« go back

משפחה שמסיבות טכניות רוצה לעשות עליה לתורה לילד בר מצווה כחודש וחצי לפני התאריך האמיתי

 

שאלה:

משפחה שמסיבות טכניות רוצה לעשות עליה לתורה לילד בר מצווה כחודש וחצי לפני התאריך האמיתי, האם להתעקש על כך שמנהגינו לפועל לא לעשות זאת או לאפשר להם לשבור את הנהוג?

 

מענה:

תלוי לאיזה עלי׳. אם רוצים שיעלה למפטיר, אין סיבה להתעקש.

לשאר העליות – אין לו לעלות. וכל שכן ביו״ט ר״ח או יו״כ.

וכן אין לו לקרוא בתורה. באם מלאו לו י״ב שנה אפשר להקל לקרוא בב׳ וה׳ ושבת מנחה בשעת הדחק.

 

שאלת המשך: כתבתם ״וכן אין לו לקרוא בתורה״ האם הכוונה גם לקריאת עליית המפטיר או רק לעליות רגילות?

מענה: מותר לו לקרוא למפטיר וגם לעלות.

 

מקורות:

ראה שו”ע אדה”ז רפב, ה, ז, טז. כשאינו בשבת – מחה״ש למג״א שם ד. ומדוייק בל׳ אדה״ז שם ה: ״בשבת״.

בב׳ וה׳ – חי׳ הצ״צ מגילה ספ״ג.

מנהגנו – התוועדויות תשמ”ה ד ע׳ 2334.

אצל הספרדים יש חילוקי מנהגים. אבל גם לשיטת המחבר – כתבו הרבה פוסקים שאינו יכול לקרוא בתורה. ורק לעלות.  וגם לאלו שנהגו להעלותו – כתב בשו״ת יחוה דעת ד, כג ש״במקום שיש מנהג ברור שלא להעלות קטן לספר תורה, יעשו כמנהגם, ונהרא נהרא ופשטיה”.

 

ומצו״ב מה שכתבנו לא׳ השלוחים שי׳ בנדון שבטעות קבעו תאריך לא נכון לברמ״צ באדר א׳ ולא באד״ש [שנולד באד״ש בשנה מעוברת. בנולד בפשוטה דקייל״ן שאינו נעשה גדול עד אד״ש, אולי מקום להקל בכגון דא בקריה״ת שאינה מה״ת]:

לאחרי העיון – וע״פ פס״ד אדה״ז בסי׳ רפב. והחילוק בין עלייתו למה שהוא מקריא את אחרים. וע״פ שו״ת הצ״צ סוסי׳ לה – ועייג״כ שו״ת אג״מ ח״ב סע״ב – נ״ל עצה פשוטה שיעלה רביעי וכיו״ב (לאחרי ג׳ עולים – ואכן בכ״מ נהגו שהקטן עלה ששי או שביעי). ויקרא עלי׳ הנ״ל – ויסדרו הקריאה באופן שרוב הפרשה יהי׳ בעלייתו וכו׳.

וראה בארוכה יגדיל תורה חוברת ח׳ ע׳ טו ואילך תשובה ארוכה בנדו״ז לבסס דעת אדה״ז ודלא כהפמ״ג.

בבי׳ כוונת אדה״ז – ראה גם קובץ מבית חיינו ד׳ ע׳ 384. פרדס חב״ד ז ע׳ 98.

ועל מש״כ שרוצה שיקרא העולה עמו:

לא הבנתי מבחינה פרקטית – איך יבצע הנ״ל.

ועוד ועיקר – הרי הקטן אינו יכול להוציא הרבים יד״ח ומה יועיל מה שהעולה קורא עמו. ואם נפשך לומר שהעולה יקרא בקול – א״כ מה הועילו בתקנתם.

וכבר הצעתי הנלפענ״ד בכגון דא – שיעלה הקטן אחרי ג׳ עולים ויקרא רוב הפרשה וכו׳.

 

ושוב כתבנו אליו שניות מד״ס אחרי שהרבה לשאול:

בהקדמה:

מעיקר הדין קטן עולה למנין שבעה. ונחלקו בזה הראשונים – אם כולם יכולים להיות קטנים או רק להצטרף לגדולים. וקיי״ל דרק להצטרף.

