תיקון טעות בברכה ארוכה

 

שאלה:

טעה ואמר ברכת בורא נפשות במקום אשר יצר, ובאמצע הברכה אחרי שאמר תיבות ״וחסרונן״ נזכר שטעה, האם יכול לתקן מיד ולומר אשר יצר?

 

מענה:

אפשר לתקן מיד.

 

מקורות:

אצרף כאן מו״מ של הלכה ביניננו להגר״י וקסשטוק שליט״א בענין זה, ומני ומיני׳ תסתיים שמעתתא ויתקלס עילאה:

וזה לשונו שליט״א: אשמח לדעת דעת כת”ר. במש”כ המשנ”ב בסי’ נ”ט בשם הפמ״ג ועוד כמה אחרונים שאם התחיל במעריב ערבים אינו יכול לתקן ולומר יוצר אור רק אם עדיין אוחז תכ”ד לאמירת ברוך אתה ה’ אמ”ה, צע”ג, שהרי מבואר בסי’ ר”ט שאם שבירך בפה”ג על כוס ונמצא שהוא שכר יכול לתקן תכ”ד, ואי נימא שצריך לתקן תכ”ד של הזכרת שם ומלכות, הרי כשכבר אמר בורא בפה”ג כבר עבר תכ”ד, וכמ”כ בכל המקומות שאפשר לתקן תכ”ד כגון שטעה בעשי”ת ואמר הקל הקדוש מבואר מדברי הפוסקים שתכ”ד מאמירת הקל הקדוש יכול לתקן ולומר המלך הקדוש, ומה שנא יוצר אור, כבר שאלתי שאלה זו לכמה ת”ח ואין פותר. ע״כ דבריו.

וכתבנו אליו: בשאלתו, רבים וכן שלמים ראו גם תמהו. וכן ילה״ק מדין הטועה ואמר מלך אוהב צדקה ומשפט ותוכ״ד תיקן ואמר המלך המשפט (ראה טהרת השולחן תקפב). וכן בסיום השכיבנו בשבת כשאמר נוסח של חול ותיקן תוכ״ד – ראה משנ״ב סוסי׳ רסז. וראה אצלנו 31390.

וכמה ישובים בד״ז, ומהם, שהפמ״ג נט במ״ז ב, נקט בדעת הרא״ש ברכות א, יב, ובשו״ע או״ח רט, ב ס״ל ששיעור תוכ״ד ד׳ תיבות. וכ״ה בפמ״ג תפז בא״א א. ובסו״ד חידש יותר שאפי׳ באמר מקדש השבת והתחיל רצה כל שלא אמר ד׳ תיבות חוזר ומתקן. וראה משנ״ב שם בשעה״צ ג ובבה״ל א ד״ה תוכ״ד. וכן מצינו בפמ״ג תפט בא״א יב, בטעות בספירה שההפסק הוא יותר מתוכ״ד, באמירת היום יום אחד לעומר. ומדהעתיק כל הלשון משמע שרק באמר לכולהו ה״ז הפסק. (אלא שלהדעות שתוכ״ד תלוי גם בהברות ובאריכות התיבות (ואכ״מ) לא יועיל תי׳ זה).

ואכתי תיקשי בדעת המשנ״ב עצמו, שם נט בבה״ל ב ד״ה ונזכר, שלדבריו עולה שתוכ״ד הוא מתחילת הטעות, ומה שדחה דעת הפמ״ג רק משום דלא בעינן כדי דיבור, יעו״ש. ויש שכתבו דלדבריו דהפמ״ג קאמר דמונים מתחילת הטעות.

ועוד כתבו לתרץ, דשאני התם שאינו עוקר דבריו הראשונים, ואדרבה צריך להזכיר מדת יום בלילה, וממילא עיקר הענין שהברכה תחול על יוצר אור, ולא לעקור דבריו דאמר מעריב ערבים, ומשו״ה בעינן שיתקן – כלומר יוסיף – מתחילת טעותו. אבל בנקיט כסא דשיכרא, צריך לעקור מה שאמר בפה״ג, ולכן משערים מסוף הטעות.

איברא שבשו״ת הרשב״א א, לה כתב להדיא בנדקיט כסא דשיכרא, שהוא משום מוסיף שבח. ובהכרח לומר איפכא, שבמוסיף שבח מונים מסוף הטעות. ובהא  דיוצר אור – אדרבה, ס״ל לפמ״ג שמונים מסוף הטעות, ולכן נקט שאפשר לתקן רק תוכ״ד. ובסגנון אחר, שיש לחלק בין טעה בספה״ע ונתעסק באותו דבר אלא שלא עלה כהוגן (ראה שו״ע אדה״ז תפט, כא. ולדידי׳ התם הוא גם ביותר מכד״ד), שהספירה בטעות אינה הפסק כשלא הפסיק יותר מתוכ״ד מסוף הטעות. וכן גם במלך אוהב צדקה ומשפט ובפה״ג וכו׳, שהכל בגדר שטעה בברכתו ולא עלתה כהוגן, אבל עוסק באותו ענין. והמשנ״ב שתמה עליו שהוא יותר מכדי דיבור, טעמו הוא דס״ל שביוצר אור ענין אחר לגמרי הוא ואינו מענין הברכה. ועצ״ע, דמאי שנא מבפה״ג ושהנ״ב. ואולי מקשה בדרך ממנ״פ, שאם הוא מענין הברכה ממש, מחמת שצריך להזכיר מדת יום בלילה, עדיף הוא מבפה״ג שהנ״ב, וגם ביותר מתוכ״ד מהני, ואם נאמר שאינו מענין הברכה, גרע מבפה״ג שהנ״ב, דהתם שניהם מענין הברכה, שמודה לה׳ על יין ושכר, ושייכי הני בהני. אבל ביוצר אור, אינו מענין הברכה כלל (ראה שו״ת משנה שכיר לז, דנדון דיוצר אור גרע שהוא שקר, עיי״ש לגבי מעין שלש כשלא הזכיר כל המינים בפתיחת הברכה), ודומה למי שיברך ברכת אלקי נשמה, ובסוף ברכתו יאמר שהנ״ב. ולא ס״ל כפמ״ג לדמות לכסא דשיכרא. וראה בכ״ז קובץ בית אהרן וישראל חו׳ ר ע׳ תקלג. והדברים דחוקים ביותר.

