Falling Behind the Minyan by Slichos

 

Question:

If one is Davening Slichos with a Minyan, but is running behind (or he entered the Shul late), and therefore didn’t say מחי ומסי with the Minyan, and by the time he gets to there the minyan is over, but there are still ten people in the room. Is that still considered בציבור and therefore he should say it, or should he skip it since the minyan is done?
Similar question regarding י״ג מדות what’s considered with the minyan in this context?

 

Answer:

מחי ומסי –

You may say it if you started Selichos with the minyan, or if there is a minyan currently davening, whether Selichos or other tefillos. However, if you are davening on your own, and there are nine people in the shule which are not davening, you should not recite it.

י״ג מדות –

They may only be recited with the minyan together in tandem. If you started to say the actual י״ג מדות with the minyan (not the phrases before) you may finish them even after the minyan has concluded. You may also begin saying them while the minyan is still in middle of reciting it. Once the tzibur has concluded the recital of י״ג מדות, you may not begin saying it.

 

Sources:

הנה כמה פרטים בשאלה זו:

בעיקר הדין שאין היחיד מתפלל בלשון ארמי – הנה יש שר״ל שבביהכ״נ שאני, שגם כשאין עשרה מותר להתפלל בלשון ארמי, שהשכינה נמצאת שם. וכ״כ בס׳ אהל ישרים ענתבי שער השמים בדפו״ח כו, ב. וכ״מ בפמ״ג קא בא״א ז. וראה גם בבני ציון ליכטמאן קא, ח שכ״כ מד״ע. והנה בשו״ת יבי״א א, לה, טו הב״ד אהל ישרים ובני ציון שם, ודחאם שמדרגות יש בהשראת השכינה, ולנדו״ז לא סגי לן בהשראת השכינה שבביהכ״נ, וצריך עשרה דוקא. (ולפלא שהרהמ״ח שעיניו כיונים משוטטות בכל הארץ לא ראה דברי הפמ״ג על אתר). והביא שם שברש״י בסוטה לג, א פי׳ בטעמא דמילתא שבציבור מותר משום א-ל כביר ולא ימאס. ומוכח דלא סגי לן בזה שהוא בביהכ״נ. וראייתו תמוהה, שהרי אפשר שפיר לומר דקאי במתפלל בביתו, ובגמ׳ לא אמרו אלא להתיר בציבור, וע״ז מפרש שפיר משום מעלת תפלת הרבים. ואה״נ, שמא הה״נ בביהכ״נ, שתמוה לומר דגרעא מעלת השראת השכינה בביהכ״נ מהשראת השכינה שאצל חולה שמותר להתפלל אצלו בלשון ארמי (ראה שבת יב, א. והובא לדינא בשו״ע יו״ד שלה, ה). ולדידי׳ נמי שביאר מחמת מעלת עשרה ששכינה שורה, תיקשי נמי מדוע נזקק רש״י לומר משום תפלת הציבור שאינה נמאסת. וית׳ לקמן עוד מזה. [ולהעיר מכעי״ז בגבורת ארי יומא נג, ב, במה שכה״ג התפלל ביו״כ בל׳ ארמי – ששכינה עמו בקדה״ק].

ומשה״ק שם בהערה מזה שבראשונים נחתו ליישב אמירת יקום פורקן ע״י הש״צ מחמת טעמי אחריני ולא משום מעלת ביהכ״נ – גם בזה אין כדי השב, שהרי המנהג לומר יקום פורקן גם בתפלות הציבור שלא בביהכ״נ.  

אמנם, לגופו של ענין, קשה לחדש היתר בדבר שלא מצינו בקדמונים. והערתו שלא כל השראת השכינה שוה בד״ז – מובנת היטב. וכמבואר בכ״מ ובפרט בתורת החסידות, וראה לקו״ת דרושי יו״כ סט, ב. ובסה״ש תשנ״ב ע׳ 447 שהשראת השכינה היא למעלה מנוכחות השכינה, לא זו בלבד שנמצאת אלא שנמשכת ושורה על הנמצאים. ובכ״מ משמע שגם ביחיד איכא השראת השכינה אלא שאינו דומה למעלת העשרה. אבל ראה תניא אגה״ק כג ובהערת כ״ק אד״ש בשיעורים בס׳ התניא לשם. וי״ל גם דלא סגי בהשראת השכינה לחוד, וצריך גם שיהא באופן שא״צ מליץ להעלות התפלות, וזהו רק בתפלת הציבור. (וראה בבתי כהונה דלקמן במה שבמתפלל אצל החולה א״צ למליץ. אבל לדברי המאירי דלקמן י״ל בפשיטות. ובתשובות הגאונים באוצה״ג שבת שם בחלק התשובות, שבחולה אין עושים לו מלה״ש כלום אלא ברשות). 