ובזה גופא נחלקו – אי רק אחרי ג׳ עולים או גם לפנ״ז.

ואדה״ז לא הכריע בזה. וצ״ע דבר ההשמטה. אבל במג״א איתא שרק אחרי מנין ג׳ עולים. וכ״פ המשנ״ב ועוד.

אלא שבפועל נהגו שאינו עולה כלל רק למפטיר (והיינו כהשיטה שמש״א ״עולה למנין ז׳״ – הכוונה כסניף לאחרי שבעה קרואים. וכ״ה דעת הרוקח ועוד. ולהעיר שמנהג אנ״ש – גם לא למפטיר).

ומשמעות אדה״ז שהוא רק ממנהגא.

והנה, דעת אדה״ז ברורה – כבמג״א – שאין הקטן יכול להוציא את הרבים יד״ח בקריאת התורה.

וכבר נתקשו כו״כ איך עולה למנין ז׳ וקורא בתורה, ובתרתי:

חדא שאין הקטן מוציא המחויבים בדבר. ועוד, דמהו הטעם לחלק בין קריאתו בעצמו בעלייתו לקריאתו כש״ץ המשמיע לרבים.

ושקו״ט בזה בלבושי שרד, חי׳ הצ״צ מגילה ספ״ג, תהלה לדוד, שו״ת אג״מ ועוד.

ויש בזה כמה אופנים – ומהם שאינו עולים יפה עם דברי אדה״ז (ולדוגמא שבכמה ראשונים – מאירי ועוד – כתבו להדיא שבכלל אין חיוב קריאת התורה חיוב גמור להשמיע לרבים. וכנראה כ״ה סברת התהל״ד).

וניחזי אנן:

א. בלבושי שרד שהקטן עולה אבל אינו קורא כלל.

ואף שיל״פ כן בדעת אדה״ז – דוחק גדול לומר כן – שסתם עולה בימיהם היינו קורא ג״כ. וכבר הקשה ע״ד בשו״ת אג״מ.

וכן משמע בשו״ע אדה״ז להלן סט״ז, בנוגע לפרשת זכור, שכ׳ שמעיקר הדין קטן עולה למפטיר אף כשהיא חובת היום (דלא כהאוסרים בכגון דא). ואף ששמיעת זכור היא מה״ת – הרי בימינו העולה אינו קורא. ומשמע שלולא זאת כשקטן עולה ה״ה גם קורא.

ב. שהקטן יכול לקרוא רק חלק מהשבעה עולים, וכמ״ש הצ״צ שהתקנה רק שיהיו ז׳ קרואים אבל א״צ לשמוע כל הפרשה. ולפ״ז מש״כ אדה״ז שאינו יכול להיות מקרא  בתורה – היינו לכל העולים. אבל יכול להקריא לחלק מהעולים.

וכ״ז דחוק קצת שחילוק זה לא נתפרש להדיא בד׳ אדה״ז. ואדרבה, משמעות דבריו שגם חלק מהפרשה אינו יכול להקריא.

ג. יש מי שר״ל כעין הנ״ל, ובאו״א קצת, שא״צ לשמוע כל הקריאה ממחוייב בדבר ולכן קטן קורא כשהוא עולה אבל כשגדול עולה מוכחא מילתא שכוונת קריאתו להוציא לרבים. וזה אין ביכולת הקטן.

וצ״ע סברא זו, מה לי אם נראה כרוצה להוציא, באם בפועל אין הציבור זקוק לצאת יד״ח הימנו.

ד. בשו״ת אג״מ קאתי עלה מטעם אחר, שהקטן אינו יכול להוציא את העולה, לפי שאין שליחות לקטן. ומתוך סגנון דברי כת״ר מ׳ שהבין כן בדעת אדה״ז.

אבל נ״ל ברור בדברי אדה״ז שהחסרון הוא מה שהציבור א״י לצאת מהקטן ולא מצד העולה עצמו. עיי״ש היטב בדבריו.

ה. בפרדס חב״ד ר״ל פירוש מחודש שהתירו רק לקטן העולה עצמו – ולא כשקורא לגדול כיון שאז ה״ה בשונה מתקנת מרע״ה. ולא ביאר צרכו כוונתו בזה. ומאי איכפת לן בזה. ודבריו אינם מובנים כלל.

