א טו. ועוד. וראה אצלנו 2000 – דל״ד כלל) – הרי לאידך בכמה דיני התורה מצינו שגם משקה טופח בגדר משקה הוא, אף כשאינו ע״מ להטפיח. והנה לפעמים נקטו הפוסקים בל׳ ״טופח״ וכוונתם ״טופח עמ״ל״, אלא שקיצרו בל׳, ו״טופח״ לאו דוקא (ראה לגבי לשון המשנה בפי׳ הר״ש טהרות א, ט. שם ג, א. ובכ״מ. וכן מצינו גם בלשונות הפוסקים – ראה לדוגמא שו״ע יו״ד קצח, כח ובש״ך שם לח). אבל בכ״מ מודגש להדיא שאצ״ל עמ״ל ובטופח לחוד סגי. ואבואה בקצרה: הנה, לענין מי רגליים שנבלעו בקרקע נחלקו הפוסקים. ודעת אדה״ז פב, ב כרמ״א שם להקל בזה מחמת שהוא מד״ס. (וכ״כ בפמ״ג שם במ״ז א, שהוא מחמת סד״ר לקולא. וכן מוכח במקורו בד״מ שם). וגם בנט״י שבשאינו טופח ע״מ להטפיח יצא מתורת משקה (שו״ע אדה״ז קנח, ז), י״ל גם מחמת שהוא מד״ס. וראה אדה״ז שם ג במוסגר שבטופח ע״מ להטפיח קרוי משקה לד״ה. ובדבש שנקרש החמיר שם ז. וכן בסדר נט״י לסעודה כ. ובשו״ת דברי נחמי׳ שם סק״ה ר״ל דל״ד דבש וגם שאר משקין בכלל. (ואף שדוחק הוא בלשון אדה״ז, הכריח כן בדברי נחמי׳ מגמ׳, עיי״ש. ושוב כתב לחדש באו״א בגמ׳. אלא שהוא דחוק ומחודש לגמרי. ומוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין – ראה הנסמן אצלנו כאן ד״ה ואם תשיבני). [אבל ראה בא״א מבוטשאטש קנח, ד ד״ה כתבתי שכתב לחלק בין משקה שנקרש שבפחות מטעמ״ל לא יצא מגדר משקה להיות אוכל, משא״כ שישאר עליו שם טיבולו במשקה אולי צ״ל יותר. ולכאו׳ סותר למש״כ שם ד״ה עוד מצאתי, דבטופח לחוד סגי לגבי דבר שטבולו במשקה. ובאמת, מסברא אפ״ל איפכא, שבנקרש יצא מגדר משקה רק בשיעור טעמ״ל, ואילו המשקה מצ״ע נק׳ משקה גם בטופח לחוד. וא״ש לפ״ז בד׳ אדה״ז שלגבי שיעור המשקה מצ״ע כתב רק במוסגר (בס״ג) והוסיף בה דברים, שבשיעור טעמ״ל הוא לד״ה – שאין הנושאים שוים. ולהעיר עוד, שבכ״מ בב״י בסי׳ קנח כתב טופח לחוד. ואם לדיוקא כתבי׳, א״ש כנ״ל. ואכ״מ עוד]. וומה שלענין חיבור לנט״י צ״ל טופח עמ״ל – שו״ע ודאדה״ז קסב, ג (ז) – היינו לחומרא. וכן נסתפק באו״ז נט״י נה, ובהגהות אשרי ברכות ב, יא בנט״י ביבחושים אדומים, שמא צריך שיהא לחלוחית קצת. (ובחזו״א יו״ד צד פי’ שנסתפק אם צריך שיהא טעמ״ל. ושם הביא בשם או״ז באו״א, דקאי לגבי טבילה ביבחושים שריסקן. וצ״ע). וכן להיות חיבור לגבי יי״נ יש בזה פרטים וחילוקים אם בטופח לחוד או בטעמ״ל – ראה שו״ע יוד קכו, ה ובש״ך י. וכן אם הוא בגדר יין – ראה ש״ך יו״ד קכג, לב. ובט״ז קכט, כג שצריך הדחה בפחות משיעור טעמ״ל. (אלא שכמה הסברות בזה, משום מראית עין לחוד, או שג״ז יין אבל אינו חיבור. ועוד טעמים כיו״ב. וראה בראשונים ע״ז ס, ב). וכהנה רבות.

