Is one allowed to pull open the seal of a carton orange juice bottle on Shabbos?

 

I am referring to the seal under the cap that you need to pull hard to rip off.

 

Answer:

It has come to our attention that there is no preexisting opening on the orange juice container. Thus, when removing the ring tab one is creating a new opening and therefore it shouldn’t be done on Shabbos. It would be best to remove the entire top of the carton and avoid the issue.

Regarding opening bottle caps, there is an argument amongst contemporary Poskim, if one is allowed to open it on Shabbos. Therefore one should open before Shabbos.

If one forgot to open before Shabbos, there is room for leniency, specifically with plastic caps. See also Article #191.

 

Sources:

יש כמה פרטים לדון כאן: קודם כל אם זה בגדר נקב חדש, ראה משנה שבת קמו,  ב: שובר אדם את החבית, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. ובגמרא שם ושוין שנוקבין נקב ישן. וראה שו”ע סימן שיד סעיף א ואדה”ז סעיף ב שגזרו על כל נקב אפילו עשוי להוציא בלבד, גזירה שמא יבא לעשות נקב שחייבים עליו.

בנוגע נקב ישן – ראה שו”ע סעיפים ב-ג אם הוא בכל כלי, או דוקא בכלי חרס.ואדה”ז פוסק: ויש לסמוך על דבריהם במקום צורך גדול.

ויש מקום לדון שזה ככלי מוסתקי שמותר לשברה. לאידך ראה אדה”ז סעיף יג שמבואר שאפילו בכלי מוסתקי מותר דוקא לשברה, ולא לעשות פתח אפילו להוציא בלבד.

וכן יש לדון שזה כחותלות של תמרים המבואר בסעיף ח שמותר להפקיע. ולכן הקילו כמה פוסקי זמנינו. לאידך, שם התירו לסותרו לפי שהוא כמי ששובר אגוזים, והיינו דוקא שבירה ולא לעשות פתח. ויש גם כן דעות שיש איסור מחתך.

אמנם, בנדו״ד שנתברר שמעולם לא הי׳ נקב שם ה״ז נקב חדש ממש, ויש בו משום עשיית פתח יפה ואסור מדרבנן עכ״פ, אף שיש שנטו קו להקל גם בזה שעיקר הכוונה להוציא המיץ ולא לעשות פתח – ראה חזו״ע שבת ה ע׳ שפד. (וראה להלן שיש שכתבו להתיר אפילו פתח יפה בכלי המיועד לזריקה). ועצ״ע לחלק בין זה לפתח שבחבית, שהרי רצונו בפתח שיוכל להוציא משם בכל עת.

אולם, בנוגע לפתיחת פקקים, נחלקו הפוסקים, והמיקל בשעת הדחק יש על מי לסמוך. ובהיות ורבו הדיעות בכ״ז וישראל אדוקים במצות עונג שבת הנח להם במנהג שנהגו.

וראוי ונכון לפתוח מבעוד יום, כדי לימלט מכל מיני חששות. ובמכ״ש מפתיחת המגופה וכיסוי היין שבזמנם – ראה סה״ש תש״ג ע׳ 74. סה״ש תרצ״ו (מהדו״ח) ע׳ 141.

ומעתה בגוף הענין, בנוגע החשש דעשיית כלי ותיקון מנא שהפקק מתוקן לשימוש מחמת הפתיחה – האמת ניתנת להיאמר שכל הפוסקים שדנו בשעתו בנוגע להסרת המגופה מעל הבקבוקים משום סתירת כלי, לא עלה בדעתם האי חששא כלל, ופשיטא להו להיתר. וכבר תמה בזה בשו״ת מנחת שלמה א, צא, יב. וידוע ומפורסם, שמאז ומקדם נהגו היתר בדבר עד שחדשים מקרוב באו לאסור איסר. וחס לי׳ לזרעא דאבא לעשות כו״כ משלומי אמוני ישראל לטועים, וולא ניחא למארייהו למימר הכי. והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם.

וכבר כתבו לבאר, שבאמת הפקק בגדר כלי לפנ״ז, ומשמש לאותה מטרה – לשמור על תכולת הכלי, ואף נעשה מלכתחילה כך בכדי שיפתחנו. ולא שנא מגוף העברת הפקק מהבקבוק אחרי פתיחתו, שבודאי לא נעשה עי״ז כלי כיון שראוי כעת לבקבוקים אחרים, לפי שגם לפנ״ז ראוי הוא מצ״ע לכך. והה״נ בפתיחת הפקק לראשונה, אף שהוא מעשה חזק ולא קלוש כהעברת הפקק. ומה שהפח מתעקם לפני סוף ההברגה – היינו אחרי שנגמר כבר הכלי. וע״ד מוכין שנשרו שמותר להחזיר. ועוד כיו״ב.

