שמע רעש של ירוט טיל וחשב שזה רעם

 

שאלה:

שמע רעש וחשב זה רעם ובירך, ולמעשה התברר לו שזה ירוט טיל. אבל תוך כדי דיבור הגיע באמת רעם האם יצא ידי חובה?

ראיתי בשו”ת ‘אמרי בינה’ (אחר חידושיו לאבהע”ז, תשובה ג’ אות ג’) שכתב, וז”ל: “ואשר חקר דמדומה לו ששמע קול רעם ובירך ובתוכ”ד שמע האם יצא, יפה הביא לפשוט מהא דקורע וכו'”. והיינו כמבואר בנדרים, דאם קרע ואח”כ שמע שמת בנו דיצא ידי קריעה אם זה היה תוכ”ד.

ונסתפקתי ממתי מונים תוך כדי דבור האם מתחילת הברכה או מסוף הברכה. וה”ה לענין קריעה האם מדובר שמת תוכד”ד מתחילת הקריעה או דסגי מהסוף.

 

מענה:

בפשטות, תוכ״ד היינו מסיום הקריעה. וכמו שהוא לגבי ברכות בכלל, כדמוכח בכ״מ. וכ״ה אפי׳ בהפסיק בין ברכה למצוה בדיבור אחר בטעות – ראה משנ״ב תפט, לב. (וצ״ע מה שציין בשעה״צ למג״א וגר״ז – דלא מצינו כך בדבריהם, רק לענין אחר). אבל העירו מפירש״י נזיר כ, ב ד״ה יתיב. וראה מרומי שדה שם. צפע״נ נזירות ב, ד. ויש שכתבו  לחלק בין תוכ״ד שהוא עקירה לתוכ״ד שהוא הוספה.

[ולהעיר מכעי״ז בדין ברכה אחרי תוכ״ד מהברק, שהוא מסיום הברק או הרעם – לוח ברה״נ יב, כו. סדר ברה״נ יג, יז. אבל יש לחלק בין זה לשאר ברכות הראי׳, דלא גרע משתי רעמים שעדיין יכול לברך. משא״כ בשאר ברכות הראי׳ שנחלקו לגבי ראי׳ שני׳. וי״א דאדרבה, בשאר ברכות מברך גם אח״כ. וראה בירור הלכה או״ח רכח בתחילתו. שו״ת בצה״ח ה, כז. ברכת יהודה (ברכה) א, טז].

אמנם, מצינו שקו״ט לגבי תיקון טעות שבהתחלת הברכה, אם צ״ל תוכ״ד לשם ה׳ שבפתיחת הברכה או גם  להמשך הברכה – ראה הדעות במשנ״ב נט, ב ובבה״ל שם. וגם בזה כתבו דלא דמי לנדו״ד. וראה אצלנו 31428.

אמנם, בכללות הענין דמהני אם שמע רעם תוכ״ד – מוכח גם מזה שיצא בברכת הברק על הרעם – ראה ברכ״י רכז, ד. שע״ת א. חיי״א סג, ז. קיצור שו״ע ס, ב. משנ״ב רכז, ה. (ובמשנ״ב שם נתפרש הטעם שבטבע הבריאה שאחרי הברק יבוא רעם וא״כ חלה ברכתו על הרעם דיבוא אח״כ). ובחיי״א וקיצור שו״ע נתפרש להדיא דין תוכ״ד. (ותמוה שמשמעות דבריהם שהרעם תוכ״ד לברק, שהרי העיקר שהוא תוכ״ד לברכה. וראה לקמן). ומוכח מדבריהם דמהני הברכה גם לפני הרעם, באם הוא תוכ״ד.

אבל ראה בית עובד, הובא בפתה״ד שם ה, דלא מהני כיון שבעת הברכה ה״ז כאילו שהרעם לא הי׳ בעולם עדיין, ולא חלה ברכתו. ובפתה״ד דחה, שבבירך על הברק ונתכוון לפטור הרעם, דומה לבירך על פירות שלפניו ונתכוון לפטור גם מין אחר שיבוא אח״כ. ועוד, דדמיא לאמת המים שיודע שיבוא לפניו. וצ״ע שהרי אין הכרח שיבוא הרעם. ועכ״פ, לסברתו, הרי בנדו״ד שבירך בטעות ואין בידו שיבוא רעם לא מהני. וכדמוכח מהדין בבירך ברה״נ ואח״כ הביאו לפניו שלא יצא, ורק באמת המים יצא.

ומנהג העולם לברך ב׳ ברכות. וה״ט שכיון שכך נהגו הו״ל כאילו נתכוונו להדיא שלא לפטור הרעם. ועד״ז כתב בהגהות הגר״ח צאנזיר בגליון שו״ע. ולהעיר שבמשנ״ב השמיט דברי החיי״א. ואולי מטעם הנ״ל.