עוד כתב לנו הרב הנ״ל ויוסיף שנית ידו: הנה שיטת רוב האחרונים (הב”ח והפרישה ש”ע הרב במוסגר וכו’) שאם פתח במעריב ערבים במקום יוצר אור והמשיך את הברכה שוב אינו יכול לתקן, וגם לשיטת הדה”ח שהביא הביה”ל שם יוצא שרק הואיל ועיקר הנוסח של מעריב ערבים שייך לברכה זו שצריך להזכיר גם מידת לילה, לכן יכול לתקן עד סוף הברכה. ולפ”ז יוצא שמי שנתבלבל ואמר נוסח שאינו שייך כגון שהיה צריך לברך בורא נ”ר, והתחיל בנוסח של אשר יצר וכו’, וכדומה (שאלות אלו מצויות מאד בדור שלנו שלרוב אנשים חסר ישוב הדעת וכו’) שרק כ”ז שאוחז בתיבות הראשונות יכול לתקן, אבל אם כבר עומד באמצע הברכה שוב אינו יכול לתקן גם אם עדיין לא גמר הברכה עד הסוף, וכמדומה שמנהג העולם אינו כן אלא כל זמן שעדיין לא חתמו מתקנים את הברכה וחוזרים ואומרים נוסח הנכון, אבל לכאורה זהו דלא כדעת גדולי האחרונים הנ”ל.

אשמח מאד לדעת דע”ת של כת”ר איך להורות במקרה כזה.

ועניתי לו בשניות מד״ס: על אגרת הזאת השנית, הנה במשנ״ב רט בבה״ל ב ד״ה ותוך – דמשמע שצ״ל תוכ״ד לאמירת על העץ, אין ראי׳ דאורחא דמילתא נקט. והה״נ שיכול לתקן כשאמר אח״כ ועל תנובת השדה. וכמו שמצינו בב״י נט ד״ה ומ״ש רבינו גבי פתח, בכוונת הטור שכתב ״מיד״, שתיכף עשוי הוא להרגיש שטעה. וכ״ה במאמ״ר שם ד ובבה״ל גופא ד״ה ונזכר מיד.

והנה מצינו כמה דרכים בד״ז:

א. שצריך לתקן תוכ״ד להזכרת שם ומלכות בתחילת הברכה, כמ״ש הפרישה נט להדיא. (אבל בדעת הב״ח שם אפשר דס״ל שצ״ל תוכ״ד מתיבות מעריב ערבים, וכסברת תהל״ד דלהלן. ויתיישב קושיית הבה״ל במה שיש באשר בדברו מעריב ערבים ד׳ תיבות).

ב. שצריך לתקן מיד אחרי הטעות בעיקר הברכה, וכבמעריב ערבים במקום יוצר אור, מיד אחרי תיבות מעריב ערבים, שהשאר חזרת דברים בלבד – תהל״ד נט, א. ונשאר בצ״ע. ועיי״ש משה״ק. אבל ראה אצלו שם רפב, י. שנראה שכך דעתו להלכה. אבל הוא דעת נוטה (אף שבסי׳ נט נשאר בצ״ע ושהדבר צריך בירור). וגם מסברא אינו מובן לחלק בדבר שמעיקרו טעות הוא בין דברים המעכבים לתוספת דברים.

ג.שאפשר לתקן גם בברכה ארוכה עד תוכ״ד מסיום הטעות, וכמנהג העולם. וכדעת שו״ת באר שבע לז, הובא במג״א קלט, ה. ובזה גופא – ב׳ אופנים, שצ״ל דוקא קודם החתימה, או שגם בשהה יכול לתקן כל שלא סיים הברכה כבא״ר שם ג.

והנה במשנ״ב קלט, טו גבי ברכה״ת מוכח שאפשר לתקן גם אח״כ. ולאידך, לגבי יוצר אור נראה בטעמו דהוא רק מחמת שצריך להזכיר מדת לילה ביום. ואף שאפ״ל שגם ברכה״ת כיוצר אור דמיא, ששני הברכות דומות זל״ז והכל מענין אחד – הרי סברא זו לא נתפרשה להדיא באחרונים שם. (ואף בא״ר שם שעמד בזה – הרי איפכא כתב לחלק מה״ט בין יוצר אור לברכה״ת. אלא שלמסקנא לא ניחא לי׳ בהכי. וראה תהל״ד שם שעמד בסתירת דברי הא״ר למש״כ שם נט). ויותר נראה שבבה״ל נט לדבריהם קאמר.

ויש שכתבו שגם בכל ברכות הדומות אפשר לתקן תוכ״ד, מחמת הוספת שבח, דלא גרע מבפה״ג שהנ״ב, ורק כשאין שייכות כלל, כגון בדוגמא שהביא שהתחיל אשר יצר וסיים בנ״ר אינו יכול לתקן רק תוכ״ד משם ומלכות, או מעיקר פתיחת הברכה בטעות. ולא נהירא. ולא מצינו בשום מקום לעורר כן. ובכ״מ משמע שאפשר לתקן כל הזמן. וראה גם א״א מבוטשאטש רח, ב ד״ה על המחי׳. וכהנה רבות.

וכעת לדעת אדה״ז – הנה כבר ציין לעיל, שכתב בסי׳ נט תיבת מיד במוסגר. ובפשטות מיד היינו תוכ״ד. (וכ״כ בקצוה״ש יט בבדה״ש כג. וראיתי למי שהעיר, של״כ להדיא השיעור תוכ״ד. וראה גם חקרי הלכות לשם. ומ״מ נראה פשוט שזו הכוונה). ומשמע שמספק״ל אם לעיכובא הוא. (וצל״ע בקצוה״ש שם דלא נחית לד״ז שהוא במוסגר. וראה קובץ היובל א ע׳ 555 ואילך. וגם הוא לא נחית לכך. וגם בשאר דבריו יל״ע טובא. ואכ״מ). ולא ידענו דעת נוטה של רבינו להיכן הוא, אף שמסתבר שהמוסגר מורה שנוטה יותר בל׳ הטור דאורחא דמילתא נקט. וכן נקט בדעת רבינו בחקרי הלכות. (ובאמת, אפשר שהספק אם בכלל צריך תוכ״ד גם בגמר הטעות, וכדלקמן באגרת השלישית כי באה). וא״כ יל״ע היאך נדייני׳ להאי דינא. שאם נחמיר שצ״ל תוכ״ד, ושבלא נזכר תוכ״ד, נחתינן לספק ברכה לבטלה, שצריך להתחיל פתיחת הברכה שוב. ולאידך, אם נאמר שא״צ תוכ״ד איכא ספק בחתימת הברכה. ואדרבה, החתימה היא בחשש ברכה לבטלה בקו״ע ולכתחילה.

