Borer with Seforim on Shabbos

 

Questions:

1. Seforim of shas that are not in order, can they be organized on Shabbos? What if its tzorech harabim? Perhaps home is also tzorech harabim as people might come? And why are two mesechtos considered 2 minim?

2. What about not taking a Chumash in the beginning of davening, I’ve read that it might be an issue of Borer – but that means that I won’t have a Chumash and is similar to allowing a caterer to do borer samuch l’achila much before eating as he needs more time, (similarly, with Chumash, it is otherwise impossible).

 

Answer:

1. Taking out one Sefer from a mixture of other Seforim is an act of Borer (according to many Poskim). Thus if you pull 1 out from between 2 others in order to put it in the correct place, you are doing Borer. If they are scattered on the table, or on the shelf in the case where they are standing separately not mixed together, then it is not Borer.

However, you are not allowed to organize it for after Shabbos. If it’s important that it looks neat for Shabbos itself it may be done (without Borer).

Two masechtos are really two seperate seforim (that are part of a set). Thus choosing one from a mixture of others is Borer.

2. In the case where the Chumash is standing separately on the shelf, or if all the Chumashim are the same, it is permitted regardless as explained above. You can use it a bit before davening to avoid the issue.

 

Sources:

אף שיודע אני שרבו המקילים באחרוני זמננו בספרים המונחים בארון, לבי נוקפי מאד כדלקמן, ובפרט בחשש חיוב חטאת. ולכן כתבנו בלשון הנ״ל – שמונחים בארון כאו״א בנפרד – באופן דמשתמע לתרי אנפי.

ואפרש שיחתי: לפענ״ד, מה שהספרים עומדים זקופים בארון, או שנרשם השם על כריכת ספר שבארון, אינו גורם העדר תערובת יותר ממציאות של ב׳ מיני דגים הבולטים במרקם ובצבע ובסוג, כמו הרינג וגעפילטע. וכדומה. ואם בב׳ מיני דגים ש״מאד נגד סברת הלב״ שי״ב ברירה פסק בתרוה״ד נז, ש״אין להקל בלא ראי׳ ברורה״ מחמת חשש חטאת, כש״כ בזה. ולפענ״ד בב׳ מיני דגים מאד קל למצוא סוג הדג שרוצה, וא״צ עיון כלל, שכרגע שם עינו על המין שרוצה, משא״כ בספרים בארון שצריך קצת עיון וחיפוש למצוא סוג הספר בהתאם לקריאת השם. ובודאי צריך יותר עיון לקרוא שם הספר מאשר לראות סוג הדג לפי צבעו וכדומה. וכ״ה לענין להבחין לאור הנר, שבב׳ מיני דגים בקערה בודאי אין שום חשש כלל (אא״כ בב׳ כלים הדומין זל״ז וצריך עיון רב להבחין), משא״כ למצוא הספרים בארון שהוא בכלל ״דבר שצריך עיון הרבה״, כפשוט.

ובסגנון פשוט, שאם נוקטים שגוף המציאות שמונחים זה אצל זה הוא בגדר תערובת, כדמוכח מדברי תרוה״ד, מדוע יועיל זה שהם ניכרים. והרי בתרוה״ד מיירי גם בב׳ מינים שונים, וניכרים הן מחמת זה שם ב׳ סוגים, והן בזה שהם חתיכות גדולות וכל אחת ״ניכרת בפני עצמה״ (כל׳ הרמ״א), וממילא הרי הם ״ניכרים בהפרדתם״. וכ״ה גם, כשמין א׳ חתיכות גדולות והשני קטנות, למרות השינוי מחמת שה גופא, וכמדוייק בדברי אדה״ז שיט ו, ושם ח. ובפשטות מיירי כשאינם דומים כלל זל״ז.