והנה בברכ״י ומשנ״ב ועוד משמע שלא יצא רק אם נתכוון לפטור הרעם. ואם לא נחלק בין קריעה לדין הרעם, שברעם רצה לפטור הברק ולא הרעם, יתכן בכוונתם שבנתכוון מהני אפי׳ כשעבר תוכ״ד. ואכן בחיי״א וקצשו״ע שהזכירו תוכ״ד לא פי׳ שהוא בנתכוון לפטור. וראה גם ברכת הבית ל, ד, ובשע״ב שם ה, שהברכה חלה רק על הברק כיון שעדיין לא הי׳ רעם בשעת הברכה, והוא כדעת בית עובד הנ״ל. אבל יתכן שמודה לברכ״י בנתכוון לפטור.

ולעניננו, לפ״ז משמע קצת שלברכ״י ודעמי׳ לא מהני בנדו״ד, שהרי כל סברתם מחמת שבטבע שיבוא הרעם, או כבפתה״ד שם שברכתו חלה על הברק, כמו בבירך על הפירות שלפניו ונפטרו גם הפירות שבדעתו שיביאו לאחמ״כ. משא״כ בנדו״ז לא מהני שאינו לפניו. ולא מצינו בדין ברכה על הפירות, שאם הביאו לפניו תוכ״ד מברכתו מהני.

הן אמנם, בכ״מ מצינו דמהני ברכתו אפי׳ אינו בעולם, כל שהוא בידו. והארכנו במק״א (בלוח לחנוכה בנוגע לברכה על לביבות כשעדיין מכינים עוד לביבות) משא״כ בנדו״ז שאינו בידו.

גם בדברי חיי״א וקיצור שו״ע אפ״ל דמיירי שבאו שניהם תוכ״ד זל״ז ושוב בירך, לפי שקשה במציאות לברך תוכ״ד לברק ולפטור הרעם, שהרי אינו יודע בבירור שיבוא רעם אח״כ. ולאידך, אם ימתין מלברך עד שיבוא הרעם, בד״כ יעבור תוכ״ד מהברק. ואולי ס״ל לחיי״א שכיון שהברק והרעם תלויים זב״ז יוכל לברך על הברק גם אחרי תוכ״ד, כל שהוא תוכ״ד לרעם.

(ואת״ל הכי, יתיישב מש״כ שהרעם הוא תוכ״ד לברק, דלכאו׳ העיקר שהוא תוכ״ד לברכה, שרצונו בזה, שכיון שהוא תוכ״ד בין א׳ לשני כמילתא חדא הוא, ומהני גם אחרי  שעבר תוכ״ד מהברק. ונהניתי שראיתי  מובא עד״ז בשם בעל אילת השחר ע״פ שבועות לב, א במאה עדים שמעידים תוכ״ד זל״ז, שהראשון יכול לחזור בו גם אחרי שעבר תוכ״ד מעדותו מחמת שהאחרון לא סיים. ובברק ורעם עדיפא במדת מה, שהרי בטבע שאחרי הברק בא רעם כמ״ש במשנ״ב שם, ועוד שבמציאות נתהוו כאחד, אלא שלא נשמע לאזננו רק אח״כ.

ולהעיר מזה שלרמב״ם שבועות ב, יח, וכן נפסק בשו״ע יו״ד רי, ג, יכול לחזור בו משבועתו תוכ״ד לאמירת אחרים שאמרו לו לחזור בו משבועתו, ראה כס״מ ורדב״ז שהכל מענין שבועתו הוא. וביארו בכ״מ דהו״ל כדיבורא אריכתא (ראה לחם יהודה עייאש שם. ועוד), או כעסוקים באותו ענין (פי׳ רד״ע שם. צפע״נ נדרים יג, יט. בית ישחק גאטיניו לרמב״ם שבועות שם ד״ה ודע דהא. וראה לקמן מזה). אבל הראב״ד חולק. וכ״פ רמ״א שם. ובערוה״ש שם יח, ע״פ ש״ך וט״ז, שלכו״ע אם חבירו הוא בכלל הנדר יכול לחזור בו גם תוכ״ד ממחאתו. וראה כעי״ז שו״ת פאת שדך א, יח לענין ש״ץ שחזר תוכ״ד אחרי שגערו בו הציבור. וכעי״ז באגרתא דחדוותא גרוס יז תכו, ג (ע׳ צו). ולא העירו מהנ״ל. והוא דלא כחשוקי חמד ב״ק עג, א. גם חזי לאצטרופי דעת הרמב״ם. וי״ל גם דמהני תוכ״ד לעניית אמן של הקהל – ראה דברי יהושע ליברמן ע.