אמנם, לגופו של ענין, כבר הקשה בזה בעל משל״מ בפרשת דרכים דרך הרבים דרוש יג, הובא בפמ״ג שם, שמדוע נזקק רש״י לומר משום תפלת הרבים תיפוק לי׳ משום ששכינה עמהן בעשרה. ובאמת בכמה ראשונים אכן כ״כ משום ששכינה בעשרה – ראה מחז״ו א, קכח. פי׳ ר״י בר יקר לקדיש. תמים דעים להראב״ד קפד. או״ז ב, נ. ועוד. ואסמכוה אחולה ששכינה עמו. ובאמת צ״ע מדוע הוצרכו לדמות לחולה שבשבת שם, כשבגמ׳ גופא בסוטה לג, א נזכר להיתר בציבור. וכן מפורש באר״ח בסוף פי׳ הקדיש, שבכל מקום ששכינה מצוי׳ לא איכפת לן בשאר לשונות, ובדבר הנאמר בעשרה דקדמא ואתיא אפשר בלשון ארמי. וכ״ה ברא״ה ברכות יג, א כתב בטעם ההיתר בציבור דשריא שכינתא. וכ״ה בשבה״ל רפב. ובמאירי שבת יב. ב בשם הגאונים ששכינה עמנהם, ואסברה לה ששכינתם מצוי׳ הרבה. ונעתק באוצר הגאונים שבת שם (ושם, שעד״ז בחולה שמתוך שמכוון בתפלתו ביותר אין בית מיחוש. ובתמים דעים שכשמתפלל בדמעה ובכוונה אפשר בל׳ ארמי. ובבן יהוידע סוטה שם שבאדם גדול אפשר בארמית. וראה יבי״א משה״ק. ולהעיר גם מחכמת שלמה קיא, א. ואולי אחרי שגזרו אומר לא פלוג רבנן, ואין ליחיד גם גדול בענקים להתפלל בל׳ ארמי שהוא בגדר עיון תפלה המזכיר עוונותיו. ואולי תלוי אם הוא כשר או כעבד לפני המלך). וראה גם בי׳ מהר״י אבוהב לטור סוסי׳ נו. והאריך בזה בשו״ת עמודי אש אייזנשטיין ג – קונט׳ בית תפלה – לא. (ושם ר״ל בדעת רש״י להתיר גם בתפלה הקבועה לציבור). 

ואולי אפ״ל שכוונתם להיתר גם בעשרה כשאינו תפלת הציבור. ולפ״ז תליא בפלוגתא אם הוא משום תפלת הרבים או השראת השכינה בעשרה. ונפק״מ בזה, שאם מעלת העשרה הותר גם כשאינם מתפללים בציבור. ולאידך, משום מעלת תפלת הרבים אפ״ל דמהני גם ביחיד המתפלל עם הציבור, וכמ״ש לדינא במקו״ח לחו״י קא, ד. והנה בשו״ע אדה״ז קא, ה הביא רק לטעמו של רש״י, שהוא מעלת תפלת הציבור. ובאמת, כ״מ בגמ׳ סוטה שלא נזכר כלל ע״ד השראת השכינה כבחולה, וכבשבת שם, ומשמע שהוא רק מחמת שהיא תפלה בציבור. ובאמת, מזה גופא שנחתו הראשונים לדון בתפלת יקום פורקן שאומר הש״צ, אף שהוא בעשרה, וכתבו ליישב בכמה אנפי, מוכח דלא סגי לן בעשרה, וצ״ל תפלה בציבור דוקא, אלא שיש מהם שאכן תירצו כנ״ל משום שהוא בעשרה. ואולי טעם שינוי המנהג שיקום פורקן נאמר ע״י כל הציבור הוא מה״ט גופא שיהא בזה גם מעלת תפלה בציבור. ובבתי כהונה ד, בבית אבות ל, א, צויין בגליון הש״ס לרעק״א סוטה שם, כתב בדעת רש״י דתרתי בעינן השראת השכינה ומליץ, ובעשרה נהי דאיכא השראת השכינה אכתי בעינן מליץ, ועז״כ רש״י משום א-ל כביר, וממילא א״צ סיוע ומליץ. ודפח״ח. אבל באמת אפ״ל בפשיטות  בדעת  רש״י, שאם משום השראת השכינה לחודה, הרי גם ביחיד שמתפלל שכינה עמו. וכ״כ ליישב בגור ארי׳ חרמון ברכות ו, א, עיי״ש שהוכיח כן מגמ׳ ברכות שם. ובשו״ת יבי״א נתן לבו לד״ז ג״כ. אלא שלא הביא מגור ארי׳ הנ״ל. וצ״ל שהשראת השכינה שבחולה עדיפא מאיזה סיבה שתהי׳ כנ״ל.  [ויש שכתבו ליישב בל׳ הדרן עלך בסיום מס׳, שכשא׳ עוסק בתורה שכינה עמו. ויש שכתבו שבעשי״ת מותר – ראה בחק משה בערמן שבת שם. וסברא כזו נמצאת בדברי השואל בתשובות הגאונים דלקמן]. 