והנה, גם בדיני טומאה (ואדרבה, הוא העיקר, ומזה נשתשלשל לענין דבר שטבולו במשקה, ראה עה״ג בשו״ע אדה״ז קנח שם, ובדברי נחמי׳ שם) מצינו ריבוי דעות בדבר, הן לענין הכשר לטומאה והן לענין טומאת משקין, וכן לענין חיבור לטומאה או להשקה. ואציבה ציונים אחדים בקצירת האומר: ראה ר״ש טהרות א, ט. פיה״מ לרמב״ם שם. משנ״א ותפא״י שם. וכן בר״ש ופיה״מ טהרות ג, א. ובפי׳ הרע״ב ותפא״י שם. וראה משנ״א שם. וראה מה שציין בהגהות הרש״ש כלים יח, ג. וכן לענין משקה על גופו ליטהר בטבילה – עדיות ד, ו. וראה תפא״י שם. וראה רמב״ם טו״א ב, כח.

והנה, כתבו ראשונים ששיעור טעמ״ל הוא הלממ״ס (ראה תוד״ה כעובי׳ – חגיגה כא, ב. אבל ראה חזו״א מקואות תנינא ט, ז. שפי׳ בדבריהם באו״א. וכ״כ בגליוני חזו״א להר״ח הלוי דלקמן). ולדעת חי׳ ר״ח הלוי טו״א יז, ה ומקד״ד טהרות מד, ג, ה״ט שצ״ל טעמ״ל, לפי שבפחות מזה ה״ז בגדר ח״ש. (אמנם, יש שה״ר מכ״מ בסתירה להנ״ל. ואכ״מ כעת). ולפ״ז כש״כ שיש לחוש בכגון דא משום בישול. וילע״ע. וראה מנחת שבת לייפער יב.

ועכ״ז, לא נ״ל להחמיר נגד המוסכם, ובפרט שהוא דבר שכמעט אא״פ במציאות, ואין לדבר סוף. וכטענת המנח״כ שאין לך בשר שאין מוהל ושומן יוצא ממנו. ומש״כ בדברי נחמי׳ שם סק״ה דמשכחת לה לפעמים יבשה לגמרי – היינו רק אם נאמר שיש שיעור מסויים לרטיבות, אבל אם נתפוס שכל טופח בגדר לח יקרא לה, וגם כשאינו עמ״ל, לא מצינו כן כלל. (וגם בד׳ הד״נ ״יבשה לגמרי״ – אפשר להעמיס בכוונתו שהלחלוחית היא פחות משיעור טעמ״ל). וסתימת כל הפוסקים בנוגע לדין ״תבשיל יבש״, מורה שהוא דבר הרגיל ושכיח, והרי כל שנתבשל בודאי יש בו רטיבות, לא רק בתוכו, אלא גם עליו. וכש״כ לחומרת אדה״ז בסידורו שגם ביבש שנימוח ה״ז בגדר לח. ואף שמצינו לפעמים שיש בשר שנתייבש עד שנעשה קשה כעץ (וראה גם או״ז תסט. רמ״א יו״ד צא, ב. וראה רמ״א יו״ד פז, י. ועוד) לא מסתבר לאוקמי מילתא בדבר רחוק, דלא הוו שתקו הפוסקים מלהודיענו דבהכי מיירי.