ודוחק גדול להעמיס בדברי התרוה״ד דמיירי רק כשצריך לשום עין עיונו ולדקדק, כפי שראיתי למי שכ״כ, שהרי כתב להדיא בהשאלה שהם ״מפורדות זו מזו כמו שרגילין להניח כך״, וביאר שם ש״ניכרים בהפרדתם״, ובמציאות מה ש״רגילין להניח״ הוא בצורה מסודרת. ועוד, שסתם ולא פירש, ואין לנו ראי׳ שהי׳ מתיר בכגון דא. והו״ע כתב שאפי׳ אם הוא כנגד סברת הלב ״אין להקל בלא ראי׳ ברורה״. וג״ז בכלל. ועוד זאת, שאת״ל דמיירי דוקא כשצריך לדקדק, לפי שדומים זל״ז, א״כ באמת אי״ז ״כנגד סברת הלב״. ואכן כל האחרונים שהמציאו להתיר בגוף האיסור בורר בכלים כתבו בטעמא דמילתא לפי שניכרים היטב. אבל הכרעת רוה״פ – וכ״ה לדינא – להחמיר גם בכלים, למרות סברא הנ״ל.

אמנם, בתרוה״ד נראה בדבריו קצת סתירה, שבשאלה נז׳ ש״מפורדות זו מזו״ (וידוע בכללי הפוסקים שתרוה״ד כתב השאלות בעצמו. ואכ״מ במה שיש סתירות לזה), ובתשו׳ נז׳  ג״כ ״שניכרים בהפרדתם״, וכן כתב שם עוד שהסברא להתיר היתה לפי שאינו אסור אלא ״כשהם מעורבים ואינם ניכרים״. אולם אח״כ כתב להסביר הקס״ד להתיר ש״בכה״ג אע״ג דאין כל מין ומין מסודר בפ״ע מ״מ לא מיקרי מעורבים״. ולכאו׳ צ״ל דמיירי שמחד גיסא הם חתיכות נפרדות שאינם נוגעות זב״ז (״מפורדות זמ״ז״) , אבל אין כל מין בסדר מיוחד לעצמו. ובפרטיות, דמיירי כשיש רק ב׳ סוגי דגים ולא יותר, כדמוכח מדבריו ואין ״כל מין ומין – מב׳ המינים – מסודר בפ״ע״, שמזה אפשר לדייק שבב׳ מינים לחוד, וגם שכל מין נמצא בפ״ע, והיינו בצד אחר של הלוח, יש מקום להקל. ומודגש בלשונו שכתב ש״כל מין ומין מסודר בפ״ע״, והיינו שהחילוק הוא בסדר המינים, שיש ריבוי חתיכות מכל מין, אבל באופן שאין שייכות  בין המינים, מחמת זה שכל מין נסדר לעצמו, אבל לא מחמת שכל חתיכה עומדת בפ״ע, כפשוט. וראה גם משנ״ב יד ובבה״ל ג ד״ה לאכול מיד. ובפשטות, הסברא היא לפי שבדעת בנ״א כשיש ב׳ סוגים שונים וכל מין נמצא במקום בפ״ע, ה״ז ענינים חלוקים. אבל מה שכל חתיכה ניכרת לעצמה, ה״ז מוגדר כמבחר סוגים, ולא ענינים חלוקים. וכן גם לסברא זו אינו ברור להתיר בריבוי סוגים, יותר מב׳ מינים (ראה גם נחלת יהושע כט, אופן ב ד״ה אמנם נראה). ואוסיף, שבאמת ממש״כ בקס״ד בתוך הדברים ״אע״ג דאין כל מין ומין מסודר בפ״ע״ אין הכרח שבאופן שמסודרים הי׳ מתיר גם למסקנא. אלא שבא לומר שהקס״ד להתיר הוא גם באופן כזה. אמנם למסקנא כשהחמיר במפורדים וניכרים מקום לומר שג״ז בכלל. (אלא שכבר כתבו שצ״ל שיעור לדבר, גם למסקנא צ״ל שם תערובת, ובודאי בב׳ פריטים מפוזרים ביותר אין איסור. ולא בא אלא לומר שגדר תערובת אפשר גם בניכרים כאו״א בפ״ע. אבל באופן הנ״ל שנמצאים ביחד וקרובים זל״ז, אבל בסדר מסודר אפשר שגם בזה אוסר. ובכל אופן, נדו״ד חמיר טפי שכל ספר הוא סוג אחר, וביחד יש תערובת גדולה של ספרים אף שניכרים בהפרדתם).