או כלך לדרך זה, שכל עיקר דין מתקן מנא הוא בדבר שאינו ראוי לשימוש מעיקרא (וגם בשפוד ומחט שנתעקמו מעט – שכבר הי׳ ראוי מעיקרא אבל כעת אינם ראויים כ״כ לשימוש ונחשב שנתקלקל הכלי, שהרי כשנתעקם לא יוכל לתפור בו, ובכה״ג ה״ז בגדר תיקון גמור, וכן מוכח בשו״ע אדה״ז תקט, א, בנוגע לשפוד שנעקם, שאם אכן ראוי לשימושו אסור רק משום טירחא שאינה צריכה ביו״ט ולא משום תיקון כלי), משא״כ בנדו״ד, שמעיקרא נעשה להשתמש בו כך ואינו בגדר קלקול, וגם ראוי הוא מעיקרא, אלא שמשנה קצת מאופן שימושו, שעד עתה שומר על תכולת הבקבוק בטוב, וכעת חזר להיות פקק הברגה ללא שמירה מעולה והדוקה. ובפרטיות, שהחלק התחתון שבהכיסוי ענינו לחזק חלקו העליון, ואחרי פתיחתו לא נשתנה שום דבר בחלק העליון. וראי׳ לדבר, ממש״כ בראש יוסף ביצה לב, א שבאילפסין חורניות דשרי לפתוח ביו״ט, דמעיקרא כלי הוא וכשפותחן לא משוי להו מנא, אף שנשתנה אופן שימושו, דמעיקרא אוכלים בתוכן והשתא נעשו ראויים לטגן בתוכן. וכש״כ בנדו״ד שמשמש גם כעת לאותו דבר לשמור על תכולת הבקבוקים. 

ול״ד למלבן כלי חלב ביו״ט להשתמש בו לבשר שאסור משום תיקון מנא, אף שראוי לפנ״ז לחלב, דנוסף לזה שאינו איסור מה״ת, שאני התם שמחמת איסור אינו ראוי כלל, משא״כ בפקק שהכלי כבר נגמר לפנ״ז. וגם, כנ״ל, שבנדו״ד התיקון הוא בחלק התחתון של הפקק, ולא במקום ההשתמשות שלאמח״כ. וכל כה״ג לא אסרו רבנן.

ול״ש ממי שנסתבכו בגדיו בקוצים שמפרישן בצינעא ובנחת ואינו בגדר תיקון מנא, וכן מותר להסיר פחם שבראש הנר (ובט״ז תקיד, יב שאינו כאן תיקון כלל אלא מסיר דבר המקלקל). וכן מותר לצחצח שופר במים ובמ״ר ואינו בגדר מתקן מנא. וכן להדיח שיירי כוס יין של גוי. וכן מותר לנקות שיירי חלב שבנר ביו״ט. וכן מותר להפריד דפים שנדבקו ע״י שעוה שנטף עליהם. וכמו״כ מותר לפתוח נקב ישן שנסתם, עכ״פ בחבית של חרס. וכן בכלים שנדבקו זל״ז אחר גמר מלאכתן – ראה אדה״ז תקיד, יז (אבל שם מיירי שנדבקו ממילא דרך עראי). ומותר להחזיר רצועות של סנדל ומנעל שנשמטו ממקומן, אף שמנעל ללא רצועות אינו ראוי כ״כ ללובשו (וצינור שעלו בו עשבים גרע טפי שאין דרכו בכך וחשיב קלקול גמור. וכבר נחלקו אם הוא מה״ת או מדרבנן. וראה אצלנו במקורות ועיונים להל׳ יומית אות תשמז. ואכ״מ). אלא שבכהנ״ל ה״ז דבר חיצוני שעל הכלי ולא בגוף הכלי עצמו, ובל׳ הט״ז שם: והוי כאילו ד״א נדבק בנר. ומה״ט ל״ד למלקט יבולת מהבגדים או קיסמין וקסמים דקים שנארגו בבגד עצמו. ועכ״ז, שאני נדו״ד שתורת כלי עליו לפנ״ז, ואין כאן קלקול מהותי בגוף הכלי. ויתירה מזו, ראה בשו״ת מהרש״ג ד, יא לענין עשיית ציגארעטען ביו״ט שתיקון מנא שייך רק בדרך שדרך אומן לעשותו ולא במה שכל יחיד עושה בביתו. ולהעיר מאבן האזל שבת י, יז. וצ״ע דמ״ש ממיעוט ענבי הדס ביו״ט, וכן אסור להעריך זוג המקשקש בשבת כשעמד מללכת, וכן מחט שנתעקם אסור לפושטו. ועוד כיו״ב. וראה גם אצלנו במקורות ועיונים להל׳ יומית דלקמן. וצ״ל בכוונתו שהוא תיקון קל וקלוש במאד, שבעיני בנ״א לאו שם מלאכה עלה. (וראה כעי״ז בשו״ת האלך לך שלמה שלח, שאי״ז מלאכה כלל ואין לו דמיון למלאכה. אמנם לא נחית שם להדיא לענין תיקון מנא. אבל בשו״ת שאילת שלום מג כתב להתיר מפני שאינו מתקיים, והב״ד בדע״ת תקיא, ד. ובהגהותיו לאר״ח ספינקא שם. ושם שהוא ע״מ לסתור לשורפו ביומו. וראה גם בדע״ת רסי׳ תקט לענין יבוש עצים לחים בתנור בכדי לבשל בהם. וכ״כ בקצוה״ש קלח בבדה״ש יג. וצ״ע לחלק בין זה לאיסור אגידת חבילות תבן להסיק ביו״ט – אדה״ז תקז, ח. וכן אסור לקטום קיסם אף שרגיל להשליך הקיסם אח״כ. וראה גם משנ״ב שכח, קנב לכרוך נייר של פתילה להכניסו לפי הטבעת. וכן אסור למעט ענבי ההדס, אף שנזרק אחרי החג. אבל התם שאני כדלקמן). ול״ד למיעוט ההדס וטבילת כלים והפרשת תרו״מ וכדומה, שהם בגדר תיקון קל, שכשמכשירו למצותו גרע טפי. (ומה״ט י״ב משום מתקן מנא במיעוט ענבי ההדס, אף שאוכלי בהמה אי״ב משום תיקון כלי. אבל במנ״ח מוסך השבת מלאכת מכב״פ אזיל בתר איפכא, שתיקון שהוא רק משום מצות התורה ל״מ תיקון לחייב משום מכב״פ, אבל אסור מדרבנן. אבל הו״ע הביא מכ״מ להיפך. ולאידך, ראה שם במלאכת קושר שבעצמו כתב שבהטלת ציצית בבגד גם בקשאש״ק  – ראה פמ״ג שיז בא״א ו – חייב משום מכב״פ. ויש שכתבו דהתם שאני שכך גמר עשיית הבגד מחמת המצוה. וראה בשולי המנחה שם ושם. ובכל אופן, לעניננו ל״ש שי״ל שבאיסור דרבנן דמתקן מנא שלאחר גמר מלאכתו גרע  טפי כשאינו ראוי מחמת המצוה). והכי איכא לפרושי נמי במג״א תקפו, ט, שהסרת סתימה שבנקב השופר אסור משום מתקן מנא, דלכאו׳ מ״ש מהדחת כלי וכדומה (וסרה קושיית שו״ת מהר״ם שיק או״ח קנה).