ועוד, שמדוע לא מצינו שהזהירו הפוסקים שיהא המאכל יבש לגמרי, אתמהה. ואת״ל הכי, ה״ז שייך רק במספר מועט ביותר של מאכלים מבושלים (משא״כ בצלויים או אפויים). והוא פלאי. ובריטב״א שבת לט, א מפורש: בדברים יבשים כגון בשר ודגים. ובודאי יש בהם לחלוחית מועטת. ומה לנו יותר לח מתרנגולתא דר׳ אבא שהוא הדוגמא בגמ׳ (שבת קמח, ב) לדבר שמותר לשרות בשבת כיון שבא כבר בחמין מלפני השבת, ולפירש״י שם – מרא דהאי שמעתתא שיש בא״ב בלח – היינו שמבשלה ושורה אותה ימים רבים בחמין, שכמעט ול״ש שתהא נגובה לגמרי ללא שום לחלוחית. ואילו נתכוונו שאח״כ נתייבשה כעץ לא הוו שתקו מלהודיענו. (ולא נחלקו אלא לגבי דין מה שנימוח הימנו (ראה מג״א שיח, מ. ובארוכה בשו״ת דברי נחמי׳ שם, ובפרט בסק״ד), שלדעת הסוברים שגם יבש שנימוח דינו כלח (כדעת אדה״ז בסידורו, וכדלקמן) איכא לתרוצי הא דר׳ אבא בכמה אנפי מה שלא חשו לכך, דמיירי באופן שלא נימוח כלום, או דשאני התם שתתערב עם המים להיות כגוף אחד כעין דייסא, ואפי׳ נאמר שנימוחה לגמרי י״ל שבתוך המים יש להם דין דבר יבש (ראה בכל הנ״ל בחמד משה שיח, ט. נשמ״א כ, ו. דברי נחמי׳ שם. שביתת השבת מבשל כה). אבל מצד המוהל שעליו, שסתם תרנגולת יש בה שמנונית ולחלוחית, שבזה כתב בדברי נחמי׳ שם דמשכחת לפעמים יבשה לגמרי – הרי בתרנגולתא דר׳ אבא, אם נאמר שגם בשיעור טופח לחוד נק׳ לח, כמעט ול״ש מציאות כזו שתהא יבשה בשיעור כזה. וגם בד׳ הט״ז שיח, יג, שהביא בדברי נחמי׳ שם, ״אם אין בו לחלוחית כגון שהוא יבש״ איכא לפרושי הכי. או״י דהתם באמת מיירי בבשר יבש כפשוטו, אחרי שנתייבש משך זמן רב).

ועוד, שכיון שבד״כ גדר משקה הוא טופח עמ״ל, אילו הי׳ הדין כאן שגם בפחות מזה דינו כדבר לח, הו״ל לאשמועינן בהדיא, בדבר הרגיל ביותר. ובשו״ת דברי נחמי׳ שם סק״ד מדמה לה (בענין אחר) לדיני דבר שטבולו במשקה. והה״נ בענין זה. ועוד וג״ז עיקר, שמד׳ הפוסקים בדיני דבר שטבולו במשקה, ומהערת אדה״ז (ואכ״מ בזהות מחבר הציונים) בציונים עה״ג שם, מוכח דנקטו בפשיטות כראשונים שסברו להלכתא שבפחות מטעמ״ל אינו בגדר משקה כלל להכשר ולטומאה וכו׳.

ואף גם זאת, שהכא לאו מדין משקה קאתינן עלה, אלא מדין רטיבות, וי״ל שגם אם נאמר שדינו כמשקה – דבר שבספק עומד – מ״מ אינו בגדר לח. וד״ז תלוי ועומד בהסברת יסוד הענין שצ״ל טעמ״ל. וילע״ע. ואא״פ להאריך לעת כזאת.

ועוד איכא בגווה, שהנה בגופא דמילתא לא ברירא לן מילתא בדעת אדה״ז שגם ביש בו רטיבות מועטת, אפי׳ בשיעור טעמ״ל, הוא בגדר לח. ואפרש שיחתי: מצינו שי״א שרק ביש בו ממשות רוטב נקרא לח. וכ״מ מדיוק הל׳ תבשיל שיש בו מרק (וכדומה) – ראה בל׳ רי״ו הנ״ל ובל׳ הרא״ש ובקיצור פסקי הרא״ש שבת ג, יא: יש בו משקה. וראה גם צידה לדרך ד, א, כז. לקט יושר או״ח ע׳ 60. (והדוגמא שם הוא מדייסא, שבודאי י״ב רטיבות. אבל ראה דברי נחמי׳ שם סק״ד שנסתפק בדייסא). ועוד. וכן מדוייק בל׳ הטור שיח, ובל׳ הב״י שם ד״ה אבל הרמב״ם. וכ״ה לשונו בשו״ע (שיח, ד. שם ח. טו) שכתב ״תבשיל שיש בו מרק״, או ״יבש שאין בו מרק״. וראה ס׳ המחלוקות שבת סד, שם מא. וכ״ה בלבוש שיח, ד. ועוד. וכ״ה גם בשא״פ שמחלקים בד״כ בין תבשילים שי״ב מרק לתבשילים יבשים. וראה גם במג״א רנג, לב: אם אין רוטב בקטניות. (והרי כל קטניות נתבשלו תחילה, ובודאי יש בהם לחלוחית. וראה פתה״ד שיח, ו בכוונת המג״א). ובכ״מ. והיינו רוטב דייקא ולא לחלוחית.