ונראה שיש להקל שא״צ תוכ״ד. וחילא דילי, שהרי עיקר הענין שאפשר לתקן תוכ״ד (איך שלא נפרש גדר תוכ״ד כאן, אם הוא סמוך להזכרת שם ומלכות שבפתיחה, או גם אח״כ) בספק עומד, ומה שמקילין בזה הוא מחמת שסד״ר לקולא – ראה משנ״ב רט, ו. וראה א״ר קמ, ג בסופו. (ובברכת המזון דאורייתא קיי”ל דאי אפשר לתקן כמ״ש המג”א בסי’ רט ושאר פוסקים. אבל היינו בטעה שאוכל מין אחר – מילתא דלא שכיחא – אבל באישתקיל מילולי’ גם בדאורייתא מהני. ונסתפק בבה”ל בלא טעה במה שאכל, אבל גם בשעת פתיחת הברכה היתה דעתו שלא לברך כהוגן), וא״כ נילף מכל תיקון תוכ״ד שבברכה ארוכה שמקילין לגמור הברכה, ועכצ״ל שכך ההכרעה. (ולהעיר, שבבה״ל נט הב״ד דרה״ח דמהני גם בהפסיק יותר תוכ״ד, אמנם, בדרה״ח מיירי כשכבר חתם וסיים הברכה, ונחית לחשש ברכה לבטלה. ולא קאי בנזכר באמצע הברכה כפי שהעתיק המשנ״ב. אבל ראה שם היטב שם בדיני ק״ש י ואילך).

ושוב כתב לנו שלישים במועצות ודעות: אל יחר נא לאדוני ואדברה אך הפעם. כת”ר כתב דבכמה מקומות מבואר שיכול לתקן כל זמן שעדיין לא חתם גם אם אמר נוסח שאינו שייך כלל (כגון בנידון שהיה צריך לברך בנ”ר, ובמקום זה בירך אשר יצר ועדיין לא סיים הברכה). אשמח מאד אם יכול כת”ר לפרט לי איזה מקומות מצא, שלפום מיעוט בקיאותי לא מצאתי לאחד מגדולי האחרונים נו”כ הש”ע שיסבור כן, דהנה מש”כ כת”ר בשם הבאר שבע, הרי שיטת הבאר שבע דאם החליף הברכות ואמר אשר נתן לפני הקריאה יצא בדיעבד, א”כ הרי זה ממש מענינא (אפילו יותר מהחליף יוצר אור במעריב ערבים המעכב בדיעבד) א”כ פשוט דכל זמן שעדיין לא סיים יכול לתקן, וכן צ”ל פסקי המשנ”ב דלכן פסק בסי’ קל”ט דכ”ז שעדיין לא סיים יכול לתקן משום ששנוי הנוסח הוא ממש מענינא, דאי לאו הכא דבריו סותרים למש”כ בסי’ נ”ט (ומש”כ כת”ר דשם לדבריהם קאמר, איני מבין שהרי הדה”ח לא פירש טעמו למה ס”ל שיכול לתקן כ”ז שלא גמר, ואעפ”כ פי’ הביה”ל דדעתו שהואיל והוא מענינא לכן יכול לתקן, ומבואר מדברי הביה”ל דפשיטא ליה שאם כבר המשיך בנוסח שאינו שייך שוב אינו יכול לתקן).

בס”ד עמדתי על עיקרי הדברים בספרי הקט ברורי סוגיות סי’ ר”ט (עמ’ רי”ט והלאה) ומסקנתי בעניי שלא מצאתי לאף אחד מגדולי האחרונים נו”כ הש”ע שיסבור שגם אם טעה ואמר נוסח שאינו שייך כלל, ונזכר עד שלא חתם שיכול לתקן. אלא דכמדומה שמנהג העולם אינו כן אלא כ”ז שלא סיימו הברכה חוזרים ומתקנים גם אם אמרו נוסח שאינו שייך כלל, אלא שבעניי לא ידעתי על מה סמכו. אודה מאד אם כת”ר יעמידנו על האמת בדבר הנוגע מאד למעשה.

ועניתי לו: אגרות שלשה אלה נפלאו ממני, ובהקדם, שבכל הראשונים לא כתבו בשום מקום בברכה ארוכה שצ״ל תוכ״ד לפתיחת הברכה או מיד. וגם ביוצר אור – רק בטור מצינו כן. ונתחבטו בדעתו אם דוקא הוא או לא. ואיך אפשר להפוך הקערה על פי׳ ולומר לא מצינו בשום מקום דמהני תוכ״ד – דהא איפכא הוא שלא מצינו דלא מהני, זולת בדעת כמה אחרונים בדיוק ל׳ הטושו״ע בדין יוצר אור. ובאמת, גם בדעתם לא ברירא מילתא כלל, וכדלקמן. ול׳ הט״ז נט, א דבעינן שיזכיר יוצר אור בפתיחה או באמצע. ומשמע שאצ״ל תוכ״ד. וכ״מ גם במג״א שם א דמאי דלא מהני חתימה לחוד מחמת שתיקנו מטבע ארוך. ומשמע שבאמת א״צ תוכ״ד. (וצ״ע במש״כ שם ״כיון שתחילתו ואמצעו שלא כדין לא יצא״, אם הכוונה שגם באמצעיתו לחוד סגי, או שצ״ל (נוסף לחתימה) גם תחילתו וגם אמצעיתו, שלא מצינו כן בשום דוכתא. וראה להלן בדעת אדה״ז בענין זה במש״כ ״עד סיום הברכה״).  וכ״ה פשטות ל׳ השו״ע (כאשר עורר הבה״ל ועוד).

וגם בפוסקים שכתבו בנדו״ד צ״ל כד״ד – מובן דהיינו מגמר הטעות, ולא תוכ״ד לתחילת הברכה. ולדוגמא, ראה בפר״ח או״ח נט, ב. ועוד.