וראה גם שו״ת שיח דוד גבאי ב, לא שאסף איש טהור כמה סברות לצדד להתיר בכ״ז.

ועוד שאין כוונתו לעשות כלי וכד׳ המ״מ שבת י, יז ושם יב, ב, שבמתקן מנא ליכא משום פס״ר. (וח״א העירני, שמצינו כדוגמתו בדרבנן, ברמב״ם שבת כג, ג, שאם הניח שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם מותר. ולכאו׳ משמע דהיינו פס״ר בסתימת נקב. אבל שם יל״פ כבריטב״א שבת קלט, ב שבמניח להצניע אינו מהדק בחוזק ואין כוונתו שיהא מונח שם לעולם. אבל ל׳ הרמב״ם ל״מ כן. וכבר העיר בגוף הענין במשמרת מועד שבת קלט, ב. ושם ר״ל שמעיקרא לא גזרו רק במכוון לכך. והנה, כפי׳ הנ״ל שבמתקן מנא ליכא משום פס״ר, כן רגיל לפרש בכוונת המ״מ. ובמק״א – בקובץ אהלי תורה, מצורף לשאלה 15107 – כתבנו לפרש בד׳ המ״מ עפ״ד אדה״ז שכח, לב, באו״א, שהוא משום משאצל״ג, ובמכב״פ כיון שאינו מתכוון הותר לו משאצל״ג במקום צער. ועפ״ז ל״ש בנדו״ד. ועוד מצינו לפרש במחה״ש שטז, יב בכוונת המ״מ כד׳ ס׳ הבתים שערי המלאכות ב, א  שכוונתו להוציא ליחה ולהנצל, ומפרש במחה״ש שהוא בגדר מתעסק. וראה מרכה״מ וחי׳ ר״ח הלוי שם ובמשנ״ב שטז בבה״ל ז ד״ה נחשים שביארו באו״א.

אלא שבלא״ה מצינו שיש שכתבו לחלק בין הנידונים. וע״ד ובדוגמת החילוק בדברי אדה״ז בין מפיס מורסא – שכח, לב, בעילת בתולה – רפ, ג בסופו, וכן במיעוט ההדס – סוסי׳ תרמו, למיחם שפינהו – שיח, כא. וע״פ הלח״מ שבת יב שם. וראה מחה״ש והגהות לבו״ש, דגו״מ, רעק״א, חמד משה, ועוד למג״א שיח, לו. וראה גם בחי׳ הצ״צ שבת מא, ב (מ, א – בדפי הספר) משה״ק על המג״א שם. ועדיין צריכים אנו למודעי במה שבהרחבת נקב ע״י הוצאת הסכין התירו רק משום פס״ר בדרבנן – אדה״ז שם ג – ולא מחמת סברת המ״מ, וכפי שאכן כתב בביהגר״א שיד, א בסופו ד״ה ואם הי׳. והובא במשנ״ב שם בשעה״צ יג. וצ״ל הטעם כנ״ל שרק במפיס מורסא וכדומה שמחשבתו משויא לי׳ תיקון, שאינו בגדר פתח לולא מחשבת האדם, אהני סברא זו. ושו״ר שכ״כ בשו״ת מנח״י ד, פב, טו. (ואולי גם לדעת הלח״מ אהני סברת המ״מ בנדו״ד, אף אם נאמר שהפקק יש עליו שם כלי לפנ״ז, שי״ל שעיקר טעמו אינו משום שבדבר שאין בו שם כלי אא״פ לעשותו כלי ללא כוונה, כ״א שכשאינו כלי אין הכרח בתיקון זה, אבל בדבר שהוא כלי מצ״ע, והתיקון נוגע להכלי, בטלה דעתו אצל כל אדם. אמנם, בנדו״ד, שכו״ע נמי אין דעתם על התיקון, אהני סברת המ״מ דליכא משום מתקן מנא. ובסגנון אחר, דהתם מיירי בכלי גמור, וכיון שלמעשה תיקן כלי גמור לא איכפת לן בכוונתו, אבל בפקק שאינו כלי גמור, ועיקרו רק לשמור על תכולת המשקה עד שגומרו, וכל שאינו מתכוון לכך אי״ז תיקון מנא. ועוד, שכמ״פ רגיל שאין משתמשים בהפקק, לפי שגומר כולו מיד, וכגון בבקבוקים שמגישים לציבור. לאידך, ילה״ע שבסי׳ שכח שם ציין אדה״ז עה״ג לד׳ המג״א שיח, לו, לענין מיחם. וראה פיתוחי חותם ווייס ג, לח ואילך מש״כ בדעת אדה״ז. ובאו״א בדעת אדה״ז – ראה במאמרו של הר״א שי׳ למברג בס׳ המאתיים, שהכל תלוי בגברא אם כוונתו לתיקון כלי או לא, ולא בחפצא בגוף הכלי, אבל תלוי גם בכוונת עושה הכלי ולא רק בכוונת המתקן. וכבר העירו שבלקו״ש יד ע׳ 16 הע׳ 32 לא הביא לד׳ אדה״ז כלל. ואכ״מ.