ודא״ג, יש שר״ל שאם תפס את עצמו שטעה תוכ”ד של סיום הברכה, גם אם תיקן את הברכה רק לאחר תוכ”ד (משום שלקח לו כמה שניות להחליט מה עליו לעשות והוא דבר השכיח מאד) הרי זה נחשב לתוכ”ד, והוא ע״פ דברי התוס’ כתובות לג, א ד”ה וניתרי (וכ״ה ביד רמ״ה ב״ב קכט. תשב״ץ ד חוט המשולש טור הב׳, ב. תורת אמת ששון קפח. ועוד) שכל שעסוקים באותו ענין חשוב תוכ”ד. (ובשו״ת עין יצחק אה״ע א, נה דהוה ספיקא דדינא). וראה גם שו״ת הצ״צ אה״ע צ, יג בשאלת הבי״ד לא׳ העדים, שאף שהשאלה יותר משיעור תכ״ד, כיון  שהיא תוכ״ד לדבריו, ותשובתו תוכ״ד לשאלתם נחשב הכל תוכ״ד.

וכן ראיתי במשנת יצחק כתובות בלעדי לג, א (בדפי הספר – ע׳ שלו) בשם מו״ר הגר״א גניחובסקי. וכ״ה בהסכמת בעל שבט הקהתי שליט״א לס׳  ניצוצי ציון בלוי. וראה גם חיי משה שקלארש רט, ב, אות ו.

ובעיני נראה פשוט שאינו דומה כלל לשם, שבהגדת עדות אין נוסח קבוע, ולכן כ״ז שעדיין לא נגמר הענין דהגדת העדות יכול לחזור בו, משא״כ בברכה מיד שגמר לומר  מטבע שטבעו חכמים הרי נגמרה אמירתו, ואם גמר בטעות לא יצא יד״ח, אלא שתוכ״ד עדיין מתחבר מה שאומר למה שאמר מתחילה, אבל לאחר כד״ד שוב אין קשר בין מה שאומר עכשיו למה שאמר מתחילה.

[ולהעיר גם משו״ת הצ״צ אה״ע רפח, ד לענין מתנה, שהביא פלוגתא, אם בשתק ושהה אפילו יותר מכד״ד אם נראה מן הענין שאינו נמלך מהני, יעו״ש].

וכמדומה גם משמעות הפוסקים אינה כן. וכן מוכח מסתימת הפוסקים קמאי ובתראי שלא כתבו חדוש כזה שהוא דבר השכיח מאד. וכן מצאתי בשש״כ מז, הע׳ קצה בשם הגרשז״א להדיא דלא מהני, וסברתו כנ״ל מחמת שאינו מתחבר לדבריו הראשונים. וכן מסתבר. ואף שצ״ע, שהרי גמר עדותו, וכעת באה ההתראה לבטל עדותו ושוב אח״כ רוצה לחזור בו – מ״מ, אכתי חלוקים המה. (ובציוני הלכה תפלה א ע׳ רכו בכעי״ז שהתחיל לתקן ומתוך בהילותו לא אמר רק האות הראשונה ועבר תוכ״ד. אבל בנדון דידי׳ אכן עסוק באותו ענין).

הן אמנם, מסברא תלוי בטעם דין תוכ״ד, שאם תוכ״ד היא מדין עקירה ושאין גמ״ד עד אחר כד״ד, וכסברת הר״ן בנדרים פז, א (והאריכו בהבנת דעתו. וראה לקו״ש יט ע׳ 189. ולהעיר משו״ת הצ״צ אה״ע קכו) – לכאו׳ סגי  בדעתו לחזור בו. אבל בפשטות נראה שבתפלה לכו״ע אינו מדין העדר גמ״ד, שאינו תלוי בחלות מעשה וכו׳. וראה שערי יושר ה, כב. ברכת אברהם ב״ק עג, א. ואי״ז שייך להפלוגתא אם תוכ״ד שבתפלה הוא מדין עקירה או הוספת שבח (וראה אצלנו בהערה בלוח דיני שכחה וטעות ביו״ט כשחתם מקדש השבת, בטעם שצריך לחזור ולומר עוד פעם תיבת מקדש), ובתפלה, הרי עיקרו דיבור ולא מחשבה, וגדר תוכ״ד לתקן דיבורו, ואינו שייך למחשבתו, ומדוע נימא שתועיל מחשבתו.  וראה קונטרסי שיעורים כח, ועוד צ״ע, שאם נאמר שגוף המחשבה מהני לתקן, הרי מפורש שדין תוכ״ד הוא גם בידע על מה הוא מברך ואיתקיל מילולי׳ אף שחשב כהוגן. וראה מג״א תקפב, ב. משנ״ב רט בשעה״צ ג. תפט, לב. ויל״ד.

