Are Lace Top Sheitels Kosher?

 

Question:

There are new Sheitels on the market where there is a very comfortable lace as the cap from where the hairs are sewn in or tied into the Sheitel. Some of these come with a lining, and some do not, leaving very small open spaces through which the women’s hair or scalp can be seen. Is this considered a sufficient form of hair covering?

 

Answer:

A Sheitel which has any openings even if small where the hair or the scalp can be seen is not considered an adequate head covering.

 

משום דת יהודית, וכמו קלתה ושבכה. וכבכל בגד העשוי מעשה נקבים ונראה בשרה מתוכה. וראה שו״ת תשובה מאהבה א, מח. וראה שו״ת יבי״א ו או״ח יג. וראה כבודה בת מלך א, ח.

 

See also here:

Are undiscernible Sheitels Kosher?

והנה ח״א טען בפנינו, שמה שבשרה – גוף קרקפת הראש – נראה מתוכה אין בזה בית מיחוש, והעיקר שלא ייראה שערה. (ולכאו׳ כ״מ קצת ברשב״א שבת סה, א שבקרחת מכסה ראשה משום גנאי. אלא שאין הדיוק מוכרח כלל, כנראה למעיין).

ולפענ״ד ליתא. וב׳ דינים יש כאן, חובת כיסוי השער, ועוד דין לכסות הראש. ואדרבה, נראה שחובת כיסוי גוף הראש היא מדאורייתא מקרא דופרע את ראש האשה, וכל׳ הגמ׳ כתובות עב, א, ראשה פרוע דאורייתא היא, ואמרו שם שלא יצאו בפרוע ראש (אף שיל״ד ולומר שהכוונה רק לשערות הראש. וחקרוה אם פריעת ראש היינו גילוי הראש או רק פיזור השערות. וראה שו״ת שרידי אש ב, ל בארוכה. ואכ״מ). ועוד דין מדברי קבלה או מדרבנן והוא על השערות, ולא על הראש, וילפינן לה ממה שנא׳ שערך כעדר העזים, והוא מדין ערוה לק״ש וכו׳. (וחלוקים הם גם מטעם אחר, שחובת כיסוי הראש מה״ת אינו משום ערוה או הרהור, וגזה״כ היא שמחוייבת לכסות ראשה, אבל דין ערוה אינו דין על האשה, וגם הוא רק במקום שדרך לכסות כנשואות. ומה״ט הוצרכו ללימוד מיוחד שהוא ערוה, שמקרא דופרע את ראש האשה לא ידעינן שערוה הוא. ואכתי תיקשי שכיון שדרך לכסות ממילא ערוה הוא.  ובפשטות, י״ל דקרא דופרע אהני רק לרה״ר. אבל  לדברינו א״ש שכשמכסה ראשה וסופי השערות מונחות על כתיפה (ראה שו״ת מהר״י הלוי ט) כבר קיימה חובה מה״ת, שהראש מכוסה, ועכ״ז חשיב ערוה מקרא דשערך כעדר העזים, דקאי על השערות עצמן. וראה להלן מד׳ האג״מ. (וצ״ע במפרש נדרים ל, ב שמכוסות מפני הצניעות ששער באשה ערוה. וי״ל שהכיסוי מפני הצניעות, אלא שמבאר טעם וסברא להצניעות בשערות).

ולכאו׳ יש לדייק כן גם בל׳ שלה״ג שבת כט, א בדפי הרי״ף: ולית בה לא משום שער באשה בערוה ולא משום פרוע ראש, שיש ב׳ דינים כאן. אבל יותר נראה כפשוטו, שבא עלי׳ מדין ערוה לק״ש, וגם איסור פריעת ראש בכלל.

ונראה פשוט שגם בסוטה שמגולחת יש חובה לגלות ראשה. ומינה, שחובת כיסוי ראש מדת משה היא גם בכה״ג. וכמעט מפורש הדבר בסוטה ח, א, שאמרו ופרע את ראש האשה אין לי אלא ראשה גופה מנין ת״ל האשה א״כ מה ת״ל ופרע את ראש מלמד שהכהן סותר את שערה. ומבואר שראשה נכלל כבר בשאר הגוף. ומינה גם לדין כיסוי.

וכ״ה להדיא במהר״ם שיף כתובות רפ״ב – טו, ב – שבכלה שיוצאה בהינומא הראש בעצמה פרוע ולא שערה.

ואפי׳ את״ל שלא כדברינו, וחדא היא, פשוט שהאיסור בשערותי׳ אינו מחמת גוף השער מצ״ע, והאיסור על מקום הראש, אלא שגם השער בכלל, כדמוכח מהך דסוטה.