ועוד אחת אתנו, שי״א שגם אם נאמר דאהני סברת המ״מ גם בדבר שהוא כלי מעיקרו, מ״מ היינו רק לדבר שלא נראה לעין כל שהוא בגדר תיקון, ומלאכה קלושה וגרועה היא, שאין דעת בנ״א עלי׳, ובכגון דא אזלינן בתר דעת האדם – ראה כעי״ז שבה״ש מעשה חושב כללי דשא״מ ופס״ר יז, א ד״ה ועפ״ז. חזו״א שבת נא, ח. והאריך בזה בפיתוחי חותם שם כז ואילך. וצ״ע בנדו״ד אם כך הוא.

גם ילה״ע בעיקר ד׳ המ״מ, שגם כשאינו מתכוון לתיקון כלי, אכתי איכא למיחש שמא יתכוון לפתח, ובמפיס מורסא התירו לפי שמשום צערו לא גזרו. ומדויק בשו״ע אדה״ז שם, שהסברא להתיר משום צער אינה רק מחמת איסור משאצל״ג, אלא גם להסברא דליכא משום תיקון כלי כשאינו מתכוון לכך (ושחייב על משאצל״ג) – עדיין זקוקים אנו לסברא הנ״ל. ויל״ע אם יש לחוש לזה בכל מתקן מנא או רק במפיס מורסא. וראה גם שו״ת הרדב״ז א׳תקכב, שגם לסברת המ״מ אסור מדרבנן. וכ״ה גם בלחם יהודה עייאש שבת א, ה. מגן אבות להגר״מ באנעט שבת ל, א ברש״י ד״ה ש״מ – בד״ה ודע (כט, א – בדפי הספר). ישועו״י שיח, יא. (ולהעיר שמצינו כדוגמתו, ברמב”ם שבת כג, ז, שאין חפין כלי כסף בגרתקון, שהוא כמתקן כלי. ובמרכה״מ שם ז, ה בטעם שהוא רק מדרבנן לפי שאין כוונתו ללבן הכלי ולהסיר סיגיו אלא לנקותו). אבל עדיין י״ל דדמיא למוסתקי של״ג עלי׳ שמא יתכוון לפתח יפה – אדה״ז שיד, א. ואכ״מ. ועד״ז מצינו בקוטם קיסם שבאמת יש לגזור גם כשקוטם להריח אטו קוטם לחצוץ שיניו ולא גזרו רק מטעם שגם בקוטם לחצוץ הוא כלאח״י – ראה תוד״ה שובר שבת קמו, א. עירובין לד, ב ד״ה ואמאי.

ועוד ילה״ע שבחפץ שתשאר פתוחה יש מי שאומר שלא התירו במפיס מורסא. והה״נ לנדו״ד בחפץ שתשאר הפקק בשלימות אף שאי״ז כוונתו. ובשו״ת כת״ס או״ח סד, שגם לד׳ המ״מ בניחא לי׳ אסור. וכ״כ בשו״ת בי״א או״ח נט. וראה גם חזו״א נא, יד שאם למחר יהנה מזה אף שאין דעתו עלה חשיבא מלאכה. ולהעיר שבמיעוט הדס אסור גם בפס״ר, ורק כשא״צ לו למצותו הותר. ויתכן שגם במיחם שפינהו מיירי שאין לו תועלת מזה. (ולהעיר מרשב״א ביצה לד, א שבהגפת תנור בצונן ה״ז חיסום כלדהו). ויתירה מזו בנדו״ד, שאכן משתמש בה כפקק אחרי הפתיחה. וילע״ע)).

ובכלל, אין דרך להשתמש בהם לשימוש חוזר בתור פקק אחרי גמר תכולת הבקבוק. ואין בו שם כלי וכשומר לאוכל הוא, וכדין חותלות של תמרים שדומה לשובר קליפת אגוז, וכלים גרועים הם ביותר שאינם עשויים לקבל שום דבר רק לסתום הבקבוקים ולהשליכם אח״כ (אם נימא דמהני סברא זו גם לענין תיקון כלי. ואכ״מ). וגם לגבי טומאה אין כיסויי כלי עץ בגדר כלי, מדכתיב אשר יעשה מלאכה בהם ולא שעושים מלאכה לאחרים – ר״ש כלים ב, ה.