וראה גם בפמ״ג שיח במ״ז טו כתב: ואם עירו על העלים מע״ש והוריקו המים שלא נשארו כלום. ומשמע דבהא סגי שיהא בגדר יבש, אף שבודאי נשארה בהם רטיבות. (וכבר הקשו שסותר למש״כ הו״ע כדעת המנח״כ – שם רנג בא״א מא. וראה גם שם במ״ז יג. ויש שכתבו לחלק בין רוטב מבחוץ שבזה לא אזלינן בתר רובא. וראה גם בא״א לב: שנותנים קטניות וא״א בלא רוטב קצת). וגם בברכ״י שיח, ד כתב בנוגע לתרנגולת ומליינש בלי מרק. ומשמע שבתרנגולת לחוד אף שרטובה לית לן בה. (והרי איהו גופי׳ נחית לבית הספק במח״ב שם ב, לענין בא״ב אפי׳ בבלוע, ונוטה להיתר. והרי לנו דלדידי׳ גם במעט רוטב אסור ולא אזלינן בתר רובא. ועכצ״ל ולחלק בין הדבקים). וכן גם בכלכלת השבת בכללי הטמנה: יריק מעל עלי הטה״ע ומעל הקאפעגרונ״ד כל הלח שעירה עליהן אתמול וכו׳ של״ש בו בא״ב. (ומש״כ בשבה״ש בבא״ר עד להוכיח מכאן בדעתו דס״ל שאזלינן בתר רובא – אינו מוכרח כלל). ומינה שבשפיכת הלח לחוד סגי גם ללא ניגוב. וכ״כ במנחת שבת פ, טז שבד׳ הפמ״ג והכלכלת שבת משמע שאפי׳ העלים לחים עדיין, שיש עליהם לחלוחית, עדיין לא נקראים לח לענין זה. והובא גם בקהלת יו״ט (על ס׳ זכרו תורת משה) כד, ה. וכ״ה באזהרת שבת מאלצאן בתחילתו א, ה: ויריק את הסענס לכלי אחר ואחר שיהיו העלים כמעט יבשים יערה עליהם המים בשבת. ובמשנ״ב שיח, לב: והוא יבש ר״ל שהוריקו המרק ממנו. ושם לט: ואח״כ יריק את הסענס לכלי אחר כדי שישארו עלי הסענס יבשים. וראה בשעה״צ שם ס: ר״ל בלא מי העסענס. ומשמע דאתא לאפוקי ושלא נפרש יבשים לגמרי. ובשעה״צ רנג, עח: מ״מ ע״פ רוב י״ב מרק ג״כ.וראה שש״כ א, לט. וכ״כ בשו״ת  שבה״ל יא, סז, א, עפ״ד הפמ״ג הנ״ל (מזה של״כ בקיצור ״שאם הוא יבש ממש״, וכתב ״אם הוריקו וכו׳״). שאם מוריקים הרוטב לגמרי ולא נשאר רוטב במציאות, אף שאינו יבש ממש, דזה נקרא יבש. (וסותר המובא בשמו במאור השבת ח, קכט. וראה בשו״ת קול אליהו א, יד משה״ק בדין אינפאנדה שהוריקו הרוטב מע״ש). וראה גם מאור השבת ב, ז, לב בשם הגריש״א.