זאת ועוד, גם למקילים בזה, איכא בזה עיקולי ופשורי טובא, שכבר כתבו כמה שהוא רק כששם הספר כתוב עליו בצורה ברורה, ונמצא בחדר מואר (ראה אג״מ או״ח ד, עד, בורר יב. שבות יצחק ג, ו. זכור ושמור ע׳ 359. ולהעיר שבדעת האג״מ ודעמי׳ שבחדר חשוך נקרא ברירה, מוכח שגוף המציאות שהם בארון בצורה מסודרת לא מהני שאינו בגדר תערובת כיון שבפועל צריך לחפש ולדקדק). וגם רק כשהשם אינו מטושטש מרוב שימוש, ומכוסה בדבק הכריכה. ולא כשיש ב׳ שורות ובורר משורה הפנימית, הן מחמת שבכגון דא אינו ניכר וגם מחמת שורה החיצונה המעכבת (שו״ת אז״נ א,כה). ולא בספרים קטנים התחובים בעומק בין ספרים גדולים. והעירו גם בכמה חלקים של אותו סט – צריך ששם החלק יהא ניכר היטב. ויש שכתבו שרק כשידוע לבעליהם איפוא נמצא על ספר – כ״מ להדיא בשש״כ דלקמן. וראה גם הלכה שלימה סודרי א, ט ע׳ פ. ויש שכתבו גם שלא להקל בספרים דקים מאד – זכור ושמור ע׳ 278 ואילך.

ולהעיר שגם הגרשז״א החמיר בתחילה עד שנמסר לו מהחזו״א שאינו – ראה  שש״כ ג הע׳ רכ. וגם כשחזר בו אמר כן רק בדא״פ, עיי״ש.  וראה גם שלחן שלמה שיט, ב, ו, ד – ע׳ שסו. שם א, ד, ב ובהערה י – ע׳ שנח ואילך. ולפענ״ד מחוורתא כדמעיקרא.

וידוע שאופן כריכת ספרים עם השם מבחוץ קיים כבר רבות בשנים, וגוף הענין של ברירה בכלים ובספרים מוזכר גם באחרונים שבדורות שלפנינו (ראה תכלת מרדכי למהרש״ם דינים לשבת הגדול אות קנג (ע׳ שסז). תולדות שמואל חי, ה (ב, ד). סי׳ ישועות ישראל הל׳ שבת ב, טז. הגהות הרי״ל מפשעדבורז לקיצור שו״ע עם מסגה״ש פ, טז. והובא במהרש״ג דלקמן. מנחת סולת למנ״ח מוסך השבת  מלאכה ז ד״ה והנה בנ״א. שבה״ש בורר בבא״ר כו. מחנה יהודה פיקהולץ  באזהרות  יט – צג, ג. מנחת שבת פ, עד, שם ושארית ישראל  קונט׳ השבת  ד ד״ה  ועוד יש להקשות (לג, ב). טל השמים בורר יט – ע׳ לה. ועוד. וראה במקו״ח שיט, א ע״ד קונטריסים חדשים). אלא שבדורות האחרונים נתחדש המציאות של ריבוי ספרים, ובזמנם הי׳ בקושי ש״ס אחד במדינה. וידוע שמחמת זה המציאו כמה מיני קולות בברירה בכלים ובספרים – ראה ערוה״ש שיט, ט. מהרש״ג א, לז. שם נד. או״ש שבת ח, יא. כוכבי יצחק ג, יב. ועוד. ועכ״ז, יסוד ההיתר שנקרא ניכר מחמת שם הספר מבחוץ נתחדש רק בדורנו. ובדורות שמלפנים לא עלה לחדש כן.