ועוד כתבו שתיקון קל הוא, הנעשה בקלות ובלא דקדוק המחשבה, ואינו בגדר תיקון כלי. והשבירה נעשית מאלי׳ וממילא, ובודאי רחוק לגמרי ממלאכת האומנים. וכד׳ מהרש״ג הנ״ל. ועכ״פ בדבר שנגמר כבר לפנ״ז בתור כלי, והתיקון שלאחמ״כ נעשה מאליו, וגם הוא כלאחר יד ואי״ז דרך עשיית כלים, והוא דרך שבירה כחותלות, אין יסוד לאסור. (ויתכן לומר כן אפי׳ בפקקי מתכת שדורש גבורה יתירה, וצריך לשבור חתיכה מהפקק ע״מ שישמש כפקק).

ועוד, דדמיא לעשיית פתח בחבית שאינו בגדר תיקון החבית, וכד׳ המאירי ביצה לג, ב: דאיהו לא משוי ליה כלי הואיל ולא לגוף החבית הוא מתכוין בשבירתה וכו’. וכמה פוסקים כתבו לדמות למגופת חבית שהותר לפתוח לפי שאין מגופה חיבור, ובפשטות מיירי גם כשמפריד בין המגופה לטיט, מדסתמו ולא פירשו. ולא אמרינן שבטל שם כלי בהיותה מחוברת וקעביד כלי. ומפורש בריטב״א ושיטה לר״ן שבת קכד, א שמגופה יש לה תורת כלי גמור.

אלא שתלוי בטעם הסברת החילוק בין פותח בית הצואר למגופת חבית.

ולדברי המאירי שבת קמו, א ד״ה אין שהחיבור דמגופה הוא מסוג אחר, שבחבית נתייבש בתנור והמגופה באדמה, ועד״ז הוא בר״י מלוניל שם, אבל בבית הצואר הכל סוג בגד הוא וה״ז כגוף אחד, וכן איכא לפרושי בל׳ רש״י שבת מח, ב – הה״נ כשהפקק הוא איכות אחרת מהבקבוק. אבל ראה אצלנו במקורות ועיונים להלכה יומית אות תמה מה שכתבנו לחלק.

אבל ראה במאירי נדה ה, ב: קערות של חרס שעושין אותן חלולות ועגולות בלא שום פתח וכו׳ חולקין אותן לשתים ונעשה החצי האחד קערה וחצי׳ האחד כיסוי וכו׳ שאא״פ לפותחה בלא שבירה כו׳ מכיון שעתידות הן  ליחלק ומתחילתן עשויות לכך ולא עוד אלא שעושין שריטה עמוקה בהיקף במקום שראוי לחלקן כדי שיהא חילוקן נעשה לשעתו ה״ז כמוקף צמיד פתיל שפתיחתו מצוי׳. ובראב״ד עדיות ב, ה, כתב עלה ״דהו״ל כמגופת חבית״. ואף שמפורש להדיא שבכה״ג אסור לפותחו ביו״ט  – ראה גם מאירי ביצה לב, ב – ה״ט דהתם מיירי שעדיין לא נגמרה מלאכתו. אבל כשכבר נגמרה מלאכתו אלא שנתחבר שוב, בכה״ג אמרו להדיא שמגופה אינה חיבור, לפי שעומדת לינטל.

וכבר העירו מהגהות מרדכי שבת תנז, בשם הרא״ם שבמגופת חבית אינו חייב משום מכב״פ הואיל ונגמרה כבר מלאכתו. והיינו גם כשדבוקה בחוזק, עיי״ש בשם רבינו ברוך שגם אם הי׳ חיבור – כגי׳ הרא״ם בגמ׳ – מותר. וכ״ה בשו״ע אדה״ז שיז, ו, ועד״ז במשנ״ב שם כג, ובערוה״ש כב, שקשירות שנקשרו אחר גמר מלאכת הבגד ואינו יכול להתירן מותר לחתכן ולית בי׳ משום מכב״פ. (ושאני פתיחת בית הצואר ״שקודם לכן לא הי׳ מתוקן מעולם ללבשו״). והוא מד׳ היש״ש ביצה ד, ט, הובא במג״א שם יא. (ודלא כפי׳ החזו״א או״ח נב, יז, בד׳ היש״ש, שבנתקשרו המשיחות הותר (לא מחמת שנעשה אחר גמר מלאכתו אלא) משום שעומד להתירו לפי שימצא מומחה שיתירן), וכמשמעות ל׳ היש״ש. והאריך בזה בלב השבת נחמנסון מה. וראה העו״ב כולל צ״צ ד ע׳ יב שרק כשנתבטל גדר הכלי שייך מכב״פ אחרי גמר המלאכה, וכמחט שנתעקם. ושם א״ר לשימוש. וראה גם כעי״ז שו״ת ויען יוסף או״ח קמט. וכש״כ בנדו״ז, שלא רק שנגמרה מלאכתו, אלא שיעודו הוא אך ורק לשמור על תכולת הכלי עד  להשתמשותו. וכמו שפשוט שאין גדר תיקון מנא לגבי הבקבוק עצמו כיון שכבר נגמר בשלימות. ודומה להסרת הנייר מעל התחבושת, שנעשה רק לשמור עליו שלא יתלכלך, ומעיקרא נמצא שם בכוונה תחילה (ודלא כשו״ת מנח״י ב, לט, ב). ומה שאסור ליטול מהנר הקש שמשימין באוירו בעודו רך כדי שלא יפלו הדפנות יחד – אדה״ז תקיד, יז – שאני התם שעדיין לא נגמרה מלאכתו. ולהעיר, שאפי׳ בשלל שעושים החייטים בתחילת תפירתם ואחר גמר תפירתם מוציא חוטין אלו מן הבגד, שהוא מדרך תיקון הבגד ונעשה ע״י האומן, לא ברירא מילתא שחייב משום מכב״פ – אדה״ז שב, ז. ואולי מה״ט גופא לפי שנעשה בכוונה תחילה. 