אמנם, באמת אמרו שאין מלשונות הפמ״ג והמשנ״ב ראי׳ מוכחת, די״ל שלא נחתו לפרט (ובפרט שהפמ״ג ס״ל מעיקר הדין שברוב תליא מילתא), וכוונתם באופן שאכן נתייבש לגמרי. אלא שזה דוחק קצת. וראה בשו״ת חת״ס או״ח עד, ״אם הוא יבש לגמרי ואין בו שום לחלוחית מים קרים״. וכן בשו״ת בנין ציון יז, ״שיוריקו המים עד שישארו העלים יבש ממש״. וראה מנחת שבת שם, והב״ד בקהלת יו״ט שם, שעשה פלוגתא. ואינו מוכרח לגמרי. וראה לקמן באו״א.

ועכ״ז, נראה בדעת אדה״ז להקל בדבר, שדייק בלשונו וכתב ״רוטב״ או ״מרק״, ולא ״לחלוחית״, משא״כ בבשר שור שלא נתבשל – שיח, יז –  נקט בלשון ״יבש שאין עליו לחלוחית כלל״, והלא דבר הוא. ופשטות הפי׳ ״תבשיל שאין בו רוטב כלל״, פשוטו כמשמעו, שיש בו לחלוחית אלא שהוריקו הרוטב. ודוק ותשכח בשו״ע אדה״ז (ניתי ספר וניחזי, ואטו כי רוכלא ניזול ונימני, והיום אפשר בנקל לבדוק ע״י תוכניות חיפוש מיוחדות לכך), שכידוע דייק מאד בלשונו הזהב, ש(כמעט) בכ״מ שנקט בל׳ ״רוטב״ כוונתו לרוטב ממש, משא״כ כשנקט בלשון ״לחלוחית״. וכ״ה בלשונו הזהב של הרמב״ם בכ״מ, ועוד פוסקים שדייקו בכך. ונראה עיקר, של׳ ״כלל״ שהוסיף אדה״ז, בא רק לאפוקי מסברת המנח״כ דתליא ברוב. אבל בודאי לא בא להחמיר שגם בלחלוחית מועטת שייך בישול.

גם במהדו״ב לסי׳ רנט ד״ה הילכך, כתב אדה״ז שאינפאנדה הוא דבר יבש שאי״ב משום בישול, אף שבודאי י״ב לחלוחית מבחוץ (ולא רק מה שנימוח הימנו, כדעתו בסידור וכדלקמן, ששם תפס במושלם כהדעות שמותר להחם אינפאנדה רק כשאין היס״ב – ראה דברי נחמי׳ שם). וכפשטות כל הפוסקים (ואדה״ז בכללם בשו״ע שיח, כז), בדין אינפאנדה (פנאדיש). וכן מוכח גם מדעת אדה״ז בסידורו, שנקט כהלבוש ודעמי׳, שהיתר אינפאנדה הוא רק במחמם פחות מיס״ב, וטעמו מחמת שנימוח השומן ונעשה לח, ועדיפא הול״ל שגם מצ״ע אסור כיון שיש עליו רטיבות מבחוץ. ובב״י שיח ד״ה וכתב בעל התרומה כתב בשם סה״ת רלה, ונמצא במפתחות לסה״ת שחיברם בעצמו (ראה מאמ״ר שיח, יט), שאם מע״ש עירה ושפך חוצה המים והשמן שבתוכה מותר להחם בשבת הפשטידא. ומוכח כנ״ל.

ונראה דס״ל שהלחלוחית המועטת בטילה וטפלה לאוכל. (וראה גם שש״כ א הע׳ קנג מש״כ לחלק בין בשר שור שמעולם לא נתבשל ללחלוחית מועטת שע״ג דבר יבש שנתבשל כבר. ובפשטות, שבבשר שור ניחא לי׳ בבישולו. ועוד כתבו לחלק בין לחלוחית שהיא מגוף החתיכה – אף את״ל דמיירי בלחלוחית שעליו ולא שבתוכו, כדיוק ל׳ אדה״ז וראה דברי נחמי׳ שם בסוף התשו׳ – שאינה בטילה, ללחלוחית מבחוץ מחמת הרוטב שבטלה, כל שהיא בשיעור מועט ביותר אחרי שכבר הוריקו כל הרוטב).