אמנם, בבה״ל העלה ב׳ סברות מחודשות – חדא שתוכ״ד צ״ל מפתיחת הברכה, וכדלקמן. ועוד סברא לחלק בין יוצר אור, מחמת מדת יום בלילה. אבל בשאר אחרונים לא מצינו לחלק כן (זולת להסברא דסגי בחתימה לחוד, שבזה יש שכתבו שהוא רק בנדון דיוצר אור – ראה שו״ת גוו״ר א, כז. ועוד. אבל הרי דעת המשנ״ב עצמו לצרף שיטה זו לדינא גם במק״א, ראה בה״ל קיט ד״ה אם דילג). ועוד, שלפ״ז עלתה לנו שלדעת המשנ״ב ל׳ הטור ״מיד״ לאו דוקא. (וכדעת הב״י, המאמ״ר ועוד) וא״כ שוב אין לנו שום מקור שצריך תוכ״ד לפתיחת שו״מ בברכה ארוכה.

ובאמת, נראה גם בדעת המשנ״ב, דס״ל דמהני גם אחר תוכ״ד, ובהקדם שהמשנ״ב חולק מתלתא טעמי על הב״ח: א. שלמסקנא א״צ תוכ״ד כיון דשאני יוצר אור שצריך להזכיר מדת יום בלילה. ב. ועוד, שלכמה דעות סגי בחתימה לחוד. ג. ולעניננו הוא העיקר, שמקשה שאחרי שאמר אשר בדברו הפסיק ביותר משיעור תוכ״ד אחרי שו״מ. ונראה שר״ל בזה, לא רק בדרך קושיא, אלא בטענה אליבא דהלכתא, שמכאן מוכח שא״צ תוכ״ד לשו״מ. (ואדרבה, התחלת ד׳ הבה״ל כך היא. ומש״כ מחמת מסקנת הגמ’ שהכל מענינא משום שיש להזכיר מידת לילה ביום ושלכן אפשר לתקן גם בסוף הברכה –

הוא בסו״ד ואי״ז העיקר. וסברא זו מחודשת ולא מצאנו לזה מקור בשום מקום זולת בבה״ל בדעת דרה״ח).

גם פשטות הגמ׳ דברכה ארוכה דמיא לקצרה בכ״ז. ולא חזרו גם במסקנא מסברא זו. ובכל הראשונים לא מצינו סברא כזו, ואיפכא מצינו דברכה ארוכה קילא טפי בענין זה.

וסברת הרמב״ן ועוד שהוא כאומר שהקב״ה ברא זה וזה אהני לן גם לגבי ברכה אחרונה. וכן מצינו שמחד גיסא לכתחילה אין לכלול מין אחר בברכת מעי״ג על הספק, אבל אם אכל מוטב לכוללו. אלא שברכת מעי״ג שאני, כדלקמן בסו״ד.  והעירר אצלנו גוף הסברא הנ״ל שמוסיף שבח. (ודוחק גדול לומר דהיינו רק בשבח שהוא מענינא כגון שמוסיף שבח על מין מאכל אחר שאינו אוכל עכשיו, אבל אם צריך לברך שהכל והתחיל לברך בנוסח של אשר יצר או בנוסח של ברכת המצוות הרי הברכה מקולקלת לגמרי – שזו סברא מחודשת, ולא מצינו לזה מקור. ואדרבה, בכ״מ שקו״ט גם אם מהני לגמור הברכה בענין אחר כגון מברכת הנהנין לברכת המצות. ולכאו׳ סברא פשוטה היא, שכיון שאינו רוצה לעקור דבריו אלא להוסיף שבח, מאי איכפת לן בהפסיק יותר מתוכ״ד. ולהעיר מכעי״ז שאפי׳ בקדושין דלא מהני תוכ״ד, אם בא רק לפרש דבריו באופן שאין כאן חזרה ולא פירוש, והכל דברים אחדים בלי הפסק מועיל. וראה שו״ת הצ״צ אה״ע קכ (סא, ג). שם רפח,  ז (נו, ג). אבל טובא יש לחלק). גם בראב״ד מפרש הספק בגמ׳ אי מהני תוכ״ד, דדילמא בתר פתיחה אזלינן וההזכרה והמלכות קיימי אפתיחה רק על בפה״ג, ולשהכל אין הזכרה. ונמצא דלדינא דמהני תוכ״ד קיימי אתרווייהו. ודלא כהסברא שעולה לו רק למה שהזכיר בסמוך לפתיחה.

וראה גם שו״ת שבה״ל ג, יח. ולא העיר מכל הנ״ל.

ולולא דמסתפינא אמינא, שגם הב״ח והפרישה והא״ר והפמ״ג מעולם לא נתכוונו לזה, וכל עיקר דבריהם שצ״ל תוכ״ד לטעות, ותו לא. ואין סרך רמז בדבריהם שהתיקון צ״ל מיד אחרי כד״ד מהשו״מ. דוק ותשכח שכ״ה בדבריהם. וכן המוסגר בשו״ע אדה״ז יש להעמיס כן. ואף שלשון הב״ח ״דאם לא נזכר מיד אלא לאחר כד״ד השתא מה שאמר תחלה בא״י אמ״ה דהזכיר שם ומלכות לא קאי איוצר אור שאמר לאחר כד״ד״, ומבואר דמה שצריך לתקן מיד היינו משום שצריך לחבר בין  בא״י לבין יוצר אור, וזה שייך רק בנזכר מיד – אינו מוכרח כלל, שאפ״ל דקאי הפתיחה בשו״מ איוצר אור שהוא תוך כדי דיבור מהטעות. אבל במשנ״ב לא הבין כך. וכן במאמ״ר ד מפורש שהבין כבמשנ״ב. וראה גם פני אפרים בומבאך נט, א שהבין כך.

[ואין לומר שכל שהמשיך בדיבור כבר אינו יכול לחבר בין פתיחת הברכה לנוסח יוצר אור – לפי שכל הדיבור בטעות דיבור אחד הוא. ותו, שהרי אפילו הפסיק בדיבור בברכה ארוכה ואמר מילין דכדי לא איכפת לן, שאין דין הפסק. אלא שאין מזה ראי׳ דאכתי י״ל דהיינו רק אם ההפסק הי׳ אחרי התחלת גוף הברכה. וד״ז תלוי בסברת ההיתר להפסיק בברכה ארוכה (ומזה נפק״מ גם בחתימת ישתבח. וראה אצלנו 31263), אם הוא מחמת שברכה קצרה אין מקום לסוף הברכה להתחבר לתחילתה, והיינו שאם מפסיק באמצע הברכה אין משמעות לברכתו, או״י שבברכה ארוכה שפותחת וחותמת בברוך, עיקר הברכה היא הפתיחה והחתימה, וההפסק אינו משנה במהות הברכה].

