Making Tea and Coffee on Shabbos
Question:
Is it permissible to make tea and coffee in a Keli Shlishi using instant coffee or tea bags, or is this considered coloring the water?
Answer:
Almost all Poskim maintain that there is no issue with coloring food whether solid or liquid. There are those who are stringent L’chatchilla, but their position hasn’t been accepted as Halacha. In fact, the Rebbe has on occasion mixed wine into Mashke bottles in public at Shabbos Farbrengens.
Some suggest that when possible to put in the coffee first and then the water to avoid the coloring issue, but there are drawbacks to doing that. There could be an issue of melting the instant coffee by pouring hot water over it.
One who wishes to avoid almost all the issues, can prepare coffee essence before Shabbos and pour hot water from a Keli Sheini on the coffee essence. Alternatively, one can pour milk into the instant coffee on Shabbos, and then pour hot water from a Keli Sheni into the liquid. This avoids many of the issues.
See also:
Sources:
ראה רמ״א בדרכי משה סי׳ שכ דמוכח להדיא דאין חילוק בין אוכלין למשקין. וראה פמ״ג שיח במ״ז טו. א״א סוסי׳ שכ. ובארוכה – קצוה״ש סי׳ קמו ע׳ יח ואילך. וראה בארוכה שו״ת יבי״א ב או״ח כ. ועוד.
וגם במשנ״ב שיח בשעה״צ סד כתב רק לצאת דעת החוששים בדאפשר. ולא דס״ל הכי מדינא, עייש״ה.
החשש בעירוי ישר על הקפה משום מוליד – ראה בארוכה שו״ת מחזה אליהו פאלק ב, טז. וכבר העירו כו״כ במה שלא מצינו שחשו משום מוליד בקפה נמס, בימינו שנמס מיד. וראה בקצוה״ש קכז בבדה״ש יד בההיתר לערות על סוכר שנימס אח״כ מאליו, וד״ז ל״ש כאן. ולא נזכר מזה באחרוני הזמן. וכנראה שרק בימינו נמס מיד. והאריך וכתב להחמיר בשו״ת מחזה אליהו שם, ודחה כל הסברות. וס״ל להתיר רק בנתינת רותחים לתוך הקפה ולא איפכא. וכוותי׳ כתב במתנת אברהם שפיצר א ע׳ נד. וראה גם בארוכה דרך המלך מלכה ה, לא. אבל ראה צהר טו ע׳ ריד. אוצרות השבת קוריץ ע׳ שכו.
ואף שאי״ז מעניננו כאן – נקיטנא נפשאי בקצירת האומר, שבדיני בישול גם כמה ספיקות בנדו״ד, אם קפה דינו כתבלין, ואם כל יבש שנימוח אסור בכלי שני לדעת אדה״ז בסידורו, ואם יש מקום לאסור גם בכלי שלישי (אי משום מיחזי כמבשל, שקשה מסברא לחלק בד״ז בין כ״ש לשלישי, זולת אם נאמר שגם דין נראה כמבשל תלוי בפעולה מסויימת על האוכל, ואי משום חומרת היראים בקלי הבישול, שכתב להדיא להחמיר בשלישי, אא״כ נאמר שלא נהגו כדבריו בזה. וכבר העירו משו״ע אדה״ז תנא, לד). ומצד חומרא דיד נכוית בכ״ש, או דאמבטי. ועוד יש לדון בקפה נמס, משום בישול אחר קלי׳ וצלי׳, שיש ומייבשים אותו אחרי בישולו (ויש לדון אם נתבשל שם בישול הראשון. ויש שאינו מבושל לגמרי מתחילתו). ועוד דנו משום מכב״פ באוכלים. וכדלקמן.
ובאופן המבואר בפנים פלטינן מרובם ככולם של הספיקות. ועד״ז הוא בחי׳ הצ״צ שבת פ״ג לענין עירוי מים רותחים על משקה הטייא לערות עליהם מכ״ש.
מכב״פ באוכלים – ראה הנסמן במקורות ועיונים להלכה יומית אות תס. ויש שהחמירו מה״ט בקפה – כ״ה בשו״ת שבה״ל ח, סג בסופו. קנה בושם ג, כא, ב. יסודי ישורון ע׳ צט. ויען יוסף קנג. וי״א שחזר בו להקל, אבל החמיר עדיין לעצמו. וכבר כ״כ להחמיר בזהב שבא הביאו בשו״ת אז״נ א, לה ואילך. וכ״ה במטה אהרן חסין או״ח ד, הובא בשו״ת יבי״א ח, לח, ו. ובשו״ת לבו״מ תנינא קלב שאם יתברר שהקפה א״ר לאכילה יש לחוש למכב״פ. אבל עיקר תו״ד שם לקולא.
