יו״ט שחל בשבת והזכיר בתפלה שבת בחתימת הברכה אבל לא באמצע הברכה – האם יצא?
נחלקו בזה. ולמעשה, בדיעבד לא יחזור שספק ברכות להקל.
טעמים ומקורות:
בשו״ע או״ח תפז, ב: שכח לומר אתה בחרתנו ואמר יעו״י יצא. וברמ״א שם: ואפילו הי׳ שבת אם הזכיר ביעו״י יצא. ומקורו מארחות חיים, הביאו בב״י. וצע״ק לשון אפילו. ומשמע שאף שא״צ להזכיר של שבת ביעו״י רק בפתיחת הברכה, מ״מ אם עשה כן יצא. ולכאו׳ קאי בחתם בשניהם כרגיל. ומינה, שאם לא הזכיר באמצע הברכה לא יצא. אלא שז״א כלל שהרי כתב הרמ״א בהמשך שגם בהזכיר באתה בחרתנו חוזר ומזכיר ביעו״י. והכי נהוג שמזכירין של שבת ביעו״י. ולכאו׳ משמע דקמ״ל שיצא אף שלא הזכיר בתחילת הברכה, שהרי צ״ל מתחיל בשל שבת – ראה ביצה יז, א. ורבותא דשבת לגבי יו״ט, שי״ל שבשהזכיר של שבת בותתן לנו נחשב שפתח בשל שבת (וראה מאירי ביצה שם במה שאומרים טופס דאתה בחרתנו אף שצריך להזכיר בשל שבת. וכת״ש שלא יפול יפה עירוב שויו״ט בנוסח דאתה קדשת וישמח משה וכו׳), אבל יעו״י נחשב טופס של יו״ט ונמצא שהזכיר שבת באמצע הברכה ולא בפתיחה. ודוחק. עוד אפ״ל שר״ל שהזכיר של שבת רק ביעו״י ולא בוהשאינו. וג״ז דחוק. ובמג״א שם ב נראה שפי׳ דקמ״ל אפילו לא חתם בשל יו״ט. וכ״כ בדעת המג״א בנשמ״א כח, ג. (וראה בנשמ״א שם ושו״ת פרח שושן ד, ד, בפי׳ בדברי הרמ״א באו״א. ואכתי לא תברא בלשון הרמ״א). ומוכח שם גופא במג״א שבחתם לחוד ודאי סגי, דהא קאי בדין השו״ע בחתם מקדש השבת שלא יצא, דהא ס״ל למג״א בקס״ד שא״צ בחתימה, ועכצ״ל דמיירי שלא הזכיר גם באמצע, ועכ״ז סגי לי׳ בחתימה. וראה בהגהות הרעק״א. ויל״ע אם למסקנת המג״א קיימא מילתא. וכ״מ שהבינו בדעתו בא״ר ובפמ״ג שם (אבל במ״ז סוסי׳ תפז נסתפק בשכח יעו״י ואמר והשיאנו והזכיר שבת ומועדי קדשך אם יצא. ולכאו׳ מיירי בחתם כדין. ונסתפק מחמת שלא זכר הפרט חג המצות. וא״כ בלא הזכיר יו״ט כלל בברכה ודאי לא יצא בחתימה לחוד). וראה גם באה״ט שם. וכ״נ בחכמ״ש שם. אבל רעק״א לא נקט הכי. וס״ל שנפל היסוד ונפל הבנין ואין ראי׳ שבחתם כדין ולא הזכיר יו״ט דיצא. והכי נקט בערוה״ש שם ד שלא יצא בהזכיר רק בחתימה.
ויל״ע גם להיפך, באמר נוסח הברכה של שבת וחתם בשניהם. ול״ד להשקו״ט אם הוא לעיכובא שצריך לחתום בשניהם בשל שויו״ט, דהתם שהזכיר באמצע הברכה וגם בחתימה לא שינה ממטבע. אבל הכא לא אמר מטבע הברכה דיו״ט. (ותלוי אם המטבע באמת של יו״ט ודינו רק להוסיף הזכרה לשבת. אבל במשנ״ב תפז בבה״ל א ד״ה מקדש השבת נקט שבאמת עיקר הברכה בשל שבת. ומזה יצא לחלק בין חתם רק בשל שבת או רק בשל יו״ט. ובמאירי הנ״ל אכן משמע שטופס אתה בחרתנו נקרא של שבת).