ואת״ל הכי, ייתישבו עפ״ז כל הקושיות, שבד״כ מונים מסוף הטעות, ושבתיבות אשר בדברו מעריב ערבים לחוד איכא יותר מתכ״ד (וכה״ק גם בפני אפרים.  וגם בשו״ע אדה״ז מפורש דקאי שאמר ד׳ תיבות אשר דברו מעריב ערבים. וסברת המשנ״ב שתיבות אשר בדברו קאי גם איוצר אור – צ״ע, שאא״פ לפרש כך איפכא באומר יוצר אור ובורא חושך בלילה, ראה בפרישה שם. גם צ״ב איך אפשר להעמיס כך בדיבורו, שהרי ברור שרוצה לתקן ולעקור תיבות אשר בדברו. ודוחק להעמיד הדיבור היפך כוונתו. גם בדברי הב״ח מפורש שבתיקון תוכ״ד עוקר תיבות אשר בדברו, ״וכאילו אמר מתחילה בא״י אמ״ה יוצר אור״). גם צ״ב, שאם הסברא מחמת שאין הפתיחה בשו״מ מתייחסת ליוצר אור, מאי מהני שהתיקון תוכ״ד, סו״ס הפסיק ביניהם, ותוכ״ד מהני רק מחמת שמוסיף שבח או לעקור דבריו, אבל לא למנוע ההפסק (אף שגם בזה מצינו חולקים, וכדעת הפמ״ג דמהני גם בהתחיל ברכה שלאחרי׳). וכן בתהל״ד הקשה שלא מצינו כן בשום דוכתא, שהרי יכול לתקן ולחזור בו עדותו גם אם האריך ביותר (אף שיש לחלק בין עדות לברכות). ובב״ח גופא כתב בהמשך לזה, דה״ט דמהני כשתיקן עצמו מחמת הפתיחה, שכשפתח הוה דעתי׳ לאדכורי מדת יום בלילה. ולהנ״ל, הרי בלא״ה תיקן תוכ״ד. וממנ״פ, אם סברא הנ״ל מועילה למנוע ההפסק, מדוע לא יועיל גם כשהי׳ יותר מכד״ד. (ול״מ כלל שסברא הנ״ל דדעתי׳ לאדכורי – הוא מדין כוונה שהוא כפתח אדעתא דהכי. ושו״ר שכה״ק על הב״ח בשו״ת מטה יוסף או״ח יז (לר״י נזיר – נדפס בקושטנדינא תע״ז). וראה מלכי בקודש (מלכי) ברכות יב, א (קט, ג ואילך) מש״כ ליישב).

ועוד, שאם נפרש כן בדברי הב״ח ודעמי׳, נמצא שבהאריך באמירתו בשיעור דיותר מכד״ד לא יועיל התיקון. וזו לא שמענו. וכן  מנהג העולם, שגם בשהה קצת באמצע הברכה, כגון שהיה צריך לברך בנ”ר והתחיל לברך אשר יצר ועדיין לא גמר הברכה חוזר ומתקנו, מבלי לחלק בין אם שהה באמצע ברכת אשר יצר או לא. ומפורש כך בכמה פוסקים לענין הא-ל הקדוש, שגם בשהה כד״ד אחרי הא-ל מהני – ראה בדע”ת למהרש”ם תקפב שהביא כן בשם כתבי דעת קדושים, והחרו החזיקו אחריו כו״כ.

[ואל תשיבני, שאם התחיל לומר המעריב ערבים וכו’ ושהה קצת (ע”מ לכוון או מסיבה אחרת) ואח”כ המשיך הברכה בנוסח המעריב ערבים ונזכר בסוף יכול  לתקן תכ”ד מאז שנזכר שטעה, דמה שהפסיק בתחילת הברכה בשהי׳ קצת אין זה מגרע כלום מהברכה,  והרי דיבור מפסיק יותר משתיקה (כמבואר בכ”מ בהל׳ ברכות שהפסק בדיבור מפסיק יותר), וא״כ  גם באופן שכבר שהה תכ”ד לאחר שנזכר יוכל להמשיך בנוסח הברכה ואח”כ לתקן תכ”ד – דבנדו״ז שאני ושאני שכבר נגמרה טעותו. ואם נילף מדין עדים (אף שיש לחלק), הרי אם שהו כד״ד בתוך זמן העדת העדות, מ״מ יכולים לחזור בהם אם הוא תוכ״ד מסיום העדת העדות, ואף שלכאו׳ אפשר לטעון אח״כ שבאמת לא סיימו דבריהם והשהי׳ היא רק ליתן רווח ולהמשיך בעדות, מ״מ כל שלא עשו כן, לא מהני חזרה. ובנדון דעדות גרע, שהרי אין נוסח קבוע לעדות. וכש״כ כאן דברירא לן מילתא דהכל בכלל הטעות. ואין להקשות, שאם התחיל בטעות ושהה באמצע הברכה ואח”כ המשיך יכול לתקן אח”כ, ולאידך אם הפסיק תכ”ד לאחר שאמר המעריב ערבים אינו יכול לתקן, אבל אם עומד בסוף הברכה שאמר בטעות יכול לתקן גם אם שהה בתחילה, שלפ”ז אינו מובן מדוע אם הפסיק תכ”ד לאחר שאמר מעריב ערבים שוב אינו יכול לתקן, הרי יכול להמשיך קצת את נוסח הברכה של מעריב ערבים ואח”כ לתקן בלי הפסק תכ”ד, ודוחק לומר שהואיל וכבר יודע שטעה אי אפשר כבר להמשיך – שהתשובה לכך פשוטה שהוא כמו בדין עדות, שאם הפסיק עדותו ורוצה לחזור בו אינו חוזר אם עבר תוכ״ד, אבל אם המשיך בעדותו אף ששהה באמצע חוזר בו רק אחרי גמר דיבורו. וראה שו״ת הצ״צ שם (סב, ג) שגם מה שאומר ליפוי הלשון וביאור הענין בכלל דבאיו, ומונים תוכ״ד רק מגמר דיבורו.