וגם בחת״ס הנ״ל איכא לפרושי הכי, שרק במים שאינו חלק מהקפה כתב שצריך להוציאו באופן שהוא יבש לגמרי, אבל בליחות עצמו לית לן בה. ובאמת, גם במים שעירו עליו, כמעט ול״ש שיתייבש הקאווע לגמרי גם אם יוציאו כל המים.

והנה אף שיש שכתבו לתלות הדבר בגוף דין בא״ב בלח אם הוא משום היכרא או מעיקר גדר בישול, ובסגנון אחר בנוגע למנהג דידן להקל בלא נצטנן לגמרי, אם הוא שמעיקר הדין י״ב בא״ב בלח ורק שמקילים בכה״ג, או להיפך שמעיקר הדין אי״ב בא״ב, אלא שנהגו להחמיר. ולפ״ז אם נאמר שהוא מה״ת ממש, יש להחמיר גם בלחלוחית מועטת ביותר – אין הדבר מוכרח כלל, ושפיר אפ״ל שגם אם הוא מה״ת כל כה״ג אינו בכלל. וגם בדעת אדה״ז אף שכו״כ נטו לפרש בדעתו דס״ל שיש בא״ב מה״ת, אין הדבר מוחלט, ויש להוכיח לכאן ולכאן.

ובאמת, עוד יש להכריח כן בדעת אדה״ז, שאת״ל שגם בלחלוחית מועטת שייך בישול, מדוע בסידור כשבא אדה״ז להזהיר ב״קצת אזהרות והערות להרים מכשולות ושגגות המצויות ושכיחות״ לא הודיע לנו כ״ז בנוגע לעופות המבושלים וצלויים, ונזקק להזהיר בדבר חדש שיש ״ליזהר במאד שלא להחם וכו׳ אם יתחמם המוהל הנמחה מהם עד שהיס״ב״, דהא בלאו ה״ט הרי בכל עופות צלויים ומבושלים בד״כ יש עליו לחלוחית מועטת, ובחימומם מתבשלים עד שהיס״ב.

אלא שעדיין צריכים אנו למודעי לבאר החילוק בין מוהל הנמחה ללחלוחית מועטת שעליהן. (וע״ד הנ״ל בדעת הברכ״י דמספק״ל בבלוע, ומ״מ התיר בתרנגולת בלי מרק). ובפשטות צ״ל שהמוהל הנמחה מרובה וצלול. וכל׳ הסמ״ק רפב, הובא בב״י: דבר לח וצלול. וי״ל גם כסברת שבה״ש יט, שאין הבישול ניכר בכה״ג, או שאין דעת בנ״א על לחלוחית מועטת כזו. אבל כשיש בו רוטב ממש ואפי׳ מעט דעתו ע״ז.

ויש להמתיק הדברים, שכל עיקר גדר בא״ב בלח ה״ט לפי שבלח אין פעולת הבישול הראשון ניכרת כל שירד מחמימותו, או כלך לדרך זה שפעולת הבישול השני ניכרת בו גם כשנתבשל כבר (ראה מנ״ח מוסך השבת אופה. תהל״ד שיח, לג. ובכ״מ), ועוד זאת שבלח מעשה החימום הוא מהות הבישול לפי שרצונו בחימומו משוויה לה לבישול, משא״כ ביבש שאין חשיבות ותועלת בחימומו אחרי שנתבשל (ואף שיש תועלת בחימום מחדש, כיון שלצורך זה זקוק לבישול הראשון אינו חשוב להתחייב על כך. וראה מה שחדשו יתר על כן בשו״ת זקן אהרן טו. וחמדת ישראל בנר מצוה יז. ואכ״מ). אבל בלחלוחית מועטת שאינה ניכרת, ואין בה תועלת, וגם אין דעתו ורצונו לכך, לית לן בה.

[וכה״ג מצינו לענין דבר בלוע שאינו יוצא בלא רוטב, שנסתפק הפמ״ג בשו״ת מגידות ה, אי בעינן רוטב ממש או גם טופח ע״מ להטפיח. ובשו״ת בית יהודה עייאש ב, קו דדוקא רוטב בעינן ולא לחלוחית בעלמא. (ולהעיר שבפמ״ג צד במ״ז ז כתב שכשאין המים צף על גביהן, אפי׳ נצטמקו בהם מים הרבה, יש לזה דין דבר גוש)].