סוף דבר אין בידי פירוש ברור בדעת אדה״ז בזה. אבל איך שלא יהי׳, מוכרח לומר שלדעת אדה״ז אין הקטן יכול להוציא הציבור – גם כשהעולה קורא בלחש.

ומכיון שאנן באתרי׳ דרב, בתר אדה”ז גרירן, (וכבר ציינתי שבקובץ יגדי״ת האריך א׳ מרבני אנ״ש בדורות שלפנ״ז לבסס פס״ד אדה״ז ועיי״ש שיצא בכל התוקף שאין לעשות מעשה ח״ו נגד פס״ד אדה״ז), ומה גם בספק דכו״כ ברכות לבטלה – נוסף לביטול תקנת קריאת התורה מדברי קבלה – אין בידי להקל בזה כלל לעשות כהצעתו.

ובלא״ה – לדידי איכא עיקולי ופשורי טובא בעיקר הענין ביטול מנהג בני אשכנז שלא להעלות לקטן כלל.

(וכנ״ל שי״א בטעם מנהג זה כיון שלכמה שיטות ה״ז מדינא).

ובכלל, אין להורות היתר בדבר התמוה לרבים.

וצריך ״ברייטע פלייצעס״ להתיר וכו׳ ורק בשעה״ד גדול וכו׳.

ואילו לא באנו רק להתיר הנ״ל דיינו.

והנה מעיקרא קס״ד להתיר ולעשות סניף מצד דעת מהר״ש הלוי שנעשה גדול באד״ר (ולהעיר גם מאג״ק מכתב ט׳רפד ובהערות) ומצד ספק ספיקא וכו׳. אבל דעת אדה״ז בסידורו להחמיר מאד בס״ס בברכות.

 

נ.ב.

א. בכוונת אדה״ז ״עד שיביא ב׳ שערות״ אין הכרח לפרש כפשוטו. וגם בפי׳ ד׳ המג״א יש שפי׳ שהכוונה לבן י״ג שנה. וב׳ שערות – לאו דוקא.

ב. מש״כ בהפסיכלוגיא דבחור הברמ״צ כשקורא בעלייתו הוא, משא״כ כשקורא לאחרים – ק׳ לי לחוו״ד בכגון דא. ובפרט שביודעיי ומכיריי לא קאמינא. אבל לדידי נראה שעיקר הסיבה להתיר הוא מצד גודל הצער ועגמנ״פ דהבחור שהכין והשקיע בחנם. ובזה יצא שכרו במה שקורא רובא דרובא ממה שהכין.

ג. בכוונה לא נכנסתי לעצם הענין דקריאת התורה ע״י הברמ״צ שכו״כ מכשולים בדבר. וכאשר עינינו ראינו במוחש בריבוי אופנים וכו״כ פעמים, כולל – אע״פ שאי״ז עיקר הענין – שאלות כגון דא המתעוררות חדשים לבקרים (כהכנת הפטרה שאינה נכונה וכיו״ב) וכשם שמצוה לומר וכו׳.

אבל אתאפק לא אוכל מלעורר – ואתו הסליחה מראש על שנכנסתי אנשלאגען זיך מיט אן עצה – ובפרט בידעי את כת״ר שבכוחו לתקן תקנות גדולות לרבים בקהילתו בחיזוק הדת וכו׳ ואינו נרתע מלהיות פועל גבורות עושה חדשות (שבאמת ישנות הן) בעל מלחמות וכו׳ –

והוא שבכ״מ עורר כ״ק אדמו״ר בתוקף – לבטל כללות הענין דעריכת ברמ״צ בשבת – וכתב שדיבר עם כו״כ רבנים עד״ז – מצד המכשולים דחילול שבת ועוד (כאשר – כיהודא ועוד לקרא – אני הגבר ראיתי בעניי ל״ע ול״ע).

(ולהעיר בדא״ג – שבמכתב הנ״ל גופא – אג״ק כרך יז אגרת ו׳ שפו – כותב בחדא מחתא בטעם שאי איישר חילו הי׳ מבטל וכו׳ עריכת הברמ״צ בשבת – מצד קריאת התורה! והדבר מבהיל).