ושו״ר שכבר פקפקו בההיתר כמה מאחרוני הזמן – ראה שו״ת להורות נתן ג, כב, ח. וראה גם פני שבת ג, יח – ע׳ רב. שערי יושר א, כג, ג. הערות וחידושים ג, צז – ע׳ קסה. נשמת שבת ד, קנז, ב. שו״ת דברי שלמה ד, תצט. וראה גם בהנהגת הגר״ח מבריסק בעובדות והנהגות ד, לא. וראה ארח״ר א, קצו. אגן הסהר גניחובסקי ב ע׳ 83. ובשבות יצחק ה, ב כתב בשם הגריש״א שמה״ט אין להתיר רק כשלוקח רק ספר אחד. (והוא לשיטתו בדעת תוה״ד שאסר רק כשמוציא כמה חתיכות).

ומצו״ב מכתב שקיבלתי מא׳ מחשובי הרבנים שליט״א, ושוברו בצדו:

הנני העני ממעש נרעש ונפחד לכתוב הרהורי לבי בענין זה, מ”מ אמרתי לא הביישן למד, וכמובן איני כותב למעשה כי לא הגעתי למידה זו כלל.

הנה כל התפתחות של מלאכת בורר הוא ענין שנעשה רק בערך בחמישים שנים האחרונות, והרי הדבר שכיח מאד מאד, ונוגע לכל אדם מאות פעמים מידי שבת בשבתו, ולמה לא כתבו כל הפוסקים הקדמונים להזהיר על איסור בורר בבגדים ובמיון סכו”ם וכו’ וכו’, (ומש”כ מורנו הגר”י. י. שליט”א שלא היו ספרים מצויים, מ”מ בגדים ושאר מיני כלים היו מצויים). ובשו”ת מהרש”ג כתב שהראשון שכתב להזהיר על בורר בבגדים הוא בעל ישועות ישראל (וגם כל הספרים שציין שאינם תח”י – מ”מ בערך הם מאותו דור, דהיינו בערך לפני מאה וחמישים שנה), והעיד המהרש”ג שלא חזינן לרבנן קשישאי שנזהרו בזה עיי”ש.

וכל ספרי זמנינו (מס’ איל המשולש שכמדומה הוא הראשון שכתב ספר מיוחד על מלאכת בורר, עד אחרון אחרון חביב ספרו של ידידנו בעל מלאכת בורר שליט”א) – כמעט רוב הספרים בנוי על סברות שרב פלוני אומר כך ורב פלוני אומר כך בלי שום מקורות מש”ס ופוסקים, והכל נוגע לחיוב חטאת, והוא תמוה מאד מאד האיך לא פירשו לנו הקדמונים כלום בדברים אלו, ונמצא שלפני שנדפסו ספרים אלו נכשלו רבבות אלפי ישראל בחילולי שבת דאורייתא.

אלא ודאי הסברא נוטה מאד למש”כ מהרש”ג שלא מצאנו מלאכת בורר אלא אם תכלית הברירה הוא לברר הדבר ואחר הברירה הדבר נשאר הדבר מבורר בפנ”ע, אבל אם תכלית הברירה הוא רק כדי להשתמש בדבר ואח”כ חוזר שוב ומערבו אין זה גדר בורר, והיא סברא ישרה מאד, אבל מה נעשה שרבינו בעל המשנ”ב לא ס”ל סברא זו. וגם יש סברת האו”ש שבכלים שאינם בלולים לא שייך כלל מלאכת בורר, אבל גם זה לא ס”ל להמשנ”ב כן שהרי נקט שיש בורר גם בבגדים.

איך שיהיה, נראה שכל ענין ברירה בבגדים ובספרים וכו’ הוא ענין שהתחדש בדורות האחרונים, ואינו פשוט כלל, על כן היה נלענ”ד שאין לך אלא חידושו וכל שיש איזה סברא להקל שע”ז לא דברו הפוסקים יש להקל בזה.

הנני כופל שוב שאיני כותב ח”ו להלכה אלא הנני כותב הרהורי ליבי כתלמיד הדן לפני רבותיו. עכ״ד שנאמרו בהשכל ודעת.

ואען ואומר כדי מענה, מלא מענה, ע״פ כל התלם, בעזר צורי וגואלי, ומה׳ מענה לשון:  

סברת מהרש״ג א, לז, ודעמי׳ ידועה.