והנה אדה״ז תפז, ג כתב דברי הרמ״א הנ״ל במוסגר. אלא שהשמיט תיבת אפילו, אם כי דבריו באו בסדר אחר ואין כ״כ ראי׳ מזה דבר ההשמטה. ולא פירש לנו טעם הספק. וגם לפנ״ז שם א, הביא ד״ז שצריך להזכיר קדושת היום באמצע הברכה במוסגר. ומשמע דמספק״ל אם צריך להזכיר באמצע הברכה. וראה אצלנו בקובץ באתרא דרב ו ס״ד ובהערה 27 ואילך. והנה מהרצאת הדברים שרק אח״כ הביא אדה״ז הפלוגתא בלא חתם בשניהם שבת ויו״ט, משמע דעד השתא קיימינן בחותם כרגיל.
והנה בנידון שהזכיר רק אחד מהן בחתימה, של שבת או של יו״ט, מודגש בדברי אדה״ז בדעת הכנה״ג שיצא כיון שכבר הזכיר שניהם באמצע הברכה. אבל אנן קיימינן השתא במי שחתם כדין, ואין לנו ראי׳ שמוכרח להזכיר שניהם באמצע הברכה. (ועד״ז נסתפקו ביו״ט שחל בשבת, והתפלל של שבת לחוד, אם יצא אם הזכיר של יו״ט בעבודה, דלא דמי לזה שיכול להתפלל י״ח והזכיר בעבודה, דהכא כשמתפלל שבע ברכות נימא שצריך להזכיר בברכה אמצעית. וכתבנו מזה במק״א).
ולכאו׳ סברא היא שאם צריך להזכיר שם חג פלוני בנוסח הברכה, ולא סגי לן בחתימה, כאשר הארכנו בדעת אדה״ז בקונט׳ באתרא דרב חו׳ ו, ונקטנו שם שכ״ה למסקנא, וגם באמר כל הברכה כהוגן לא יצא אם לא הזכיר שם החג באמצע הברכה, וא״כ ודאי באמר ברכה של שבת וחתם בשל יו״ט שלא יצא. ולפ״ז הה״נ שצריך להזכיר של שבת להדיא. אלא שאין הנידון דומה, דשאני בנוגע לשם החג כיון שבחתימה לא נזכר כלל שם החג.
והכי מצינו שבדה״ח קיא, ג, נקט דצריך להזכיר שם חג פלוני, ומינה דלא סגי בחתימה לחוד, אבל ביו״ט שחל בשבת נקט דסגי בחתימה לחוד – ראה בדרה״ח שם, ד שפסק בפשיטות דיצא.
והנה, במשנ״ב תפז, יג עמד בדברי הרמ״א. והוקשה לו שהרי בלא״ה מזכיר בוהשיאנו, וצידד דשמא לא סגי בהכי כיון שהוא סמוך לחתימה ובאמת י״ל בפי׳ דברי הרמ״א דלאו דוקא הוא, ועיקר דבריו שצריך להזכיר של שבת גם בברכה ולא רק בחתימה, אם ביעו״י או בוהשיאנו. גם צ״ב שהרי בודאי יצא בהתחיל רק מוהשיאנו, עכ״פ כשהזכיר שם חג פלוני – ראה פמ״ג בא״א ב. דרה״ח שם.
ובגוף הסברא, מהיכא תיתי שהפתיחה של שבת לעיכובא, ולכאו׳ באמר תחילה בותתן לנו של יו״ט ואח״כ של שבת מסתבר שיצא שד״ז אינו מעכב. ומ״ט לא תיסגי בהזכרת שבת סמוך לחתימה.