ומה״ט נמי אין דין ערוה בשערה היוצא חוץ לצמתה, למאן דאית לי׳ הכי (ואכ״מ. ובשו״ת הצ״צ שעה״מ מה (ובמהדו״ח אה״ע שסג), דקאי רק על שער הגדל מחוץ לצמתה, שאין בזה משום ערוה, לפי שמקום שאחוז בו אינו נראה כלל עם השער. והיינו כנ״ל), נוסף לזה שרגילים לגלותן, שחובת כיסוי השער היא רק במקום הראש, ואי״ז בכלל שערות הראש.

 והדבר מוכח גם ממש״כ בשלה״ג שם ״שער באשה ערוה לא הוי אלא בשער הדבוק לבשרה ממש ונראה גם בשרה עם השער״, וחזר ע״ז עוה״פ בסו״ד ״דאין איסור בשער אשה משום ערוה אלא במחובר לבשר וגם שהבשר נראה עם השיער״. ומוכרח מדבריו שיש ב׳ טעמים נפרדים להיתר בפא״נ, שאינו דבוק לבשרה, וגם שאין רואים הבשר עם השער. ובהשקפה ראשונה צ״ב שבודאי חל דין ערוה גם בראיית שערה לחוד אף שהבשר מכוסה, כרגיל, ומאי קאמר שרק כשנראה בשרה ה״ז ערוה. אלא שפשוט שר״ל שיסוד גדר ערוה הוא בשער שמחובר לראשה, וחל דין ערוה הן בראיית בשרה והן שערה המחובר לבשרה, ששערה אינו בגדר כיסוי לבשרה לפי שמגופה הוא, משא״כ בשער כשלעצמו כשהוא תלוש. (וא״ש עפ״ז ההיתר בשערה שחוץ לצמתה, שאין שם בשר הראש, שהוא העיקר כנ״ל). ולפ״ז בפא״נ הותר מתרי טעמי, שאין כאן ראיית בשרה לפי שמכוסה בפאה, ודמיא למטפחת ורדיד. ועוד, שאין כאן איסור בשערה לפי שאין השער מחובר. ואפ״ל נמי בכוונתו באו״א עד״ז, שר״ל שיסוד גדר ערוה וחובת כיסוי היא במקום השערות המחוברות לבשר, שמה״ט נאסרו השערות מחמת חיבורן לבשר, וממילא אסור נמי גם כשרואים השערות לחוד, כשמתפשטות למעלה בגובה. ואיך שיהי׳ בפירושו, גוף הבשר כשלעצמו ודאי אסור.

ואם תשיבני שדוחק לומר כן בדבריו, אמרתי אספרה כמו, שמצינו בראב״ן צה, ז, שכתב כי האי לישנא, ״אע״פ ששערה נראה כיון שאין בשרה נראה ליכא למיחש להרהורא״. ואם נתפוס הדבר כפשוטו, שרק כשמגלה גם לבה חיישינן להרהור כבסוטה (עיי״ש), תמוה מאד לומר שאין חשש הרהור בראיית שערה לחוד. ויתכן, אף שמודינא שדוחק בלשונו, דתרתי קאמר, שיש חשש הרהור בגילוי לבה מחמת בשרה, או גם בשערה אבל רק מחמת שבשרה נראה מחמתה, כלשונו לפנ״ז ״מגלה שערה לגמרי עד שנראה שערה ובשרה״, שתיבת ״לגמרי״ מיותרת. (וצ״ל שביבמות קטז, ב שאמרו לה סתרי מזייך, שהביא שם – היינו באופן שאין בשרה נראה עי״ז). ואף גם זאת, לא אמרו אלא שאין חשש הרהור, ולא שאין בזה דין ערוה. וכבר אמרו שמוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין (ראה כעי״ז בב״י יו״ד רכח סד״ה מי שאמר, שמוטב לדחוק הלשון ולכוונו אל הענין. ובס׳ אהבה בתענוגים להר״א אזולאי אבות א, ו: צריך האדם כשיעיין בס׳ הראשונים וכו׳ לכוון דבריהם לאמת אע״פ שידחוק מעט לשון הספר כדי שיסכים אל האמת).

ובאמת, מקום אתנו לדייק גם בלשונות הגמרא והפוסקים (וראה רש״י שבת בפרק במה אשה שכתב כמ״פ שערה. אבל שם נז, ב ד״ה שבכה כתב ״מיגליא ראשה״). אלא שהדיוקים אינם מוכרחים, וכנ״ל לא הדיוק עיקר כ״א הענין עיקר.