אמנם, בכללות הענין הרי אינו עומד במבחן המציאות, הן מחמת שאיסור ברירה בספרים נזכר כבר ע״י החוות יאיר במקו״ח רסי׳ שיט (אלא שדבריו היו בהעלם עין ממהרש״ג, שהרי נדפס מכת״י רק בשנים האחרונות). ולמעשה – כל האחרונים אין נקי כולם נקטו לאסור איסר בספרים, זולת למי שנטו לחלוק על הט״ז באיסור ברירה בכלים, ופשוט גם שבגדים בכלל כלים. [ולהעיר שבנוגע לבגדים נזכר הוא להדיא כבר בתפא״י בכלכלת שבת, שבא בדפוס הרבה לפני סידור ישועות ישראל. (ואגב, מהרש״ג כתבה בשם הרי״ל מפשעדבורז (נולד בשנת תקצ״ט) שהובא בהגה למסגה״ש (והוא גם שר המסכים למסגה״ש, ותאריך ההסכמה – בשנת תרמ״ז) ואדרבה, שמהרש״ג כתב שבעל מסגה״ש בספרו ישועות ישראל כתב שאין נזהרין. אמנם, למעשה שם באמת הזהיר ע״ז). וכן הובא במנ״ח במוסך השבת שנדפס לראשונה בשנת תרכ״ט],

והן מחמת סברת הענין, וכדלקמן.

והנה, הט״ז הוכיח דבריו מרש״י במאן דעביד חביתא. גם מירושלמי שבת ז, ב שנזכר סברא בנוגע בורר באדם – מוכח שגם כשאינו אוכל שייך ברירה (והביאו ראי׳ משם בכ״מ. וסברת שו״ת צי״א יב, לה להוכיח איפכא מירושלמי, לא ידעתי להולמו). כן להעיר מירושלמי שם, דההן סיקורא חייב משום בורר. וראה גהש״ס בירושלמי שם. מסגה״ש שם. (אבל י״מ דקאי בחוט התפירה שבעוף. ראה ככר לאדן קסח, ב. עמודי ירושלמי ביצה יח, ב. נשמ״א ט, ח. ויש שפירשו דקאי על סוכר. וראה כמה פירושים בשו״ת אבא בם (אלקנה) ג, ה).

והקושיא ממה שלא נזכר בפוסקים לפנ״ז (וראה מהרש״ג שם. ערוה״ש  שיט, ח) – הרי ריבוי שאלות ודוגמאות בדיני ברירה, כולל עצמות בדגים, לא נזכר בשו״ע. (והעיר ח״א שליט״א: בזמנם לא הי׳ כמו היום שיש סט כלים ליום חול וסט לשבת וסט לארוחת צהרים וסט לארוחת ערב אלא הי׳ להם מזלג אחד וסכין וכף וזה הכל. ובהחלט ניתן להבין שלא הי׳ כ״כ מצוי בורר בכלים. וכן בבגדים לא הי׳ אותן כמויות בגדים שיש היום לאנשים. ולכן כל הדברים האלה פחות דברו הפוסקים כי לא הי׳ מצוי אצלם. לעומת זאת באוכל לא חל שינוי משמעותי וגם בזמנם היה תערובות במאכלים. אלא שודאי גם פעם היו אנשים עשירים שהיו להם הרבה בגדים וכלים, וגם היו בגדי גברים ובגדי נשים שהיה צריך להפריד זה מזה, ובזמן חז”ל לבשו הגברים י”ח בגדים כמבואר בפ’ כל כתבי).

ובגוף סברת מהרש״ג – כבר העיר עליו השואל שם נד, שסברתו אינה מסתברת. גם הגרשז״א בשש״כ במהדו״ק ג הע׳ קצז כתב שהוא חידוש גדול ותמוה. ובמהדו״ח הע׳ רכ, כתב באו״א קצת, שהרחיק לכת. וראה בשלחן שלמה שיט, ד, ב ד״ה ועיין.

ובתולדות שמואל ג, יט, יג – ע׳ נה – ג״כ כתב שאין כדאי להקל ע״פ מהרש״ג. וראה שם שמוכח מדבריו שהחומרא בספרים נתחדשה אצלו טרם שראה ההגה במסגה״ש. (ודלא כמהרש״ג שכולם נגררו אחריו).