ולגודל תועלת הענין, ובפרט שכנ״ל יודע הנני גודל כוחו בכגון דא, ואין מזרזים אלא – מצו״ב העתקת מכתב הנ״ל:

“ב”ה, י”ג תמוז, תשי”ח
ברוקלין.

הרה”ג וו”ח אי”א נו”נ עוסק בצ”צ
מו”ה יחזקאל שי’

שלום וברכה!

לאחרי הפסק הכי ארוך נתקבל מכתבו מערב י”ב תמוז, חג הגאולה של כ”ק מו”ח אדמו”ר זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע.

בו מעורר בהמנהג דבת מצוה אשר בשנים האחרונות חדר ג”כ לחוגי היראים לדבר ה’, עד שכמעט נעשה לדבר שאי אפשר לבטלו, אלא השאלה היא באיזה אופן טוב יותר לסדר זה, ומזכיר שנוהגים לעשות זה ביום ששי בערב, וכנראה כוונתו בליל ש”ק, –

ואי יישר חילי הנה במדינה זו הייתי מבטל קביעות זו מעיקרא, והרי מצטערים על עריכת בר מצוה בשבת מפני קריאת התורה, וכידוע המכשולים הנגררים עי”ז ועד להנהגה בריש גלי היפך דשמירת שבת קדש, ולזה מכנים כניסת בן ישראל לגיל דעול מצות ועול תורה, וכפי ההשערה בדרך הטבע יש חשש גדול שבקביעות איזו חגיגה שתהי’ בליל ש”ק או ביום הש”ק, הרי אפילו את”ל שבמקרים מסוימים לא יוגרם עי”ז חילול שבת ח”ו אין ערובה בזה, אלא בזמן ההוה ובמקום זה, משא”כ אפילו במקום זה בעתיד הקרוב ועאכו”כ במקומות אחרים, שספק גדול בדבר, וק”ל וד”ל וכבר דברתי עם כמה מהרבנים בהנוגע למנהג בתי כנסיות שלהם, שעליהם להשתדל ככל הדרוש לערוך חגיגות הבר מצוה לא ביום השבת כ”א בימות החול ומטעם האמור..”.

בברכה לבשו״ט בכל – כולל בנוגע למאורע הנ״ל שיהא בשלום ושלוה ולא ישאר שום רושם כלל –

ובפ״ש לכל הדו״ש

 

מקורות לשאלה הב’:

כן מוכח בשו״ע אדה״ז רפב, טז שבמפטיר גרידא לא נזקק להביא הטעם שהעולה אינו קורא עיי״ש. וה״ט שכיון   שחזר וכופל לית לן בה. ומצד העלי׳ מצ״ע בלא״ה לית לן בה שקטן עולה מדינא אפי׳ למנין שבעה להצטרף לשאר הקרואים, ורק שנהגו להעלותו רק למטיר, כדלעיל ס״ה וס״ז.

ועצ״ב משה״ק רק מקריאת זכור, והו״ל להקשות גם משאר מפטיר דחובת היום שנז׳ לעיל מיני׳. ולכאו׳ י״ל שכיון שהקטן עולה וקורא ל״ש להקשות שא״י להוציא כיון שא״צ להוציא אחרים ורק א״ע. וחובת קריאה – היא רק גוף הקריאה. וראה גם שו״ת צ״צ לה. משא״כ בפ׳ זכור שחובתה בשמיעה וגם על כל ישראל, ומדוייק ל׳ אדה״ז שישמענה כל אדם מישראל. אבל אינו כמפורש לעיל בס״ה שהציבור צ׳ לצאת. וי״ל בפשי׳ דעדיפא מינה מקשה. וראה במכ׳ הקודם שנת׳ כמה אופנים בדעת אדה״ז.

ובכל אופן, מפורש במשנה שהקטן קורא בתורה, וכקושיית הפמ״ג בא״א ו על המג״א. ומכיון שכן אא״פ לשלול קריאתו לגמרי. ועכ״פ במפטיר וכשגם עולה בעצמו – שפיר יכול לקרוא. וראה שו״ת הב״ח קנח. משנ״ב בשעה״צ טז. שו״ת בנין שלמה נד. וראה פמ״ג בא״א ו. ועוד.

 

 

#3962