ועוד ילה״ע מד׳ המאירי מכות ג, ב גם לגבי בית הצואר, שאם כבר נעשה בית הצואר אלא שהחייט הניח חוט שלא יתפרקו שני צידי הצואר מותר לנתקו דומיא דמגופת חבית. אלא שדבריו מתאימים רק בשיטת רש״י, ושאר הראשונים חלוקים. וגם נראה בהמשך דבריו שיש חסרון דמינכר והשמטת כמה מלים.

ועוד איכא בגווה, ועיקר הוא בנדוננו, שבאמת הטבעת שבתחתית הפקק אינה מעכבת כלל בשימוש הפקק. וכן גם אפשר להוריד הפקק כשהטבעת מחוברת אליו. ונמצא שה״ז כלי גמור ושלם גם כשהטבעת מחוברת אליו.

ועוד הוסיפו לכתוב, שלדברי האוסרים הרי הה״נ בפקקי בירה וכדומה, שאא״פ להורידו בלי לעקום אותו, ונמצא שנתבטל שם כלי ממנו לפי שאינו ראוי כעת לכסות בקבוקים אחרים, עד שמעקמו ומרחיבו ועושהו כלי.  והרי פשט הדבר בכל ישראל להתיר. ובהכרח כנ״ל.

ושקו״ט בכ״ז אחרוני זמננו בארוכה, ולא עת האסף פה כל הסברות. והנח להם לישראל.

ואם משום מחתך – כבר כתבו למיסבר סברא, שאף שמחתך הוא לא רק במקפיד על המדה אלא במקפיד לחתוך במקום מסויים להשוותו יפה – מ״מ ל״ש מחתך כשאין לו צורך כלל במידת הפקק, ושיירי טבעת הפקק נזרקים לאשפה. ועיקר מחתך הוא או כשהחפץ אינו ראוי לשימושו לפנ״ז, כמחתך חתיכה מעור לעשות קמיע. או שראוי כבר ורוצה לחתוך לתקנו, אבל רק כשדבר הנחתך נצרך לו במדה זו, ולא אם החתיכות נופלים לאשפה – ראה שו״ת דרכי נועם או״ח יג: שמדת החיתוך צריכה שתהיה בגוף המחותך לא בנשאר מן המחותך דומיא דכלהו אבות שצריך שהשיעור יהיה במה שנעשה באותה מלאכה לא במה שנשאר שלא נעשה בו שום מעשה. ואם חתך מן העור בלא כונת העור המחותך אלא לתיקון העור שנחתך ממנו אז חייב משם אחר והיינו משום מתקן דהיינו תולדה דמכה בפטיש שהוא גמר תיקון המלאכה כמו כן גמר תיקון העור הוא שיחתוך מותרות שבו ולהשוותו. וכ״ה בפי׳ קדמון לרמב”ם שבת י, יח: דמחתך אינו חייב אא”כ נתכוון שיהא הדבר הנחתך יהיה לו מדה ידועה אמנם המסתת את האבן אינו מקפיד על היוצא ממנו כלל, עכ״ל. (אבל י״מ במסתת באו״א – ראה גם בתוס׳ שבת עה, ב. ובפי׳ רבינו פרחי׳ שם: דלא מחייב משום מחתך אלא היכא דלא קא עביד מלאכה בגוף אותו דבר שצריך לו, כגון מחתך בעור, דלא קא עביד מלאכה בגוף העור שצריך לו אלא קוצץ ממנו חתיכות, והרחיקן מעל העור שצריך לו אבל בגוף העור שהוא צריך לא קא עביד מעשה, לאפוקי מסתת באבן שהוא עושה מלאכה בגוף האבן, וחופר בה ומשוה פניה כדי שתהיה נכונה לעשות עליה אבנים אחרות בבנין, שאינו חייב משום מחתך אלא משום מכה בפטיש. ונפקא מינה שאם היתה האבן נכונה ופניה שוות ויש לה קרנות ויוצאות לכאן ולכאן, וסיתת האבן בשבת, שיהא חייב משום מחתך דדמי למחתך העור. ועל דרך זו מתפרש המגרד ראשי כלונסאות של ארז כשחתך ראשיהן והרחיקן ולא עשה מלאכה בכלונסאות גופן. וראה אצלנו הלכה יומית שם אלא שלדבריהם אזלינן בתר איפכא, שכיון שעושה מלאכה בגוף הפקק לעשותו יפה שוב ליכא משום מחתך).

ויש לצרף דעת הסוברים שכל שאין לו צורך לחתוך דוקא באופן ובמקום זה ונעשה להקל עליו ולנוחיותו אינו בגדר מחתך.