וכבר כתב בשביתת השבת מבשל יט, דלא אישתמיט בפוסקים שיכתבו בדבר גוש שצ״ל נגוב. וראה גם שו״ת הר צבי א ע׳ רסג.

ומש״כ אדה״ז בקו״א הנ״ל שהקטניות נגובים קצת, היינו שלא הוריקו מהם כל הרוטב, ולאידך אינם נשפכים כרוטב וצריך להוציא בכף, עיי״ש. אבל אילו הי׳ מוריק כל הרוטב, אין חשש בישול בלחות מועטת שעל הקטניות. וכן במג״א שם הכוונה ״שאין רוטב בקטניות״, לפי שהוריקו הרוטב, אבל בודאי יש בהן לחלוחית.

ועוד שבאמת איכא לפרושי בד׳ אדה״ז שם שאין דין בישול ברטיבות הנמצאת על הקטניות, שהרי לדעתו צריך לערות הרוטב על הקטניות, ומדוע לא ניחוש לבישול הרטיבות שעל הקטניות ע״י עירוי הרוטב עליו. (וראה מזה בהעו״ב כולל צ״צ ה ע׳ עא הע׳ 19. אמרי יצחק שבת וייס א רנג, ד, יח ואילך. פנינת השבת שהי׳ וחזרה לז בהרחב פנינים ג – ע׳ תרסא).

ואף אם מידי ספק לא יצא, והרבה יש להנדז בכ״ז, ועוד שבלא״ה יש ליזהר הרבה פעמים מחמת מוהל הנמחה כנ״ל, ועוד שלפ״ז נתת דבריך לשיעורין (כטענת המנח״כ, אלא שלדידי׳ ה״ט שהחליט הדבר ליזיל בתר רובא, ולדידן – הוא לקבוע השיעור בטעמ״ל. אלא שבאמת אי״ז טענה, שאפשר לקבוע השיעור כל שהוריק כבר הרוטב כדעת כל הפוסקים הנ״ל), הבו הבו דלא לוסיף עלה ולהחמיר גם בפחות מטעמ״ל, שכמעט ואא״פ ליזהר מזה. וכל כה״ג שהוא טופח לחוד דמיא קצת (אף שיש לחלק לכאן ולכאן. ואכ״מ עוד) לטיפות מועטות שבכוס אחרי שהוריק תכולתו, שכתבו האחרונים להקל, לפי שאין דעתו של אדם עליהן (ראה אצלנו במקורות ועיונים להל׳ יומית אות תקכו. ושם הארכנו), וכמה צדדי ההיתר שייכים גם כאן. [ולהעיר מהשקו״ט בכעי״ז, בהוצאת המים הבלועים בשער אחרי הטבילה בש״ק, וכמה צדדי היתר בזה. ואכ״מ].

והן אמנם ידעתי שכמה סברות הנזכרות כאן דומות ביותר להוכחותיו של המנח״כ, וכן גם לההסברות שנאמרו ליישב שיטתו, והרי דחוי׳ קרינן לה. אבל אי״ז טעם לדחות שלא כהוגן דברים שנאמרו בשום שכל. ועוד ועיקר, שלא קרב זא״ז כלל. ולדוגמא, מש״כ בכ״מ ליישב דעת המנח״כ מחמת שאין דעתו על המיעוט ואי״ז מלאכת מחשבת – כבר מחו על קדקדם, שאי״ז ממין הטענה, שבודאי ה״ז פס״ר גמור, ועוד שבודאי דעתו על כך וחפץ בכך, ודומה לדעת הרשב״א בצידת צבי שעיקר כוונתו על סגירת הדלת, ורוה״פ חולקים עליו. משא״כ כשהוריק כל הרוטב, ה״ז פס״ר דלא ניחא לי׳, וכשאין חשיבות כלל למלאכה עדיף מפס״ר דלנ״ל (כמשנ״ת שם אצלנו), ובפרט כשהוא פחות מכשיעור וגם אינו ניכר כלל.

