Saying Shema with the Minyan

 

Question:

Does one need to say all Shema’s that the minyan says together with the minyan, like when they take out the Torah or if they do Korbonos out loud?

If yes, does that mean that one should be mafsik for these even in the middle of Pesukei Dzimra?

 

Answer:

Yes, one should answer.

However, one should not be Mafsik for these during pesukei dezimra, except for Shema during kedusha at Musaf.

During Birchos Krias Shema, one should not be mafsik even for Shema at Musaf.

 

Sources:

שלא להפסיק – הליכות שלמה א, ו, י. ובשם הגרח״ק – דעת נוטה ק״ש מג. אשי ישראל כ הע׳ קכז, ובסוה״ס – בשו״ת מט. מאיר עוז סה, ב, ב – ע׳ תרנד. ובשיח הלכה סה, יא נסתפק.

אבל במנחת פתים הגהות לסי׳ נא, ד, שבקדושת מוסף נראה שיענה. אבל גם לדידי׳ משמע דהיינו רק שם, עיי״ש טעמו. אבל לא בשאר פעמים. ודלא כמ״ש כמה מלקטים משמו. וראה לענין קדושת מוסף גם בתפלה כהלכתה יג הע׳ קיט בשם הגריש״א. אשי ישראל כד הערה פט.

ובקצוה״ש פג בבדה״ש כב מצדד יתר על כן להפסיק גם בברכות ק״ש בשמע שבקדושת מוסף. ונשאר בצ״ע. ובאמת, כ״ד המנחת פתים שם. אמנם, איהו אזיל למ״ד שמפסיקים לשמע בכלל באמצע ברכות ק״ש. ואנן לא קייל״ן הכי.

וצע״ק במש״כ שם שיש בזה דין דבשב״ק, ומאי שנא מהוספות שבקדושה שמוסיפים בשויו״ט שאין מפסיקים, שאינם בגדר דבשב״ק אף שאומרים אותן עם הציבור. וכנראה כוונתו דפ״ר דשמע חמיר טפי ולא נתכוון לומר שהוא בגדר דבש״ק ממש. ועצ״ב.

אמנם, משמעות אדה״ז בסידור דכייל כל ההוספות שבקדושה כי הדדי, משמע קצת שגם לשמע ישראל אין להפסיק. ולקס״ד דרבינו באג״ק ג ע׳ שמח, בדברי אדה״ז שאין מפסיקים להוספות דקדושה בפסוד״ז, הרי גם שמע שבמוסף בכלל. ודוחק לומר דלא נחית לדין פ״ר דשמע וקאי רק מצד דיני קדושה. וכנראה כך הבין במנחת פתים, יעו״ש. ולא בא לסתום אלא לפרש. ודון מינה עכ״פ לגבי שאר הפעמים שאומרים שמע כבהוצאת ס״ת.

וכיון שהמפסיק לפסוק ראשון בברכות ק״ש ראוי לגערה (כדברי הפר״ח דלקמן, הביאו אדה״ז כדלקמן), אין לנו להקל בקדושה ללא ראי׳ ברורה. וגם בקצוה״ש רפיא בידי׳. ובדיני הפסק, בכל ספק, שוא״ת עדיף.

ולאידך, בפסוד״ז, לדידן בלא״ה יש להפסיק שהרי מפסיקים לכל הקדושה.

וצ״ע בלשון ערוה״ש סו, ו, שנראה כסותר מרישא לסיפא. וי״ל בשתים, שבסיפא קאי על שמע ישראל דעלמא, שלא בשעת הקדושה, או שברישא קאי אאמירת הוא אלקינו ולא על שמע ישראל. והעירני ח״א, דאיכא לפרושי שמעיקרא קאמר מצד ההוספות שבקדושה, ושוב כתב שמ״מ עונה מטעם אחר שלא לפרוש מהציבור. וכ״נ נכון. אבל לאידך, כתב בסו״ד שם שלדעת הב״י שהביא שם סה, ו, לא יפסיק, והרי הוא עצמו פסק שם שלא להפסיק בברכות ק״ש לשמע ישראל.

ומקום אתנו לחלק בין שמע שבקדושת מוסף שעיקרו משום ק״ש, ומספרים מה שאומרים בכל יום שמע, וכ״ה בשמע שבקרבנות (אלא שאצלנו אינו נאמר ביחד ובקול) לשמע בהוצאת ס״ת.

ויש להמתיק החילוק בין שמע שבקדושה, שעיקרה משום ק״ש, שהרי תיקנו להבליעה בין הקדושות, מחמת הגזירה שלא לקרוא שמע, וכמבואר בראשונים. וראה הנסמן בשעה״כ כז, ה. אמנם, המנהג כעת לאומרה במוסף דוקא הוא לכאורה רק לפרסום הנס. וילע״ע.

ואילו שמע שבהוצאת ס״ת – ראה הטעם בסידור של״ה. אבל במס׳ סופרים יד, ח משמע קצת שהוא בגדר פורס על שמע. אבל נראה שם, שהיא רק נקיבת שם בעלמא. ובכל אופן, לפ״ז הו״ל לאומרו גם בימי החול. ולא נהיגי הכי. אמנם, ראה בסידור יעב״ץ טעם אחר שמא איחרו שמע עם הציבור. וראה גם שו״ת ישכיל עבדי כ, כו.