ואף שיש שדחו סברא זו מכל וכל, והוכיחו שכן דרך הרצענים לשרטט תחילה כפי החיתוך, יש לחלק טובא, שכן התם השרטוט הוא לדעת אופן המדה ולא לנוחיות, וחזי לאצטרופי. ועוד איכא בגווה, שכל שגם ללא הקפדתו יחתך מצ״ע בלא״ה במקום זה בדיוק ליכא משום מחתך. ובסגנון אחר, שא״צ הקפדה לפי שהמקום כבר מסומן מראש וניכר היטב, ואינו דורשתשומת לב לחתוך במקום זה דוקא (משא״כ ברצענים שלולא הקפדתו לחתוך במקום המשורטט תתקלקל המדה). ועוד כתבו, שגם כשלא נחתך באותו מקום בדיוק מועיל בתור פקק, וגם אם הטבעת חובר במקצת מועיל, וא״כ באמת אינו מקפיד על המדה, שלא איכפת לי׳ אם נחתך במקום אחר. וכן הביאו מש״כ בשו״ת שאילת יעב״ץ א, מא שאין משום מחתך בחיתוך הולד: כי רק לולד הוא צריך ואין קפידא במדת הנחתך בשום אופן. ואם משום שנזהר שלא יגע בולד, משו״ה ודאי לא מיקרי קפיד אמשחתא, דולד גופא אחרינא הוא וכו׳ ואף בזמן עיבורו כיון דסופן לצאת וכל העומד ליחתך כחתוך דמי. והה״נ לענין פתיחת פקק, שעומד ליחתך.

ויש שכתבו לחדש שכל שעוסק בפתיחה ואין דעתו על החיתוך ליכא משום מחתך. וצל״ע בזה. ובפשטות, שכל שאין כוונתו לחיתוך ה״ז כאינו מקפיד על המדה – ראה גם צפע״נ שבת ב, יז, דהכוונה בחיתוך משוי לה למלאכה. ובמנ״ח מוסך השבת מחתך: בלא כוונה ל״ה מלאכה כלל ול״ש פס״ר כי המלאכה אינה מלאכה רק במתכוון למלאכה.  וי״ל בסגנון אחר, שתלוי אם נעשה בצורת קריעה או חיתוך, וכד׳ הירו׳ שבת ז, ב קריעה בבגדים וחיתוך בעורות ואית דמחלפין קריעה בעורות וחיתוך בבגדים,  ובפנ״מ שם, שתלוי אם דרכו בקריעה או בחיתוך.

וא״ש נמי שבמילת ספק בן שבעה בן שמונה ליכא משום מחתך, כיון שאין לו צורך בהנחתך. (ואולי שאם הוא בן שמונה אין כוונתה למדה, שהרי אין לו צורך במילה זו. אלא שנהגו גם למול הנפלים לזכר שירחמוהו מן השמים ויחי׳ בתחה״מ. ואולי הוא להיכרא בעלמא, ואין לו צורך וכוונה לחתוך במדה. ואולי י״ל באו״א, שאין מחתך בבע״ח. ומה״ט נמי ליכא משום מחתך במילה שלא בזמנה. או בגזיזת צפרניים ליופי).

אבל בכפות תמרים סוכה לג, ב שהממעט ענבי הדס חייב משום מחתך, אף שאין לו צורך בענבים וגם אין מחתך באוכלין. אבל כבר הקשו עליו מכמה טעמי. ויש לצרף דעת האוסרים שכל שאין לו צורך לחתוך דוקא באופן ובמקום זה ונעשה להקל עליו ולנוחיותו אינו בגדר מחתך. אף שיש שדחו סברא זו מכל וכל, חזי לאצטרופי.

ואם נאמר שעיקר מחתך שייך דוקא לתיקון כלי – ראה אצלנו שם – שוב י״ל כל הסברות הנזכרות גם בנוגע למלאכת מחתך, שכל שכבר חל עליו שם כלי ל״ש עיקר גדר מחתך שהוא להכינו להיות כלי. ושמעתי מח״א שכמו שאין מחתך באוכלין, הה״נ כשהוא לצורך אכילה, ובטל לאוכל שבו. וכבר כתב כעי״ז בשו״ת מנחת שלמה ב, יב בנוגע לחיתוך בשקיקי סוכר וכדומה. והוא מחודש, וצריך בית אב.

ולכשתרצה, י״ל כעי״ז, ויתירה מזו, אפי׳ לגבי מכב״פ, שכמו שאין מכב״פ באוכלין, הה״נ שהותר לצורך אכילה, עכ״פ כשאוכל לאלתר (ראה שו״ת הרשב״א ד, עה, בהיתר מכב״פ לאלתר). ונצטרך לדחוק שעשיית פתח יפה בחבית שאני שאינו שותה לאלתר, או דהתם שאני שהיא דרך מלאכה, משא״כ בפתיחת בקבוק בכדי לשתות מיד, שכך דרך אכילה. והגבהת תרו״מ וטבילת כלים גרע טפי שמכשירו למצותו. אלא שכ״ז מחודש לגמרי. אמנם, מצינו כיו״ב בנוגע פתיחת קופסאות שימורים, למ״ד שכיון שהוא גוף אטום י״ב משום עשיית כלי, ומ״מ הותר כשנעשה רק להוציא מה שבתוכו – למאן דאית לי׳ הכי – דדמיא לחותלות של תמרים, שהותר דרך שבירה להוציא אוכל שבתוכו, והיינו שאף איסור מכב״פ הותר (כן מוכח להדיא בשו״ת מנח״י ד, פב, לו. ויען יוסף קמז. חלקת יעקב מהדו״ח קכא – וכולם כתבו כן גם בדעת חזו״א שי״ב משום עשיית כלי, ושכל פתיחה בגוף אטום היא בגדר נקב יפה. ועכ״ז ס״ל להתיר כשנעשה רק בכדי להוציא. וכן מוכח בחזו״א גופי׳, יעו״ש. ואף גם להסברא שכתבו כמה באיסור נקב יפה גם בחותלות, שרק בדרך קריעה הרי הם טפלים לאוכל שבתוכן, אבל בעושה פתח יפה ה״ז מוכיח שאינן טפלים לאוכל ושכוונתו לעשות פתח -אי״ז שייך בנדו״ד, שכך דרך פתיחתו. ושאני מוסתקי שאסור לעשות פתח יפה, דמיירי שמכוון לכך להדיא. אמנם, בנדו״ד גרע טפי מקופסאות שימורים שאינו מרוקנו בב״א, ומשמש אח״כ כפקק לפתוח ולסתום עד לגמר תכולת השתי׳. וגם אפי׳ את״ל להתיר פתח יפה בחותלות של תמרים. וראה בחזו״ע דלעיל. וראה גם אצלנו 15107 – שאני התם דלאו כלי נינהו, ובאוכל עצמו  ל״ש תיקון כלי. אבל הפוסקים הנ״ל כתבו כן גם בקופסאות שימורים. וחזי לאצטרופי לכל הנ״ל).