ובאמת, בכה״ח תקפב, ט ר״ל שבטעה ואמר הא-ל הקדוש יכול לתקן עצמו גם בשהה יותר מכ״ד אם לא התחיל ברכה שלאחרי׳. וראה גם א״א מבוטשאטש שם שר״ל שבהפסק בשתיקה גם אחרי תוכ״ד מהני. וצ״ע. ול״ד להפסק בשתיקה בין ברכה לאכילה. וראה כה״ח תפז, יב. ועמד בזה בשד״ח ר״ה ג, טז. וראה שו״ת יבי״א ז, נא, ו.

ועוד עיקולי ופשורי איכא, שהרי לשו״ת חכ״צ קטו, עסוקים באותו ענין הוא רק במקיים מה שאמר לפנ״ז ולא כשבא לבטל. אבל בתוס׳ כתובות שם מוכח איפכא. וכן דחאו מה״ט בשו״ת מהרש״ם ג, ד. וראה גם שו״ת אור גדול מט.

ולהעיר שלדעת ר״ת (בתוס׳ ב״ק עג, ב ד״ה כי. ב״ב קכט, ב ד״ה והלכתא) שעיקר טעם תוכ״ד שלא ימנע מלענות שלום לרבו, צ״ע שהרי אם עונה אכן עובר תוכ״ד, ומה הועילו בתקנתם. ובאמת כה״ק בגבורת ארי מכות ו, א. ולכאו׳ ז״כ התוס׳ ב״ק עג, ב ד״ה כי, במש״כ ״וכן מוכח בנזיר דקאמר תוב לא שבקת רווחא לתלמידא״. ובקהלת יעקב אלגאזי בתוספות דרבנן שיד, מיישב שיענה רק ג׳ תיבות ולא יאמר ומורי. ודוחק. ויותר נראה בדעת ר״ת צ״ל שההפסק לענות שלום נקרא תוכ״ד מחמת ההכרח. וכעין עסוקים באותו ענין. וע״ד לא שבקת רווחא לתלמידא שבנזיר כ, ב. וראה תוס׳ שם ״הואיל ולא שהה כלל לאחר כדי דיבור אלא לאלתר אחר כדי דיבור אמר ואני״. וראה קר״א נזיר שם. שיעורי הגרמ״ד הלוי שם. ואכן בשו״ת שו״מ מהדו״ג ג, סז שבעניית שלום לרבו אינו הפסק גם מד״ת, וחכמים תיקנו שבכל גווני לא יהא הפסק בכדי להשוות המידות. ועצ״ע.

אמנם, אם לא הפסיק בשתיקה אלא שחזר לתחילת הברכה, ואפילו אם עשה תיקון אחר, ולא התחיל ברכה שלאחרי׳, נראה לי פשוט, דלא אמרינן שכבר עבר תוכ״ד מטעותו, לפי שעדיין עסוק באותו ענין. וכ״כ חשוקי חמד יומא נה, א. וראה גם קובץ שיח תפלה ע׳ רעט. אבל להדעות שבהתחיל דבר אחר גם דברי חול הו״ל כהתחיל ברכה שלאחרי׳ לא מהני. והארכנו בענין זה בדיני שכחה וטעות בלוח לחנוכה בשכח לשאול בברכת השנים ונזכר אחרי הברכה וחזר ובירך שלא כדין).

אמנם, פשטות דבריהם דהחיי״א וקצשו״ע דקאי שבשעת הברכה עדיין לא ידע שיהא רעם ועכ״ז נפטר אם הוא תוכ״ד.

גם להעיר שלהדעות – ראה שו״ת חלקת יואב א אה״ע ד״ה אך באמת – דקריעה שאני שהקלו בו חכמים (ע״פ תוס׳ ב״ק שם), שהרי חי הי׳ בשעת מעשה (ובכ״מ כתבו ליישב שקריעה אינה על הפטירה אלא על הידיעה), בודאי לא ילפינן מינה לנדו״ד. אבל בתוס׳ ב״ב שם דלא פלוג רבנן. ובכמה ראשונים משמע שהוא מעיקר הדין, שפירשו דהו״ל כאילו קרע עכשיו, ראה ר״ן וריטב״א נדרים פז, א. ויל״ד.

ולהעיר שבאמ״ב סיים עלה: ״וכעת בלתי אפשרות לבוא בארוכה ע״כ משכתי ידי כעת מזה וברצות ה׳ עוד חזון למועד בע״ה״.

והעירו מגליון מהרש״א יו״ד יט, ה בנוגע ברכת כיסוי הדם קודם השחיטה ומצה קודם צאה״כ, אף אם הוא סמוך לחשיכה. ולכאו׳ גם תוכ״ד לא מהני. ומבואר בכ״מ, שבברכהמ״צ מיגרע גרע שא״י לומר וצונו, היכא דלא מטי זמן חיובו. והארכנו במק״א.

 

 

#31390