[ונ״ל קצת ראי׳ לדבר לחלק בין הדבקים, ממש״כ בחוו״ד צא בביאורים ה בישוב הקושיא עמש״כ המג״א שיח, לה – וכ״פ אדה״ז שם  כ – שאסור ליתן בשר רותח לרוטב צונן לפי שמבשל כ״ק, דמ״ש מליתן מים מרובים למיחם שפינהו דמותר. וכת״ש ליישב, שברוטב שנתבשל כ״ק נהנה מטעם הרוטב שנבלע בבשר, משא״כ במיחם שאינו נהנה מהטעם שנבלע לתוך המיחם ולאו מלאכת מחשבת היא. וראה כעי״ז ביד״י קה, יב. אמנם בשו״ע אדה״ז שם כתב שמבשל כ״ק סביבו, ומוכח שפי׳ בכוונת המג״א שהבישול אינו ברוטב שנבלע בבשר אלא ברוטב שמסביב. ועכ״ז אפשר לקיים הדברים, דשאני נתינת בשר לרוטב שנהנה מבישול הרוטב אפי׳ כ״ק (וכש״כ לפ״מ שכתב בחמדת ישראל שם דשאני בשר שנותן טעם טוב ברוטב), וי״ל דלדיוקא נקט המג״א רוטב ולא מים גרידא, שכיון שהרוטב מיועד לאכילה, י״ב משום בישול, משא״כ בלחלוחית בעלמא שלעולם אין דעתו של האדם עליו באכילתו. וראה שביתת השבת בבא״ר כד].

וכמו״כ, טובא יש לחלק בין גדר ביטול ברוב כשרובו יבש, לרטיבות מועטת, שלא מטעם ביטול אתינן עלה, אלא שדבר מועט כזה לא חשיב כלל. ודוגמא לדבר – אף שיש לחלק טובא – מש״כ אדה״ז בקו״א שב, א לגבי ליבון, כשאינו מכוון לליבון וליבון זה מחמת עצמו אינו חשוב לכלום כיון שהוא דבר מועט.

[ויש להוסיף גם דעת החת״ס בשו״ת יו״ד צב, ועוד, דלית בי׳ משום בישול אלא בצריך לדבר המתבשל ועכ״פ ישאר בעולם, משא״כ כשכלה והולך אחר הבישול, שאינו דומה לבישול סממנים שבמשכן. וראה כאן. וכבר הקשו מניגוב בגדים השרויים באש סמוך לאש שאסור משום בישול שהמים הבלועים מתבשלים שם (אדה״ז שא, נח). וכן מהאי דשדי סיכתא לאתונא – שבת עב, ב – שי״מ שהחיוב משום בישול מים (כ״ה דעת היראים עדר. ועוד). והאריכו בזה בכ״מ. אמנם, בטל אורות (קעט, א) פי׳ דהתם צריך לבישול המים בכדי שיתקשה. אבל זה לא יושיענו לענין ניגוב בגדים באם נפרש כנ״ל שהאיסור מחמת בישול המים (ולא מחמת הבגד וכו׳ ואכ״מ). ואכתי י״ל שכשכבר נתבשל עדיף טפי, דבכה״ג ליכא למיחש למידי כשאין בזה תועלת כלל. אבל ראה הגהות רעק״א שא, מו. ועוי״ל שהוא רק מדרבנן, שה״ז משאצל״ג, כל׳ הפוסקים בדין הנ״ל ״אסור״ ולא ״חייב״. ואכ״מ עוד. אמנם, מהאי דשדי סיכתא לאתונא גופא מוכח שגם כשאינו טעמ״ל אסור, שהרי לחות העץ בפשטות פחותה מזה. וכן מוכח בפמ״ג שמ במ״ז ג, שאסור להניח נייר (שבימיהם) כנגד האש מחמת הלחלוחית שבו, אף שבודאי אינו טעמ״ל שהרי הוכנו לכתיבה. ועכצ״ל שבבישול לח גם בטופח לחוד אסור משא״כ כשכבר נתבשל, וכנ״ל].

 

 

#19122