והנה לדינא, מצינו בכ״מ שגם במתפלל בשעה שהציבור מתפללים איכא עת רצון ודמיא לתפלת הציבור. וי״א לדינא שהוא בגדר תפלה בציבור ממש. וכ״כ בחי׳ חת״ס שבת יד, א שאם הציבור מתפלל בלה״ק יכול היחיד להתפלל בארמית וחשיב תפלה בציבור. ואף שבכה״ח קא, יח הב״ד יפ״ל שם י, דלא מהני בכה״ג – אפשר לסמוך בשופי על הני תרי צנתרי דדהבא, החו״י והחת״ס, וראה גם בעת ברוך כב. קו שתמה על היפ״ל אלא שלא הב״ד החת״ס וחו״י. בשגם שאעיקרא דמילתא לכמה דעות לית לן בה בתפלה הקבועה לציבור, וי״א שמעיקרא אינו איסור רק שאינו ראוי ונכון – ראה מאירי ברכות יג. א שאינו לעכב רק הידור לו בכך. ומכיון שנמצא בעשרה, וגם יש בו מעין מעלת תפלת הציבור, שפיר דמי. ואפי׳ לענין דבשב״ק מצינו דעת הפר״ח נט, ג, להתיר ליחיד שנתאחר לומר קדושת יוצר, כיון דאיכא ציבור. והב״ד במשנ״ב שם י. ואף שיש חולקים, י״ל דהכא לכו״ע מהני, שאינו מדין דבשב״ק בעשרה, אלא מחמת מעלת העשרה, או תפלת הציבור, ומהני לענין זה עכ״פ. והנה בשו״ת שבה״ל ו, טו הקשה על החת״ס ממה שכתבו הראשונים בהיתר יקום פורקן וקדיש דציבור שאני, ואם כדברי החת״ס הו״ל שהש״צ נמצא בתוך הציבור. אבל אין בזה כדי דחי׳, שי״ל דעדיפא מינה משני. ועוד, שבאמת בכמה ראשונים כתבו בטעמא דמילתא לפי שהוא בעשרה. וכולי האי אין לנו להחמיר בענין זה. וגם בשבה״ל נראה לאחר העיון, שעיקר תמיהתו במה שכתב החת״ס שאין לציבור להתפלל בלע״ז, שמהראשונים נראה שאינו. אלא שגם החת״ס והחו״י לא כתב להתיר רק כשכל העשרה מתפללים. ולא כשנמצא בעשרה שאינן מתפללים כלל ומתפלל היחיד לעצמו, אף דכל בי עשרה שכינתא שריא גם כשאינם עוסקים בתורה ובתפלה (ראה תניא שם. ערבי נחל דרוש לש״ש תקס״ד. ובכ״מ. ואכ״מ). 

והה״נ בהתחיל עם הציבור, והאריך בתפלתו, שחקרוה אחרוני זמננו אם מותר לו אז להתפלל בלשון ארמי, ונפק״מ בסליחות. ויש שדנו מדין התחיל התחיל בציבור ויצאו מקצתן, ויש שדחו דשאני סליחות שכל סליחה ענין לעצמה. אלא שבאמת גם בסליחות כתבו הפוסקים שתיקנוה על סדר התפלה – ראה בלבוש רסי׳ תקפא. והובא בלקוטי טעמים ומקורות לכ״ק אד״ש, שנדפסו בסוף הסליחות. ואמירת קדיש תתקבל מוכיחה כן. ויש שכתבו להתיר רק כשהציבור אוחזים לפני קדיש תתקבל. או רק אם עשרה נמצאים עדיין בביהכ״נ, או רק אם עשרה מתפללים, אפילו שאינם מתפללים סליחות. ולהנ״ל נראה פשוט להתיר בכל הנ״ל. ומצינו בשו״ת בית יעקב קכז,  להתיר אמירת תחינות ותהלים ביחיד אחרי התפלה בציבור, כיון שהתחיל תפלתו עם הציבור וה״ז עת רצון. והה״נ בנדו״ד. ולכמה דעות גם לענין דין תפלה בציבור מהני כה״ג. ואף אם אינו תפלת הציבור ממש, ה״ז מעין תפלת ציבור וסגי בהכא. 