והרי בשער וקול הוצרכו לחדש דין ערוה רק לפי שאינו מגוף האשה (ובל׳ הרמב״ם אסו״ב כא, ב:. ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה. וראה ביהגר״א או״ח עה, ב ד״ה וה״ה. שו״ת אג״מ או״ח ד, טו), וכן בשוק קמ״ל אף דזימנין דמגלי (כבראשונים בברכות כד, א), ואסרוה מדרבנן לפי שהוא דבר נוי באשה. אבל ראשה בלא״ה יש בה דין ערוה מצ״ע שהוא מגוף האשה.

ועוד זאת, שבכלל בד׳ שלה״ג איכא לפרושי נמי, דס״ל שכל עיקר ההיתר דפא״נ הוא לפי שדינו כמטפחת, אבל ההיתר הוא רק כשאין נראה בשרה עם השער.

ובלאו ה״ט, הרי הכתוב משבח אותה בזה שראשך עליך ככרמל (נוסף לזה שדלת ראשך כארגמן), ומדמשבח לה בגווה ש״מ דערוה היא – ראה גם ס״ח קי, ש״כל האמור בשה״ש כגון בטנך ערימת חטים וכו׳ וכל שדרך לכסות ערוה לאשה לגלות״, והובא בשו״ת הצ״צ שם. וכ״ה בס׳ היראה לרבינו יונה רלח, שכל האמור בפרשה לשבח הוא בכלל ערוה. ואילה״ק, שהרי משבחה גם  בעיני׳, שיני׳, שפתי׳ ואפה וכו׳ – שהתי׳ פשוט, שבדבר שאין דרכה לכסות ודאי אין בכך משום ערוה (אא״כ במכוון  ליהנות שאפי׳ באצבע קטנה אסור. ובס״ח שמנה בתרתי ״האמור בשה״ש״ ״וכל שדרך לכסות״ – חדא היא, ור״ל שגם האמור בשה״ש אינו ערוה רק ברגילה לכסות, ומוכרח הוא, שהרי גם בשער קייל״ן כשרגילה לגלות כבבתולות אין ערוה). ועוד, דשאני פני׳ דלא סגי בלא״ה שאא״פ לילך בענין אחר, וכמ״ש בשו״ת הצ״צ שם ובחי׳ הצ״צ ברכות פ״ג – ה, ב. וראה גם שו״ת אג״מ שם באו״א. (וראיתי שהביאו מתורת משה להחת״ס פ׳ חיי״ש, שמה שהותר לה לכלות פני׳ לפי שלא נחשדו ישראל להסתכל בפני נשים). ובכל אופן, לא עלינו תלונותיכם, שקושיא זו מוכרח ליישב בלא״ה בפשט ד׳ הגמ״.

ועוד ילה״ע שהרי אמרו בערובין ק, א שצ״ל עטופה כאבל. ובעטיפת הראש אין נפק״מ אם יש לה שער או שמגולחת. וכ״מ בב״ר יז, ח שמה״ט צריכה לכסות ראשה מחמת בושה שעברה עבירה. וראה אדר״נ נוסחא ב, ט. וראה ריטב״א מו״ק כד, א. כסא רחמים על אדר״נ א. אלא שיל״ד שאי״ז חיוב, וכשאר קללות שנתקללה חוה שאין חובה להדר בזה. ועוד, שאין למדין הלכה מאגדה. אבל בגילוי מילתא ילפינן מאגדה, וכאן מדובר בהודעת המציאות שנענשה לעטוף ראשה כאבל. וראה באג״ק יא ע׳ ר שפנימיות הטעם דכיסוי הראש ע״פ נגלה כעונש על חטא עה״ד. איברא, שבחדא״ג מהרש״א שם  נראה שפי׳  שעטופה כאבל הוא כדי לכסות גידול שערה כלילית. אמנם, אי משום הא לא יוקשה דמיירי במילתא דשכיחא, ולא נחית לנדו״ד. ועוד שבילקוט שמעוני בראשית כז, חשיב לה בתרתי מכסה ראשה כאבל, ועוד שמגדלת שער ואינה מגלה ראשה כ״א בלילות (וי״ג בזנות). וראה תו״ש בראשית קיא. דברי יציב דלקמן.