ומהרש״ג עצמו סוסי׳ לז כתב שהוטבו בעיניו דברי המחמיר שלא לסמוך על סברות להקל גבי איסורי שבת החמור, ושדבריו בזה הם ליישב מנהג העולם.

וכיון שהסברא לא נזכרה בשום מקום, אף שקלסו כת״ר, הרי למעשה הדבר תלוי באובנתא דליבא, כדמוכח מזה גופא שהשואל מדייני מונקאטש המעטירה כתב עלה שאינה סברא המסתברת, ומהרש״ג נתווכח עמו ע״ז. וכנ״ל, שגם הגרשז״א העיד שהוא חידוש גדול ותמוה. וחזרנו לדברי תרוה״ד נז, שאין להקל מסברת הלב באיסור בורר מחשש חטאת ללא ראי׳ ברורה. (ומהרש״ג שם לז ד״ה ולדעתי נשמר קצת מזה בכותבו: א״צ כלל לראי׳ כי חיך אוכל יטעם שדברי טעם הם וסברא דאורייתא. וחזר ע״ז שם נד ד״ה והנה, שסברא היא ל״ל קרא. וידוע דרכו בקודש לסמוך יותר על הסברא מכל דבר, ראה הקדמה לשו״ת מהרש״ג. אבל מה נעשה שכללא כייל לן בתרוה״ד שאין לסמוך על הסברא בד״ז. ולא ידעתי איך סברת מהרש״ג עדיפא מהסברא דבדברים הניכרים ליכא ברירה, שהעיד ע״ז בתרוה״ד שהוא ״מאד נגד סברת הלב״ לומר שיש ברירה בזה).

וראה בכיו״ב בשו״ת גוו״ר או״ח ג, ד בסופו על סברא אחרת בדיני שבת החמורים: ובכל כיוצא מדברים ולימודים הללו הלואי שיהי׳ מפורש וברור כל צרכו עד שנוכל לעשות מעשה כי איסורי שבת חמירי והלכותיו עמוקות ומי יודע פשר דבר.

וראוי לציין למש״כ בדברי חנה השלם ע׳ סח, שהעיד ע״ע שלמד הל׳ שבת מאתים פעמים, והמה כהררים התלויים בשערה, ושככל מרבים ללמוד הלכות שבת מוצאים קולות, אבל ככל שמרבים ללמוד הלכות בורר שבהלכות שבת מוצאים בהם חומרות.

וכמה חרדו עלינו החרדה הזאת בפוסקים בעוד כמה שאלות בדיני ברירה, שלא להקל מחשש סקילה וחטאת אף דאיכא סברא מעלייתא. וכש״כ בנדו״ז שגם מסברא אין הכרח.

ומהרש״ג גופא – מיירי רק כשהדרך להחזיר לתערובת ולא סגי בגוף ההחזרה. ועוד דמאן יימר שעומד להחזירו – ראה טל נתן מלאכת בורר ע׳ סג. ועוד.

ומש״כ מהרש״ג לדחוק שבט״ז מיירי בכלים שאין הדרך להחזיר – לא ידעתי לכלכלו, ואם נמצא מציאות רחוקה כזו, מה לנו כי תלינו שלא נזכר ע״ד בגדים עד בעל מסגה״ש, הרי אין חילוק מהותי בין בגדים וכלים בד״ז.

ודברי האו״ש שבת ח, יא – נוסף לזה שהוא דלא כט״ז, שנגררו אחריו כל הפוסקים שמפיהם אנו חיים, (אלא שכתב שפלטה קולמוסו דהט״ז לכתוב כלים, ומכח זה הביאו המחברים הבאים אחריו שהוא גם בכלים וטעו בזה. ור״ל בפי׳ דברי הט״ז שאכן מאכל לאו דוקא, אבל רק בדבר שמשתמש בו כשהוא בלול. וכבר הקשו שסותר למש״כ בעצמו שם כג, טז, בדין הפרשת תרו״מ, אף שבתאנים אין דרך להשתמש בהם בלולים) – גם בגוף דבריו קשה מאד, שהרי הט״ז לא הביא מחילתא אלא מחביתא, ובחביתא אינו משתמש כשהם בלולים. ועוד כמה קושיות. ודבריו חידוש גדול וסותר להמבואר בכ״מ.