ולמעשה, רבו המתירים בענין זה, והם מגדולי ישראל וחכמיהם – ראה שו״ת דבר יהושע ב, מה. אבן ישראל ד שחיטה יד. אול״צ ב, כז, ח. צי״א יד, מה. יחו״ד ז, מב. יבי״א ט, קח, קנח. להורות נתן ז, כא. קנין תורה ד, כא. משנ״ה ז, מז. בא״מ ג, צ (אבל י״א שחזר בו מזה, ראה רבבות אפרים ד, צו – ע׳ קצב). חשב האפוד ג, צג. עמק התשובה ד,יז. ישועת משה ג, כז. עם מרדכי שבת כט, ג. ובשם הגרמ״פ – משנ״ה שם. (וראה רבבות אפרים שם). ועוד. ומטו בה הכי גם משמי׳ דהדברי יציב. וכ״מ שם ג, קעא בין הדברים.

וכמובן, אינו דומה כלל להפרדת שני כלים מחוברים, שנת׳ אצלנו באורך בהלכה יומית שם – דהתם אכן תיקן כלי, שמכלי אחד עשה ב׳ כלים, נוסף לזה שכל כלי מצ״ע מעולם לא הי׳ בגדר כלי.

וכבר העירו שגם להמחמירים יש לחלק בין פקקי הברגה מפלסטיק למתכת בכמה אנפי. והתירו בשל פלסטיק, כולל בפקקי פלסטיק של ימינו שהמכסה מקשה אחת עם הטבעת, מכו״כ טעמים, ומהם שהוא כלי גמור לפנ״ז. (ול״ד לפתיחת בית הצואר, אף למש״כ בחי׳ רבינו פרחי׳ שבת מח, א בשם ר״א בן הרמב״ם שאמר בשם אביו והביאו במער״ק שבת י, י שנתפרה תפירת עראי להיכר שהוא בגד חדש שלא לבשו אדם מעולם – דהתם מטרת התפירה שלא יוכל להשתמש בבגד, ונמצאת הבגד בטילה משימושה, אבל טבעת הפקק אין מטרתה לבטל הפקק משימושו כ״א אדרבה לחזקו בתור פקק השומר היטב על תכולת הבקבוק).

ובפקק ללא הברגה אפילו ממתכת לכו״ע אין חשש. ואכ״מ כעת.

וראה שבת כהלכה ד לא, כא ואילך.

אגב: שמענו שהרבי רצה שיפתחו הבקבוקים קודם שבת. אבל כשלא פתחו מאיזה סיבה, ראינו בעינינו מעשה רב שהרבי פתחו בעצמו בהתוועדות.

ואוסיף מהרשום אצלי מה ששמעתי מהריל״ג ע״ה שלהי אב תשס״ח בהיותו בסידני: שאלו על פתיחת בקבוקי המשקה בהתוועדות שיש אוסרים מחמת יצירת כלי [=הפקק]. הרב גרונר אישר שאם כי לפעמים נפתחו הבקבוקים בשבת, הרבי הורה לו לפתוח את הכל מערב שבת. רק כאשר מאיזה סיבה לא נפתח מערב שבת, פתחם הרבי בשבת. כששאלו ששמו לב שהבקבוקים שהובאו לרבי בהתוועדות הכילו קצת יין, והי’ ניכר שהוכנס בהם יין לפני כן – לא רצה הרב גרונר לענות (יש שטענו שאולי הרבי חשש לצביעה במשקין כשמזג מכוסו לבקבוקים, ואולי הורה להכניס בהם יין מערב שבת).

אלא שפקקי הבקבוקים ב770 היו מפלסטיק. ובהם ראינו מעשה רב להדיא ברבים – וגם אני הגבר ראיתי כן בעצמי – בעת ההתוועדות לפתוח בשבת. ולא מצאתי לע״ע מי שיעיד (בר סמכא ששמועתו נאמנת עלי) בשל מתכת. ואם כי ידוע שפעם יוצרו הפקקים בבקבוקי משקה ממתכת – אין לנו עדות ברורה במעשה רב שגם הם נפתחו בשבת. שו״ר כן בקובץ מכתבים מבית חיינו תשכ״ג (כ״ח סיון תשפ״ב) ע׳ 102 (מכתב הר״ש שי׳ ר. מיום א׳ פ׳ במדבר תשכ״ג).

וראה ס׳ המזכיר ח״א ע׳ 148.

 

 

#3381