ומשה״ק בכ״מ משו״ת גנת ורדים ג, ז, וכל הפוסקים הקדמונים דנחתי לדין קפה בשבת (ראה אצלנו 17624) ולא הזכירו ד״ז – יש לחלק שהיו רגילים אז לאכול חי משא״כ בימינו.
אמנם גם למחמירים במכב״פ באוכלין, מקום לחלק בקפה מכמה טעמים, חדא שגם בימינו הקפה נאכל ע״י הדחק ללא מים. וראה שו״ת חת״ס עד. ואאזמו״ר בשערים מצוינים בהלכה פ, ט, כתב סברא שלפחות ראוי הוא עם סוכר. וכ״ה בשו״ת יחו״ד ב, מד.
ועוד, שכמו שמותר ליתן תבלין שהעיקר האוכל ולא התבלין כך בקפה העיקר המים כבדיני בשולי נכרים (אבל ראה שבה״ל ב, מד שהחמיר בקפה נמס).
ועוד שאין המים מתקנים את הקפה אלא שראוי יותר לאכילה ותו לא. ובקפה נמס עדיף שהוא רק עירוב גרידא, ולא שינוי.
אלא שיש שהחמירו בשפירט״ו ויי״ש חזק. ובפנ״י שבת מא, א נזכר גם בנוגע למזיגת יין.
ועוד היתר להדעות שבאוכל מיד ליכא מכב״פ באוכלין. וכן הדרך בקפה.
ולהעיר שבשו״ת הר צבי קפט בסודה נתן עצה לא להגיס בכף.
והעירני הרה״ג הגר״י וקסשטוק שליט״א: הנושא של מכה בפשיט באוכלים הוא פלא עצום, שהרי כל הלכות שבת מלא בנוגע כל מיני תיקוני אוכלים שמותר לעשות בשבת, וכאלו שאין אסורים רק מדרבנן, כגון בישול בחמה המותרת בשבת, וכגון מליחת אוכלים שבאופנים מסוימים מותרת לגמרי, ובאופנים אחרים אסור רק מדרבנן גם אם האוכל אינו ראוי לאכילה כלל בלי מליחה (כגון מליחת בשר להוציא מידי דמו דמבואר בתוס’ חולין י”ד. ובשאר ראשונים דאינו אסור רק מדרבנן), וכגון טחינה המותרת ע”מ לאכול לאלתר גם אם אינו ראוי כלל לאכילה בלי טחינה (כן ס”ל לרוב פוסקים מעיקר הדין דלא כהחז”א שהחמיר בזה) וגם התירו טחינה כלאח”י, וכגון לישה המותרת באופנים המסוימים וכו’ וכו’. ואטו כרוכלא נמני ונייתי, ובכל הנך לא חששו הפוסקים שיהיה איסור מצד מכה בפטיש, א”כ שייך לומר כלל שיש מכה בפטיש באוכלים, ואע”פ שבירושלמי מפורש שיש, לכאורה מוכרחים לומר דלא קיי”ל כהירושלמי בזה.
ות״ח חשוב כתב לנו בזה״ל: בהאי ענינא דמכה בפטיש באוכלין לכאורה יש ראיה מגמרא בבלי. ויל”ע למה לא הזכירו הפוסקים ראיה זו, שבשבת קט, א איתא דר”ח חידש שמותר לעשות שריקא טויא ופירש רש”י לשרוק ולטוח שמן וביצים מגולגלים. והחידוש שלא אמרינן דדמי למתקן, ואח”כ קאמר הגמרא הכ”נ כיון דמיתכיל בהכי לאו מידי קעביד. ומדברי הגמרא משמע דאי לא מיתכיל בהכי יש לאסור, ולכאורה היינו משום מכב”פ, וכהסוברים דבאוכלין יש משום מכב”פ. וכן מדברי הריטב”א שבת קיז, א דקס״ד לאסור רדיית הפת משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכת הפת, וש”מ דיש מכב”פ באוכלין.
ועניתי לו: כבר העירו משם – ראה שביתת השבת מעשה חושב דיני מלאכה שא״צ לקיום ג, שהביא ממאירי שם ועוד. אלא שאינו מוכרח שם שהוא מה״ת.
וכבר כ״כ לדחות דבריו בקצוה״ש קל, יג דין מכב״פ באוכלין י, ע׳ כד, דהתם הוא משום אשוויי אוכלא מדרבנן. ומדייק מל׳ אדה״ז שכד, ד, שכל שיש סרך מלאכה אסור. ולכן בשריקא טויא גרע שה״ז חם. וראה גם תהל״ד שיח, כ, דהך סוגיא קאי לר״ה דשוויי אוכלא אסור ולכן לא הביאוהו הפוסקים.