ולגופו של ענין, לא מסתבר למימר, שחובת ההפסק היא רק בק״ש שיוצאים בו ידי חובת ק״ש, שבפשטות הכל תלוי אם הציבור מקבלים כעת עומ״ש, וממילא גם כשמתפללים לאחר זמן ק״ש. ואם עושים כך ביחד ובקול (וראה קובץ הערות ועיונים ישיבה קטנה קרית גת חו׳ ה – מטו״מ תש״ע – ע׳ 24 ואילך). ואף שכל פעם שאומרים פסוק ראשון אפשר לצאת יד״ח ק״ש ולקבל עומ״ש – אינו תלוי אם אפשר, רק אם בפועל עושים כך. וצ״ע אם בקדושת מוסף מכוונים לקבל עומ״ש. ואף שמספרים ע״ד אמירת שמע, וכנ״ל, לאו דוקא שהוא בגדר קבלת עומ״ש. ובכלל, כל דיני וגדרי כוונה ושאר דיני פסוק ראשון מחמת שהוא קבעומ״ש, אינם נוהגים כל פעם שאומרים פסוק שמע. והה״נ לעניננו. ודוחק לחלק בין הדבקים.

ולהעיר מהשקו״ט באמירת שמע ב״פ בסליחות ובשאר מילי, שטעם האיסור דמיחזי כב׳ רשויות. וראה נו״כ השו״ע סא, ח. אמנם, שאני אמירת שמע בסליחות שטעם האמירה היא לקדש שמו, ראה ב״ח שם. ועוד, שיש לחלק, שסו״ס נראה עכ״פ כב׳ רשויות. אבל חובת האמירה עם הציבור היא רק כשמקבלים עומ״ש בפועל ולא בעצם האמירה. ולא שמענו להקפיד לומר פ״ר עם הציבור בפיוטים. ואולי התם שאני שאינו נאמר בקול וכולם כאחד.

וכשאין חשש הפסק ודאי צ״ל עם הציבור. ולהעיר מס׳ המנהגים ע׳ 34 (הגהות בכתי״ק בתשורה ברוק כ״ג אלול תש״ע ע׳ 11, ולאחרונה בס׳ בחדרי תורתך ג בתחילתו), ובמקורו בשיחת יום ב׳ דחגה״ס תשכ״ג. אמנם, לא תידוק מינה לגבי דין הפסק, שאין הכרח דקאי התם מעיקר הדין ממש. (ואין לסמוך על סגנון ההנחה, כמובן. ובפרט להוציא מזה דין חדש להתיר להפסיק באמצע פסוד״ז, ובפרט כשמצינו שכמה מהפוסקים נקטו בהיפך. ועכ״פ, לא נפשוט מינה לגבי שאר הפעמים שאומרים שמע ישראל, שבקדושה עדיף טפי, וכנ״ל. ולהעיר שבשיחות קודש נשמט לגמרי). והרי לכמה דעות גם בפסוד״ז אין להפסיק.

ואף שלכאורה דוחק לחלק ולומר שיש חיוב לאומרו בציבור אבל לאידך אין לו להפסיק – הרי למעשה חייב לומר תמיד שמע ישראל עם הציבור, ומ״מ אין להפסיק לחד מ״ד אפי׳ בפסוד״ז, ולדינא – עכ״פ לא באמצע ברכות ק״ש (ולא רק מחמת סברת הט״ז סה, א, שאם יפסיק יצא כבר ק״ש. וראה פמ״ג במ״ז שם ובמאמ״ר שם ו בסופו בדחיית דברי הט״ז. ובפר״ח שם ב, נראה שאי״ז טעמו. ואדה״ז הביא לשון הפר״ח וצויין שם (וגם לט״ז) עה״ג. וגם בשו״ת תרוה״ד ג נראה שיש לחלק בין הדבקים, בין פסוד״ז לברכות ק״ש. וראה מאמ״ר שם ותורת חיים סופר שם ח בדעתו).

אלא שאינו מעלה ארוכה, שממנ״פ אם דיינינן לה כדין שמע ישראל, נפסיק בפסוד״ז עכ״פ. אבל י״ל גם בפשיטות, שבדיני הפסק יש להחמיר מספק. וכיון שי״א שגם לפ״ר בק״ש אין להפסיק, הבו דלא לוסיף.

ולהעיר מכעי״ז, עניית בשכמל״ו, שי״א שחייב להפסיק לומר עם הציבור, אבל לא באמצע פסוד״ז. וראה 40780.

ולהעיר, שיש שנסתפקו בדין החיוב לענות וחובת הפסק כשאומרים ק״ש שלא בזמנה כקורא בתורה. וי״ל שהאמירה בתפלה ביסודה היא כדי לקבל עומ״ש. ובפשטות, דלא פלוג.

[והנה בקצוה״ש שם שמה שבהוצאת ס״ת אין הש״צ אומר עם הציבור ביחד, שכיון שהוא בדרך עני׳ ש״ד. ואינו סותר לס׳ המנהגים שם, דשאני בהוצאת ס״ת שהציבור עונה אחר הש״צ, משא״כ כאן שהוא בהיפך. ועוד שכיון שבקדושה בלא״ה אינו מוכרח שיאמר הש״צ אחרי הציבור, עדיף שיתחיל אתם. ומה גם שגם בשאר הקדושה קדוש ברוך וימלוך נהגו כן. וכתבנו מזה במק״א – 23657].

הוספה לאחר זמן: שוב י״ל קובץ העו״ב גל׳ א׳רעא, והכותב העתיק הכל מכאן (זולת ההוספות שנוספו אחרי כתיבת המענה לראשונה) ובחלק מהדברים מלה במלה (וכן לא יעשה) עם מסקנה הפוכה. ויהי לו אשר לו.

 

 

#41423