ושו״מ אריכות בשו״ת רבבות אפרים ו, תנה. והאריך להוכיח שגם בשעה שהציבור מתפללים הוא בגדר א-ל כביר. ובאמת בברכת אברהם טריווש ב ע׳ תשמה אסברה לה שההיתר הוא ביחיד המתפלל עם הציבור, שג״ז עת רצון. וגם בל׳ הגמ׳ אל ישאל צרכיו נראה קצת דמורה ובא דקאי בצרכי עצמו אלא שמתפלל בתוך הציבור. וכ״כ לדייק במשנת אברהם פרייס ג לס״ח תתתשצ – ע׳ רכג. וראה גם שו״ת משנ״ה ב, עא שהוכיח בפי׳ ״כאן בציבור״,  שהציבור מתפללים בלה״ק והיחיד מתפלל עמהם. וא״ש עפ״ד החת״ס. וראה גם שם ח, רמד. 

ופוק חזי מאי עמא דבר, שמנהג העולם – המקפידים בזה – שרק ביחיד אין אומרים מחי ומסי. אבל אין מקפידים שכל הציבור יתפללו ביחד ממש מלה במלה, שזה דבר שאא״פ לשמוע. וכן ביחיד שהאריך בתפלתו, נהגו שאומר מחי ומסי וכה״ג גם אחרי שהציבור סיימו, ומעולם לא חשו להא מילתא. וכן בבריך שמי׳ כתבו הפוסקים להקל לאומרו גם אחרי הוצאת ס״ת, והארכנו במק״א, אף שהציבור כבר אמרוה. ואכן בשו״ת תורה לשמה כתב בהיתר אמירת בריך שמי׳ אפי׳ כשיחיד אומר לבדו מאחר דאיכא ציבור, ולדברינו העיקר שהציבור נמי מתפללים והתפללו גם אלא לא הספיק עמהם. ועוי״ל כטעם בתרא שבתורה לשמה שם שבשעת הוצאת ס״ת, וכן גם כשהס״ת בחוץ, איכא עת רצון. (ויש שכתבו כך גם בהיתר אמירת יקום פורקן. אבל בראשונים נראה דלא ס״ת להאי טעמא). 

אמנם, אכתי קשה להקל להתפלל לעצמו מחמת גוף הענין שיש עשרה בביהכ״נ. ואף שיש בראשונים שהתירו ביקום פורקן כה״ג ע״י הש״צ, שאני התם שהיא תפלת הציבור שהש״צ מתפלל בשליחות הציבור, והתפלה היא על צרכי ציבור, אבל ביחיד המתפלל לעצמו לא שמענו. ובפרט שכנ״ל לרש״י הטעם משום עת רצון, ולא שמענו שיש עת רצון כשיש עשרה ואינם מתפללים. ואין לגבב כל צירופי קולא בד״ז.