כן הקשו בכ״מ על או״ש מדין דגים. ומקובל לפרש שאין כוונתו שצ״ל בלולים אלא שההשתמשות היא כשהם בלולים, כפי שהדגיש כמ״פ. ועל הקושיא מאוכל ופסולת או ב׳ מיני דגים, רגיל לפרש שגם כשאוכלים מהם עדיין מעורבים הם בקערה.

ויש שפירשו בכוונתו שהעיקר מה שנבללים במציאות, שזוהי הגדרת תערובת, ומה שהדגיש שמשתמש בהם כך – היינו שמזה מוכח שדרכם להתערב, וכל שאין הדרך להשתמש כך מוכח שהתערובת היא אקראית ואינה בגדר תערובת, שאין חשיבות בכך שנתערבו. וממילא גם אינו בגדר תיקון המאכל.

ויש שהסבירו שבאוכלים התערובת מועילה או מזיקה. אבל בבגדים אין מציאות בגדים אחרים מפריעה כלל או מועילה.

ועצ״ע שבבגדים רגיל שיתערבו בסל כביסה. והתערובת מועילה לנו. ואולי מיירי על הרוב ולא בסל כביסה.

ובכלל מה שכתבו כמה להסתמך על האו״ש ומט״י וערוה״ש – ראה מה שדחה בשו״מ מחזה אליהו א, נ, יח דלא מיירי במציאות ימינו שאכן מתערבים ממש.

שוב כתב הרב הנ״ל לוחות שניות, וזה לשונו: 

בנוגע לדברי המקור חיים, שמבואר מדבריו שיש בורר בספרים, עיינתי בדבריו ולענ”ד מבואר מדבריו להיפך.

דהנה ז”ל “מה שנ”ל דגם בדבר שאינו אוכל כגון לברור קונטרסים חדשים אלו מתוך אלו אסור, דלא כס’ עץ חיים” ואח”כ ציין למש”כ בסוף הסימן.

והנה יש לעיין למה נקט דוקא ברירת “קונטרסים חדשים” מה שנא חדשים מישנים, ונראה בביאור דבריו דבסוף הסי’ כתב בזה”ל “ובמסיר דבר אחד שנפל לדבר אחר אין ענין כלל לכ”ע לאסרו משום בורר, ונשתבש בזה בס’ עץ חיים” ונראה מדבריו חידוש גדול מאד במלאכת בורר דס”ל דרק פסולת המעורב מתחילת בריאתו בתוך האוכל יש עליו איסור בורר, אבל אם נפל פסולת בתוך האוכל אח”כ אין איסור לבררו, ולכן כתב לאסור רק בקוטנרסים חדשים, דהיינו שבאים עכשיו מבית הדפוס והיו מעורבים מתחילת בריאתם, ועכשיו רוצה לסדרם, אבל אם נתערב אח”כ לשיטתו אין כלל איסור בורר.

איך שיהי׳, מדבריו אין שום סתירה לסברת מהרש”ג שהוא מדבר על קונטרסים חדשים שרוצה להפרידם ולהשאיר כל קונטרס לבד והרי זה תיקון גמור, אבל ספרים המעורבים שרוצה לסדרם – ע”ז לא דיבר כלל המקור חיים, ואדרבה מבואר מדבריו להתיר (הגם שעיקר סברתו שאין בורר רק בפסולת המערב בתחילת ברייתו לא ס”ל להפוסקים, מ”מ איך שיהיה א”א להביא מדבריו לאסור ברירה בספרים).

אגב, מש”כ בירושלמי שיש בורר באנשים, הנה כל האחרונים הזכירו דברי הירושלמי אלו, מ”מ לא זכיתי אף פעם להבין פירוש המילות הפשוט, מה הכי תמצא של בורר באנשים האם נימא שהירושלמי ס”ל שמי שמחפש איזה בן אדם ומכריז את שמו והוא מגיע עובר על איסור בורר? א”כ איך אפשר להכריז יעמוד אדם פלוני לעלות לתורה הרי עובר על איסור בורר, אשמח אם מו”ר יפרשו לי הדברים.