ואכתי תיקשי, שלפ״ז למעשה יש לו עצה לתקן הברכה לדעת הב”ח והפרישה וכו’ גם בשהה תכ”ד לאחר שנזכר שטעה, שיכול להמשיך קצת בנוסח של מעריב ערבים ואז לתקן תכ”ד, וא”כ מ״ט פסקו הב”ח וכו׳ שאם שהה תכ”ד לאחר שנזכר צריך להתחיל את הברכה מהתחלה, ונמצא שמה שבירך בראשונה הוא ברכה לבטלה, הרי יש לו עצה פשוטה להמשיך ולומר כמה מילים ואז יתקן תכ”ד. ובעדות, פשוט שאם מצד העדים כבר גמרו עדותם שוב אין יכולים לחזור בהם, אבל אם מצד העדים עדיין לא נגמר העדות יכולים לתקן, אבל בנידון דידן למה לא כתבו עצה פשוטה זו ועי”ז ינצל מברכה לבטלה.

והיא קושיא אלימתא לכאורה. אבל לא עלינו תלונותם, שהרי אם נקבל הפס״ד באחרונים בטעה ואמר הא-ל הקדוש, דמהני לתקן גם בשהה תוכ״ד אחרי שאמר תיבת הא-ל לפני שאמר הקדוש, מדוע לא נאמר שבטעה ואמר הא-ל הקדוש ושהה תוכ״ד אח״כ יוסיף כמה מלים נוספות בחתימה, וכגון בבונה ירושלים שיש מוסיפים עיר הקדש במהרה בימינו. ועכצ״ל שמיד שנזכר שטעה ה״ז כגמר עדותו ועליו לתקן מיד.

ואין לומר, שאינו דומה כלל, שהרי כשגמר “הקל הקדוש” הרי ברור שכבר גמר נוסח הברכה בטעות, ואם יוסיף דברים הרי זה פיטומי מילי בעלמא שאין לו קשר לברכה כפי הנוסח שתיקנו חז”ל, וגם בעדות אם לאחר להגיד מה שנוגע להגדת העדות מוסיף סיפורים בעלמא שאינו נוגע לעדותו גם אם לא הפסיק תכ”ד מ”מ הרי זה נחשב שכבר גמר עדותו, ושוב אינו יכול לחזור בו, משא”כ כשטעה והתחיל במעריב ערבים ונזכר הרי הוא עדיין עומד באמצע הברכה כפי הנוסח שתיקנו חכמים, וא”כ אין שום סיבה לומר שאינו יכול להמשיך ואז לתקן תכ”ד – שהמדובר בהוספה שאינו פטומי מילי בעלמא אלא מענין הברכה, שהרי י״א שיכול להוסיף בחתימה ואינו בגדר משנה ממטבע, וכגון מה שנהגו כמה להוסיף משמח חחתן עם הכלה ומצליח, להדליק נר של של שבת קודש, בונה ברחמיו ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו. ובודאי אם אמר בטעות חתימת ברכת שובר אויבים יוכל לומר כשאר נוסחאות שובר אויבים ומכניע מינים וזדים. והדברים אינם מסתברים כלל. ונראה ברור, שהכל תלוי באם בדעתו חתם ונסתלק מהברכה, וזוהי אכן  טענת הרשב״א לומר שמסברא לא יועיל תוכ״ד אחרי החתימה לפי שכבר סיים ונסתלק מהברכה, וכל עיקר הטעם שמועיל הוא מחמת שמוסיף שבח שהקב״ה ברא זה וזה, אבל אחרי שהיית תוכ״ד שוב אינו מועיל אף שיכול להוסיף שבח גם אח״כ. והן הן הדברים אשר דיברנו.

ועכ״פ, גם אם הדמיון שהבאנו אינו בדומה ממש, אין כאן שלילת הסברא כלל, ואינו מכריח לפרש פי׳ אחר בדבריהם, שהסברא מצ״ע מובנת, שמיד שנזכר שטעה ה״ז כגמר עדותו ועליו לתקן מיד.

ובפשטות, ד״ז שבשהה קצת בין הפתיחה לטעות יוכל לתקן לכאו׳ הוא אליבא דכו״ע, דלא גרע משהה באופן שאמר כהוגן, שמ״מ מתחבר השו״מ עם הברכה, ורק בהפסק בדיבור איכפת לן. ולפי מה שנקט כת״ר בדעתם שבכל מה שהוא תחילת הדיבור אצ״ל תוכ״ד, כגון אשר בדברו מעריב ערבים, וכדברי התהל״ד, והרי בהכרח לומר כן כנראה מדבריהם (אא״כ נפרש שבכלל אינו מעכב שיהא תוכ״ד מפתיחה), וא״כ ודאי שבשהה קצת בין הפתיחה להטעות יכול לתקן תוכ״ד, דלא גרע השתיקה מגוף הדיבור. ונמצא  שגם לדידי׳ הכל תלוי בתוכ״ד מהטעות, אלא שנקט שגדר הטעות הוא עיקר תיבות הטעות. ולדידי אין מקום לחלק בין עיקר וטפל בטעות, והכל תלוי בדעתו שמיד שנזכר שטעה נסתלק. ולפענ״ד מחוורתא כסברא בתרייתא].

ומעתה, גם בדעת שו״ע אדה״ז יותר נראה שמסתפק אם בכלל צריך תוכ״ד, ולא עלתה שם הסברא שצ״ל תוכ״ד לפתיחה. ונראה שכן תפס בדעת רבינו בחקרי הלכות לשם, יעו״ש.