בנוגע לי״ג מדות – הנה בשו״ת הרשב״א א, ריא כתב ש״אין נאמרים ביחיד וכדבר שבקדושה הן״. (ומשמע קצת שאינו דבשב״ק ממש. וכן באר״ח דיני ב׳ וה׳ ב העתיק מהרשב״א כנ״ל: דכדברים שבקדושה הם), וכטענת הטור תקסה שאינו דבשב״ק. וראה טור ברקת שם ה. אלא דדמיא לה שנאמר רק בעשרה. ובסדר רע״ג סדר תענית לה, ב וכן בשו״ת ר״י מיגאש קצג, ומחז״ו ע׳ 232, שאין ליחיד לאומרו רק ברבים שאין הקב״ה מואס בתפלת רבים. ומשמע שאינו מדין דבשב״ק אלא שכך נתקן מצד ענינו שיהא בעשרה דוקא.הוכ״כ הרשב״ץ ר״ה יז, ב ליישב טענת הטור, והב״ד בשו״ת הרשב״ש לבנו קצא, שאין לנו לאומרו אלא כדרך שהראה הקב״ה למשה בסיני.  וכ״מ באו״ז תטז בסוף הל׳ ת״ב. המנהיג תעניות י. ועוד. ולשון הזהר ח״ב סב, א: רזא דשמא קדישא לאתקשא באתווי בבי עשרה. ובמנחת אהרן פארדו יז, ה בתחילתו שאין כח ביחיד לעורר מדות העליונות. אבל להעיר שבב״י תקסה העתיק מהרשב״א בשינוי: דדבשב״ק הן. (וכ״ה בשבה״ל ענין תפלה כט ובתניא רבתי נפ״א ו. גם בשו״ת מן השמים כג-כד משמע שהוא מדין דבשב״ק ממש. והב״ד בשו״ת הרדב״ז ג, א׳פד.  ואיך שיהי׳ בפוסקים דימו בכמה אנפי לדיני דבשב״ק – ראה דרשות מהר״ש מנוישטט ע׳ 174 לענין האמירה בניגון וטעמים שהוא כבקדושת יוצר)ד ופשוט שצ״ל בעשרה ממש. ומה״ט כתבו לדלג באמצע הסליחה לומר עם הציבור – יסוש״ה יא, ח. וראה שו״ת שבה״ל ז, יב. אז״נ ח, מה. ויש שהביאו ממאורי אור בחלק עוד למועד תענית (קי, ב –  בדפי הספר) להתיר ליחיד הנמצא בתוך הציבור. וכן הובא משמו בלקט הקמח החדש קלא, ז. אלא שלא דקו, ולאו שמי׳ מתייה, שכל דבריו בשיטת הטור נאמרו, שלדעת הטור מה שהתיר אמירת י״ג מדות היחיד היינו כשנמצא בתוך הציבור. והרי ציין למש״כ בסי׳ קכז וקלא. ושם במאורי אור הלכות, בבאר שבע, קלא שביחד תוך בפה יבור בניגון טעמים ליכא קפידא, הרי שגם בזה לא סמך להתיר ללא ניגון וטעמים. אבל שם קכז לענין ברכת כהנים, להתיר ליחיד בתוך הציבור בברכת כהנים. ועצ״ע קצת. וראה שבה״ל ט, כד. ולא נחת לזה. 

ובעוד יוסף חי כי תשא ח שאין לסמוך על התחלתו וידוי עם הציבור. וכן בבא״ח ש״א תשא ד, התיר רק בעומד במחציתם של י״ג מדות והציבור גמרו. והב״ד בכה״ח קלא, כד. וחזר בו ממש״כ בתורה לשמה צו. וכבר דחו ראייתו מדין התחיל בעשרה, שהרי הוידוי אינו התחלה לי״ג מדות, כיון שמותר לאומרו ללא עשרה. ועוד צ״ב שביצאו מקצתם בעינן שנשתיירו רובם, וכיון שכן, גם בהתחיל בעשרה אם כולם גמרו לא מהני. אלא שפשוט שאא״פ לצמצם כה״ג, ושאני דין התחיל בעשרה שיצאו מקצתם, אבל כשהציבור נמצא ודאי יכול לומר דבשב״ק לאטו כל שהתחיל עם הציבור. אבל בשו״ת מנח״א ד, כב נראה דנקט שגם כשאין הציבור אומרים בב״א לית לן בה. ובזה כתב ליישב הנהוג בפיוטים וכו׳. אלא שבעיקר הקושיא, נראה פשוט שאין חשש רק באמירת י״ג מדות בתור בקשת רחמים ותחנונים בסדר התפלה וסליחות, ובדוגמת מה שהראה הקב״ה למשה, משא״כ בדרך שבח. אבל באגרות הרמ״ז הובא בברכ״י תפח, ה שגם בדרך שבח אין לומר ביחיד רק בטעמים. אלא שאינו מוכרח בכוונת דבריו שם. ועיקר רצונו שם, שאומרו דרך שבח וכקורא בתורה, ולא שאומרו בטעמים, וד״ז מודגש בכך שא״א ויעבור, יעו״ש לענין אמירתן ביו״ט. וכ״כ מהרש״ו בסידור חמדת ישראל כת״י, דרושי שבועות, והובא בשו״ת וישב הים ב, יא, ז, בנוגע אמירתן בהוצאת ס״ת ביו״ט, שאולי הכוונה לאומרן כעוסק בתורה. ולכאו׳ כוונתו רק מצד האמירה ביו״ט, שהרי נאמרים בציבור. אלא שכ״כ שם גם בסדר יו״כ. ובשו״ת וישב הים העמיס בדבריו דקשיא לי׳ מחמת האמירה ביחיד, שהציבור לא נהגו לאומרו ביחד. וכ״מ גם באגרות הרמ״ז שם. אלא שלשונו דמהרש״ו אינו מורה כן. גם בקונטרס בית יעקב חברון להגר״א מני שהביא שם לא הבין כן בדברי מהרש״ו. וילה״ע שבכ״מ (שעה״כ דרוש א׳ דערבית – נב, ד. וראה שם דרושי סוכות בתחילתם ענין הו״ר) בנוגע האמירה ביו״ט שאין לומר י״ג מדות דויעבור. ומשמע שבי״ג מדות לחוד לית לן בה. אבל יותר נראה שבא לשלול י״ג מדות דמיכה שבפסוקי מי א-ל כמוך, וכמו שמותר לאומרן ביחיד – ראה אגרות הרמ״ז י]. 