גם י״ל בפשיטות דהא גופא קמ״ל בגמ׳ שליכא מכב״פ באוכלין. ובהכי סרה גם הראי׳ מדברי הריטב״א, דהא גופא קמ״ל דליכא משום מכב״פ באוכלין. וראה גם תו״ש שיח, יד. וא״ש היטב שבשבת קלא, ב, ובר״ה כט, ב נזכר ד״ז בשם תנא דבי שמואל. וכבר כתב בתורי״ד ביצה כב. ב דלשמואל בפירות כל תיקון שאתה עושה מותר. והכי קייל״ן.
ובאמת עד״ז מצינו סברת רב אדא בשבת קמ, א שבשרה חלתית חייב. ולא קייל״ן הכי, וכדפריך אביי אלא מעתה שרה אומצא במיא ה״נ דמחייב. ולא נת׳ מעיקרא מאי קסבר רב אדא. ולה״ל, יתכן שר״ל משום מכב״פ. ובחת״ס שם דדמי לקולייס האספנין. (אבל לכאו׳ כוונתו שם למבשל. ובחי׳ הב״ח שם – משום מגבל תולדה דלש). ובסברת אביי – שגם באומצא מתרכך. וראה חת״ס שם באו״א. ובשו״ת עטרת יצחק סוסי׳ סב אכן הוכיח משם דליכא משום מכב״פ באוכל. וכ״ה בשבה״ש מבשל בבאר רחובות צג, וטעמו דאל״ה אינו מובן הדמיון לאומצא.
ויתכן נמי שהוא כסברת הירושלמי שבת ז, ב (מד, א) שכל דבר שלא מצאו סמך, עבדוני׳ משום מכב״פ. ואולי לכן רצו לאסור מה״ת גם תק״ש.
גם י״ל דשאני רדיית הפת, דשאני רדי׳ שאינו תיקון אוכלין גרידא, אלא תיקון חשוב דגמר עשיית מלאכת הפת. ודוחק.
ולכאורה קצת ראי׳ מרמב״ם שבת כב, יא-יב, דבהדי דיני בישול הזכיר איסור לטרוף דבש בחרדל שלשו מע״ש וכן לשחוק בשום שריסקו, וכן לערב יין ומים ושמן אפרסמון שאינו ראוי לאכילת בריאים. ובפשטות, שייך לדיני לישה ועובדין דחול וגזירת רפואה. ונתקשו מאי שיאטי׳ לדיני בישול. וכבר ביארו בזה שהוא סרך מלאכת בישול שמכשיר האוכל, כיון שהוא תיקון חשוב. וע״ד סגנון הרמב״ם בהגסה שהוא מצרכי הבישול, וסחיטה מצרכי הכיבוס. וראה אורה ושמחה שם. ומ״מ, כל הנו״כ לא הבינו כך. ובכל אופן, משם מוכרח, שזולת זאת אין חשש באשוויי אוכלא, ורק בטריפה או שחיקה, או בדבר שא״ר לבריאים. וג״ז רק מדרבנן.
והעירני מח״ס שבת כהלכה שליט״א משו״ע אדה״ז תקט, ח: מותר לחתוך החוט הנשאר תלוי בעוף לאחר התפירה וכו׳ ומכל מקום נהגו שלא לחתכו אלא לשרפו אף על פי שהכל אחד שכמו כן הוא מתקן כלי (פירוש גוף העוף) בשריפת החוט כמו בחתיכתו”. ולכאורה משמעות דבריו שבמוסגר, דס”ל דאיכא מכה בפטיש באוכלין [גוף העוף]. והרי מפורש גילה דעתו לעיל בהל’ שבת – דלא ס”ל כן, ואכן אין איסור לתקן אוכל שאינו ראוי לאכילה להופכו לראוי באכילה, ראה שם שיח, יא. שכד, ד.
ואולי י״ל שלכן הקיפו במוסגר.
ויש שכתב ליישב, שבשר שאינו צלוי או מבושל אינו נקרא אוכל. עוד ראיתי למי שכתב ליישב, שכוונת אדה״ז היא איפכא, שאין לחלק ביניהם (חיתוך ושריפה) כלל, שהרי בשניהם הוא מתקן גוף העוף, ומ”מ התירו לעשות כן, מכלל דאין בזה תיקון מנא כלל (וע”ד המבואר בקו”א סי’ תקיד סק”ד). וא”כ קושיא מעיקרא ליתא.
#1819