וקצת ראי׳ בדעת אדה״ז, ממש״כ שב״טעה ואמר בא”י אמ”ה אשר בדברו מעריב ערבים ונזכר מיד ואמר יוצר אור עד סיום הברכה וחתם ביוצר המאורות יצא״. ואם כדברי הב״ח ופרישה שבאמירתו יוצר אור תוכ״ד עקר לי׳ לתיבות אשר בדברו מעריב ערבים, מדוע הצריך אדה״ז שיאמר ״יוצר אור עד סיום הברכה״, שהרי פסק להדיא בהמשך ״שכיון שפתיחת הברכה וחתימתה כתיקונה אע”פ שבאמצע שינה ממטבע שטבעו חכמים יצא בדיעבד״. אבל אם נאמר שבאמת אין כאן עקירה, והא דמהני מה שתיקן הוא רק מחמת שאמר אמצע הברכה כדבעי (ראה מג״א א. משנ״ב ט), מובן שצ״ל כל אמצעיתו כהוגן. ומ״מ צ״ל מיד – לפום סברא הדין – שגם תיקון באופן דהוספת שבח (ולא עקירה) מהני רק תוכ״ד, שאל״כ יש הפסק. (אבל לפ״ז נמצא שגם במש״כ ״מיד״ תפס אדה״ז דעה אחרת דלא כב״ח ופרישה, שהרי לדידהו הוא מדין עקירה. ולאידך, לדעת דרה״ח, גם כשתיקן מיד אינו מדין עקירה. וראיתי בהעו״ב כולל צ״צ ח ע׳ נז, דאזלי בתר איפכא, שלדעת רבינו הוא מדין עקירה. ומה שצריך שיאמר עד סיום הברכה – היא דאל״כ ליכא עקירה, שהרי גם בלילה צריך להזכיר מדת יום, ולא הראה ביטול תיבות מעריב ערבים במה שהוסיף ואמר יוצר אור. אלא שלפענ״ד עדיין אינו מעלה ארוכה, שלפ״ז גם בהאריך ואמר כל הנוסח אין כאן ביטול. וראה שם מה שנדחקו בזה. ובדוחק י״ל דהכא קאי לכתחילה כשנזכר בטעותו מיד, וממילא עליו לומר כמטבע ולא לשנות ממטבע גם באמצע).

ונמצא, שאם יש מקום לספק בדברי הפוסקים הוא רק אם צריך בכלל תוכ״ד. אבל פשוט מדבריהם, שתוכ״ד היינו אחר סיום הטעות.

והנה, מצינו בנשמ״א כד, א שכתב שבברכה ארוכה לכו״ע מהני חזרה תוכ״ד. אבל התם קאי בברכה שאינה מתחלת בברוך. (ואגב, צ״ע מה שהביא מרשב״א ברכות יב, א להוכיח דמהני חזרה בברכה ארוכה גם כשאינו מוסיף שבח, כבנדון דידי׳ בשאלת גשמים שהוא סימן קללה, שהרי ברשב״א כתב רק שבברכה ארוכה אזלינן בתר חתימה, אבל אין שם ראי׳ דמהני גם כשאינו מוסיף שבח והו״ל הפסק).

[והנה, יש שר״ל שהפמ״ג ובה״ל לשיטתייהו אזלי אם מהני תוכ״ד אחרי שהתחיל ברכה אחרת – ראה בה״ל תפז. ולמשנ״ב גדר תוכ״ד הוא שמוסיף שבח באותה ברכה, ולכן כדהתחיל ברכה אחרת ל״מ, אבל לפמ״ג שעוקר דבריו עקר גם התחלת הברכה אחרת. ועולה יפה עם מש״כ הפרישה והב״ח שצריך לבטל ולעקור מעריב ערבים כאילו אמר מתחילה יוצר אור, ולכן לא מהני אם הוא אחרי תוכ״ד מפתיחת הברכה. אלא דאכתי יוקשה בברכה קצרה היאך מהני תוכ״ד אחרי שהטעות יותר משיעור כד״ד, כבפה״ג ושהנ״ב (אם לא שנאמר ששעורו ד׳ תיבות). ונצטרך לומר שבברכה קצרה לכו״ע הוא מדין תוספת שבח, שהרי כבר נסתלק מהברכה כשחתם שלא כהוגן, כטענת הרשב״א ברכות יב, א. ולפ״ז גם במקדש השבת, שכבר נסתלק אחרי שחתם דינו כברכה קצרה, והדרא קושיא לדוכתה בדעת הפמ״ג במה שכתב דמהני אחרי שהתחיל ברכה הבאה. ולאידך, בדעת המשנ״ב בסי׳ קיז, דמהני תוכ״ד גם בשאלת גשמים, עכצ״ל שהוא מדין עקירה, דהוספה לא אהני לן אחרי שהזכיר סימן קללה. ובהכרח שבברכה ארוכה לדידי׳ מדין עקירה הוא. ומה שבפתח בביוצר אור וסיים ביוצר אור ובאמצע הפסיק במעריב ערבים יצא ולא אמרינן שעקר יוצר אור – ראה משנ״ב נט, ט – לפי שבאמת א״צ לעוקרו. ולפענ״ד א״צ לכ״ז כלל, והעיקר כדברינו לעיל.

ועוד להעיר שבפמ״ג רט בא״א ה נוטה שבנתכוון לברך זוקף כפופים ובירך כך ושוב תיקן תוכ״ד ואמר מתיר אסורים יצא זוקף כפופים ואינו מברך מתיר אסורים, שאחרי זוקף כפופים אין לברך  מתיר אסורים, והובא במשנ״ב מו, כ. ומוכח שתוכ״ד גם לפמ״ג אינו עוקר. ולענ״ד, הא לא תברא, דקאי במי שלא רצה לעקור אלא שסיים בשניהם, ויותר נראה, דהתם ל״ש עקירה כיון שהברכה היא כהוגן, וכל עיקר ענין תוכ״ד הוא שלא סיים דבורו, אבל כשהברכה כהוגן לאו בדעתו תליא וחלה ברכתו. וכ״ה במג״א רט, ה שבאמר מאורי האש ונתכוון לאש ונזכר תוכ״ד ואמר בורא מיני בשמים יצא על האש וחוזר ומברך על הבשמים.

וצ״ע במילתא דשכיחא, בהתחלת ז״ב בחופה, שהמברך טעה ואמר שהכל ברא לכבודו ותוכ״ד סיים ואמר בפה״ג, דלכאורה לא מהני, שהרי נתכוון לשהכל ברא. ועוד, שצ״ע אם יכול להחליף לברכה אחרת, מברכת השבח לברכת הנהנין. (אבל אין לומר, שהוא כמו בנפל ונמאס, שאינו יכול להמשיך בברכה, ונימא, דל״ד לפתח אדעתא דחמרא וכו׳ שרוצה לברך על מה שבידו – שהרי בברכת השבח מצינו שאפשר לתקן תוכ״ד בטעות). גם צ״ע בנתכוון לברך בפה״ג ונכשל בלשונו, ותליא באשלי רברבי, שי״א בבשמים ואש ונתכוון לבשמים ונכשל, דמהני התיקון תוכ״ד רק מחמת שהבשמים בידו. (ותלוי בישוב הקושיא שבשו״ת פמ״א א, לח. וכמה אופנים בדבר – ראה מה שציין בשע״ת רט, ב. משנ״ב מו, כ. ולתי׳ הדגו״מ שם, כשאינו בידו – בספק עומד). וצ״ע בנדו״ד, שאף שהכוס בידו הרי בכל הברכות אוחזים הכוס, והו״ל כאילו אינו בידו. והטוב טוב שלא לתקן תוכ״ד, ושיאמרו בפה״ג אחרי כל הברכות. ואם כבר תיקן מספקא לן אם יצאו ז״ב. אבל למעשה באם קרה כמקרה הזה בא׳ מהברכות המעכבות, זולת בפה״ג, אינה אסורה לבעלה ככלה בלא ברכה, שיש לסמוך על הברכות בסוף הסעודה. ואפשר גם דמהני התיקון מחמת הסברא דלאו לעוותי שדרתיך]. ושו”ר שקו”ט בפניני הלכה וירא ויצא וחנוכה תשפ”ד. מעדני כהן וישב ומקץ תשפ״ד.