ושקו״ט כגון דא מצינו בדיני תפלה בציבור אם צריך להתחיל עם הציבור וכו׳. ואם נאמר כנ״ל שאין מדיני דבשב״ק ממש א״ש טפי. אלא שגם בקדושה מותר לענות גם כשהציבור באמצע כפשוט. וכ״ה בא״ר סוסי׳ קכד, הובא במשנ״ב קכה בבה״ל ד״ה אלא. ובמקורו, בשו״ת הרמ״ע מפאנו קיב מוכח שיכול  היחיד להתחיל פסוק קדוש בצירוף כלדהו. וצ״ע אם הכוונה גם כשהציבור אוחזים בלעומתם, שהרי אינו מעיקר הקדושה, או רק אם אוחזים בפסוק ברוך כבוד. וראה באה״ט נה טז. חיי״א ל, יב. משנ״ב נו, ט. הלכות הגר״א ומנהגיו צג. (ונתקשו באופן אמירת הש״צ פסוקי קדוש ברוך וימלוך אחרי הציבור. וברמב״ם סדר התפלות שאומר עמהן. אלא שלדתו אין הש״צ מוציא את הציבור, שהרי העומד בתפלה אסור לו להפסיק לשמוע להרמב״ם. ועצ״ע שמוציא מי שאינו בקי לענות.  וראה שו״ת בית יהודה עייאש ב, ג, הובא בברכ״י רפו, ג.  דברי יוסף אירגאס יג, הובא בברכ״י שם ה. וצ״ע דמזכה שטרא לבי תרי. וראה שו״ת לבו״מ א, יז. שם ב, רלז. בה״ל שם. עמק ברכה פומרנציק חזרת הש״צ ב – ע׳ יד. קצוה״ש דלקמן. שו״ת אג״מ או״ח ג, ד. מסורת משה א, ע׳ לו משמו. תפלת דוד לאדר״ת ע׳ כד. ובאו״א משמו – בטוב ירושלים ע׳ שסה. ומנהג כ״ק אד״ש בתור ש״צ להתחיל עם הציבור ולהמשיך אח״כ. וראה קיצור שו״ע עו, יג (לענין פסוק שמע ישראל). שו״ת בגדי ישע או״ח ל. ס׳ המנהגים חב״ד ע׳ 34. ואכ״מ). ויל״ע אם מהני לאומרו תוכ״ד להציבור. וי״ל שאף שתוכ״ד כדיבור, אמרוה, מ״מ אכתי לא מיקרי אמירה בציבור, וחשיב רק כאילו אומרן בשעה שהציבור אמרן אבל אינו עם הציבור. וראה קצוה״ש פג בבדה״ש כב לגבי הש״צ, דמהני תוכ״ד לאמירת הציבור. וגם לדידי׳ לכאו׳ הוא רק תוכ״ד לפסוקי קדוש ברוך ולא לתיבות לעומתם (למנהג שגם הציבור אומרו). אבל לענין זה לא אהני לן סברת הפר״ח להתיר בקדושת יוצר כשהיחיד מתפלל לבדו בתוך הציבור, דהא הרבה חולקים, ועוד, דשאני קדושת יוצר שלהרבה דעות מותר לאומרו ביחיד. ועיקר, וכי נימא שמותר ליחיד לומר קדושה ביחידות כשהתחיל תפלתו עם הציבור. ישתקע הדבר ולא יאמר.  וראה גם משנ״ב קכה, ג. בה״ל שם. 

 

 

#23657