ואף את״ל דלא ככל הנ״ל, כלך לדרך זה, שבכל אופן ראשה הוא ממקומות המכוסים, וכל שדרך לכסות ערוה הוא. וכל׳ המדרש (במדב״ר ט, טז), שדרך בנות ישראל להיות ראשיהן מכוסות. ולכך היה פורע ראשה ואומר לה: את פרשת מדרך בנות ישראל שדרכן להיות מכוסות ראשיהן, והלכת בדרכי הגוים שהן מהלכות ראשיהן פרועות. ולא עדיפי מאנשים שאסור לגלות ראשן משום צניעות, כיון שכולם דרכם לכסות ראשם לעולם, שה״ז כמגלה בשרו המכוסה – שו״ע אדה״ז מהדו״ת ג, ו.  (ומש״כ בשו״ת אג״מ או״ח א, מב שהאיסור לקרוא ק״ש כנגד שער אשה אינו מצד דין מקומות המכוסים, ולדידי׳ ה״ט דילפינן לה מקרא דשערך כעדר העזים ולא מופרע את ראש האשה, דלא מהני קרא דופרע לדין ערוה, כיון שבתולות הולכות בגילוי ראש, עיי״ש בטעם דס״ל (כערוה״ש או״ח עה, ז) שמותר לקרוא ק״ש במקום שנהגו הנשים לילך בגילוי ראש – הוא נגד דעת רוה״פ, כמפורסם. ואכ״מ).

וכן מוכח בפשטות הגמ׳ נזיר כח, ב, שגם במגולחת מכסה ראשה בפא״נ. ואת״ל שהוא רק משום גנאי, אזדא לא הראי׳ בעין משפט שם (ועוד) להיתר פא״נ ברה״ר ע״פ הגמ׳ שם, דהא הכא מיירי במגולחת שלסברא הנזכרת אינה חייבת בכיסוי. וכן י״ל גם בדעת האוסרים משה שפירשו דמיירי בביתה, שבודאי ברה״ר אינה מגלה ראשה, שפריעת ראש דאורייתא (אלא שזו אינה ראי׳, דאינהו קאי לר״מ שיכול להפר שאומר אי אפשר באשה מגולחת, וטענתם שכשאינה מגולחת אסורה לצאת כך ברה״ר). הרי לך שאף במגולחת מחוייבת בכיסוי.

וכן מוכח למנהג שנשים מגלחות ראשן (ויש שכתבו שיש שנהגו כן כבר בזמן הש״ס) שמגולחת חייבת ג״כ בכיסוי. וראה גם תורת יחיאל נשא טו. וכ״מ בהגהות פורת יוסף נדרים ל, ב, שהנודר משחורי הראש מותר בנשים דנשים לעולם מכסו ראשייהו, ופי׳ שם דקס״ד שלפי שדרכם לגלח שערם נקראו שחורי ראש, עיי״ש.

וכ״מ בשו״ת מנחם משיב קירשענבוים א, כו, שנקט שגם מגולחת צריכה לכסות ראשה.

ונפק״מ בכ״ז גם לענין אשה שמקום צמיחת השערות גבוה יותר משאר הנשים, אם מחוייבת לכסות מחמת הראש. (ולאידך, כשמקום צמיחת השערות למטה יותר, שמותרת בגילוי כשגילחה השערות). וכן נפק״מ מזה, בגוף חובת כיסוי במגולחת, שאף שאין דרך נשים לילך כן ברה״ר, נפק״מ בביתה פני אחרים, או לענין ק״ש.

וראיתי בספרי אחרוני הזמן שדנו בזה. ומהם שלא העלו דבר ברור מילתא בטעמא, רק אם קבלה נקבל. והנלפענ״ד כתבנו.

וראה עוד מזה בשו״ת אז״נ ז, פ. דברי יציב ה, פ, יא. דעת נוטה א, עג ע׳ ריט. הליכות חיים א ע׳ לט. הליכות ישראל א  מד הע׳ ו. שו”ת אבני חושן ג ע׳ תט. העץ להשכיל ג ע׳ קנד. לבושה של תורה כב, ה ואילך. בני בנים ג, כא. קובץ אמרי יחזקאל גל׳ כב בשם החזו״א. (ולהעיר, שכמה מאלו שכתבו להקל, היינו מדין ערוה, שאין ערוה רק בשער, ומותר בק״ש כנגדה, אבל עדיין חייבת בכיסוי מדאורייתא. ויש גם דין ערוה בטפח כבשאר הגוף).

[ובהיותי בזה צל״ע מש״כ בחמו״ד יו״ד קצט, א, למיסבר סברא, שכשצובעת שערה אף נשואה מותרת בגילוי שער. והוא תמוה].

 

 

#5478