ועניתי לו שניות מד״ס:

נראה ברור שאא״פ כלל לפרש בדברי מקו״ח שמחדש שברירה שייכת רק בדבר המעורב מתחילת ברייתו. ואדרבה, איפכא מצינו שדבר שהוא כך מתחילת ברייתו לכמה  דעות ליכא בורר והוא תיקון אוכל בעלמא, וכברא״ש ביצה א, כג דאורחייהו בהכי והוי שומר לפרי. וראה יש״ש שם מב. ובכ״מ. ואכ״מ.

וכן ד״ז נסתר מחמתו מדין ב׳ מיני דגים שבתרוה״ד ועוד הרבה דוגמאות כיו״ב.

והנה דברי מקו״ח נכתבו בקיצור מאד. והוא תמצית וקיצור מהאריכות שכתב שלא הגיע לידינו. וצריך תשומת לב מרובה להבינו על בוריו. ואכן, קס״ד שם לומר שכל שנתערב דבר בדבר לא מיקרי בורר, אבל אין כאן מסקנתו, וכתב עלה ״הי׳ נ״ל״. ונשאר בצ״ע מדברי הרמ״א בקיסמין שביין וכו׳. ושוב כתב שמ״מ יש אופן שלכו״ע ל״ש בורר. ולא ביאר היטב כוונתו מהו החילוק בין אופן הראשון לאופן השני. אבל ברירא מילתא שבאופן השני מיירי בזבוב שביין, שהובא בעץ החיים למהר״י חאגיז. ונראה שכוונת מקו״ח ל״דבר אחד״. ומסתבר שכוונתו גם מחמת שנפל במקרה. ואפשר גם שיש לחלק, בין מסנן למסיר ביד. ועכ״פ, ברור מדבריו שיש ב׳ גדרים ואופנים בדבר. ואיך שיהי׳, לא קייל״ן כוותי׳, שהרי במג״א וט״ז אסרו גם בזבוב, ולא ראה מקו״ח דבריהם שהגיעו לידיו אחרי כתיבת חיבורו.

ובכל אופן, אינו ענין לתערובת ספרים כשנתערבו בכוונה ולא בדרך נפילה.

ומש״כ קונטרסים חדשים – אף שכמה העתיקו כך, כולל בשו״ע מהדו״ח, ליתא שם. והלשון הוא ״קונטריסים חידושים״. ומיירי בכתבים. ופשוט. והרי ספרים לא היו בנמצא.

ומסתבר, שיותר מצוי תערובת בקונטריסים מבספרים בזמנם.

שוב בדקתי בכת”י ומפורש שם “קונטריסי’ חדושי'” ומצו”ב.

בנוגע לבורר בנ״א – כשמכריז שיעמוד לעלות, ע״ד הצחות, ה״ז אוכל מתוך פסולת לאלתר… וגם להקס״ד בירושלמי אינו עובר.  ובעץ החיים שם כתב דבירושלמי מיירי, שמעורבים הרבה וצריך להפרידם ולחלקם. ובשלחן שלמה הביא דוגמא מתינוקייה, שאחד צורח ומפריע לשניים לישון, והוא מוציאו מתוך השניים. ובכל אופן, לא הבנתי מאי קא קשיא לי׳, הרי הא גופא התמיהה בירושלמי.  וגם אלו שפירשו בירושלמי שהוא בניחותא, היינו רק שלירושלמי איכא גדר בורר במין אחד, וקאי רק במה שאמרו שם בירושלמי בהתחלת הענין בנוגע לרמונים, אבל לא כתבו למעשה דאיכא בורר בבנ״א.

ולהעיר שבזכרון ישכר שבת ז, ב ר״ל בטעם שדחו בירושלמי, מחמת שאינו עושה מעשה בידים אלא דרך קריאה. אבל רובם פירשו מחמת שבנ״א ניכרים וכדומה.

 

 

#19419