ובמה שהעיר שלא מצינו דוגמא כזו בנו״כ השו״ע – הרי כל סוגי הטעויות למכביר לא מצינו בנו״כ השו״ע, שדין תוכ״ד נזכר בשו״ע רק בסי׳ נט, גבי יוצר אור (שבזה רצונו לומר שאא״פ להוכיח משם, כיון שמזכיר מדת יום בלילה), או בסי׳ רט, בפתח אדעתא דשכרא וסיים בחמרא וכו׳ (שהוא מטבע קצר). וכן מצינו בחתימת הברכות – בסי׳ תפז, ותקפב. ובדין ברכה״ת הוא רק בנו״כ השו״ע (במג״א קלט, ה. והרי שם ר״ל לדחות הראי׳ שאין סדר לברכות וענין אחד הוא). וממילא קשה להביא הוכחה מפורשת ודוגמא כזו. אבל סתימת הדברים איפכא היא, שפשטות הענין הוא שמועיל. והמוציא מחבירו לומר שלא יועיל עליו הראי׳.

ואם נפשך בדוקא בדוגמא לעניננו, ניתן למצוא דוגמאות לרוב בא״א מבוטשאטש. וראה גם שם ו ד״ה טעיתי. ולא נת׳ שם היטב הספק. ואולי הא גופא הספק. אבל מפורש שם בדבריו שלא מצינו חשש כזה וסברא כזו בשום מקום, שלא יועיל התיקון. וראה גם א״א רפד הובא באר״ח ספינקא שם ג, ובכה״ח רפד, כ. וציינתי כבר לא׳א מבוטשאטש רח, ב ד״ה על המחי׳. (אבל ראה א״א מבוטשאטש רז ד״ה טעה. כתבי הדעת קדושים אה״ע סב. ונראה דעביד דינא לנפשי׳ להחמיר שתהא משמעות לברכה גם אחרי התיקון. והוא פלאי).

וכן נקטו כמה פוסקים בטעה בז׳ ברכות ואמר אשר יצר את האדם בחכמה שמתקן תוכ״ד ואומר בצלמו. וראה פניני שבע ברכות ע׳ כט בשם הגריש״א.

ומעתה, במה שחזר וכתב אח״כ, שסו״ס לא מצינו לאחד מגדולי האחרונים שיכתוב להדיא שאפשר לתקן גם בסוף הברכה גם אם אם אין זה מענינא – על ארבעה אשיבנו, שהרי הבאתי מכה״ח שהביא לדינא כך בברכת הפטורה. ומהא״ר שכתב להדיא דאין לחלק כחילוקו דכת״ר. וכ״ה פשטות הב״י ומאמ״ר ועוד כאן. ולא הביאו כלל הסברא דלהזכיר מדת לילה ביום. וזהו בנוסף למה שהבאנו מהא”א מבוטשאטש. ועיקר, שהרי אין גדולי הפוסקים שכתבו להדיא אחרת. ואיפכא מצינו שבברכה ארוכה עדיף מברכה קצרה.

והנה, בדוגמא השכיחה בטעות בברכת מעין ג׳, מצינו בפתח הדביר רט שבמקום שצריך לברך מעין ג’ על כמה מינים ושכח להזכיר אחד מהמינים בפתיחה, אם הזכיר כולם בחתימה יצא, ומ”מ כתב דעדיף לחתום רק במין שזכר בפתיחה ואח”כ שוב לברך על המין שלא הזכיר בפתיחה, ופשיטא לי׳ שאי אפשר לתקן פתיחת הברכה כשכבר עומד באמצע. אבל כו״כ אחרונים נקטו שאפשר לתקן. אלא, שבמעי״ג עדיף טפי, ולא רק בהזכיר רק מין אחד מהמינים שאכל, אלא גם בהזכיר מין אחר שלא אכל, ובאופן שהמין שאכל אינו נכלל בברכתו (כגון שטעה ואמר על הגפן במקום כל המחי׳, שבודאי אין מזונות בכלל מין הגפן), שי״ל שברכת מעי״ג ברכה כללית היא, והמין שמזכיר הוא רק מדין הזכרה (ובהכי א״ש דעת אדה״ז בסדר ברה״נ ח, ז לצרף  חצי זית וחצי זית מב׳ מינים לברכת מעי״ג. וראה ב״ח או״ח רח ד״ה וא״א הרא״ש: דלא תיקנו חכמים שיהא מעין חתימה סמוך לחתימה אלא בברכה פרטית אבל ברכה מעין שלש אם יוסיף ויאמר סמוך לחתימה ונודה לך על הארץ ועל המחיה היה נראה כאילו לא נתקנה עיקר ברכה זו אלא לברך על המזון ועל המחיה בלחוד ולכלול בה גם כן ברכת הארץ ובנין ירושלים אבל עיקרה אינה אלא על המזון לכן לא היה אומר ונודה לך כדי להורות שכל מעין ג’ שקולין זו כזו בשוה). ונמצא שאף שלא אמר תוכ״ד לפתיחה המין הנכון, הרי אמר ברכה המחוייבת, ומהני מדין הזכרה להזכירו גם אח״כ. והאריך בזה ידידנו הגריי״מ פרנקל שליט״א במלכי צדק ברכות ג רי, א (ע׳ נב ואילך). ובכלל, הרי במעין שלש דמיא ממש לבפה״ג ושהנ״ב שהוא מוסיף שבח ומענין הברכה.

 

 

#31428