והנה, הדבר נפתח בגדולים, אם צריך להזכיר שניהם באמצע הברכה, דאף שבכל ברכה לא סגי בחתימה לחוד – ראה בשו״ע או״ח נט בנוגע ברכת יוצר המאורות כשפתח במעריב ערבים שנקט לדינא כרוה״פ שלא יצא (וגם לחולקים שם – הרי מזכיר מדת יום במדת לילה, ראה רשב״א ברכות יב, א. וראה בארוכה נחלת אברהם יו״ט פאלייעס יט, יד) – שאני התם שאם הפתיחה אינה כהוגן אין כאן ברכה ראוי׳, אבל כאן הרי הזכיר אחד מהם בפתיחה, וכיון שהמדובר בהזכרה, מנא לן דלא סגי בהזכרה רק בחתימה. ובסגנון אחר, דשאני ברכת יוצר המאורות שהפתיחה אזדה לה, ולא יצא בפתיחה, אבל כשיצא בפתיחה מצ״ע, שחלה על דבר אחר, גם החתימה נגררת אחרי׳. ובפרט דהא י״א שא״צ חתימה בשניהם לעיכובא, ומספק הכי מורינן, ראה אדה״ז שם ב. ועכצ״ל דסגי בהזכרה לחוד, ושאין דין הזכרה זו כשאר ברכות דעלמא שצריך להזכיר גם בחתימה, ומכיון שכן הה״נ דתיסגי בהזכרה לחוד גם כשהוא רק בסוף, בחתימת הברכה. (ועוד חילוק, דהתם יוצר המאורות הוא עיקרה של ברכה, וששינה בפתיחה לא יצא. אבל הכא הענין רק הזכרת המאורע, ובאמת סגי לי׳ בהזכרת בתפלת י״ח והזכרת מעין המאורע בעבודה, ואף כשתיקנו – מחמת דלא אטרחוהו רבנן – ברכה מיוחדת לקדושת היום, אין לנו ראי׳ שהזכרת הקדושה צ״ל גם בפתיחה. (ומה גם שלמעשה שני לן משאר ברכות שאין מזכירים יו״ט מיד בפתיחת הברכה כ״א אחרי אתה בחרתנו)).
ושקו״ט כעי״ז בברכת מעין ג׳ על כמה מינים, ואחד המינים לא הזכיר בפתיחה רק בחתימה. והארכנו בכאן:
וראה טהרת המים בשיורי טהרה מערכת הב׳ אות סב שדן בנידון הנ״ל, והשוה לנדו״ד.
ובאמת, הכא עדיף מברכת מעין שלש, שבמעין שלש אם הי׳ מברך רק על מין אחד, צריך לברך אח״כ על מין השני ברכה בפ״ע, אבל א״צ להזכיר מין הראשון עוד פעם בברכה שני׳, לפי שכאו״א הוא חיוב בפ״ע, אלא שיכול לכוללם יחד. אבל בתפלה חייב להזכיר שוב בכל פעם הן של שבת והן של יו״ט. (ונחלקו גם בדיעבד בהזכיר פעם א׳ של שבת ופעם א׳ של יו״ט אם יצא. והעיקר לדינא שאינו יוצא כמשנ״ת אצלנו במק״א). וממילא גם את״ל שבברכה מעי״ג לא יצא כשהזכיר שניהם רק בחתימה, ה״ט לפי שכאו״א הוא חיוב ברכה בפ״ע, אבל בתפלה יש כאן חיוב אחד להזכיר שניהם, ושקו״ט איזה מהם עיקר יותר, וכל שהזכיר שניהם בחתימה אפ״ל דשפיר דמי. ומצינו בברכ״י תצ, ט, הב״ד בשע״ת שם ו, בנוגע למוסף דלא סגי בהזכרת שבת בחתימה. אלא שבמח״ב שם ה, שם הביא מאלפסי זוטא שאינו חוזר. והצי״ב ציון לדבריו במח״ב רסח, ה שהכל הולך אחר החיתום והו״ל ברכה קצרה. וגם למ״ד שלא יצא בחתם רק בשל יו״ט, בכה״ג יצא שחתם בשניהן וכדין ברכה קצרה. ולדבריו, כש״כ שכ״ה למ״ד שא״צ לחתום בשניהם.
[ודבריו צ״ע קצת, שהרי במקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר. וראה גם מג״א נט, א. ועדיפא הול״ל שהפתיחה עולה לו גם להזכרה שבסיומה. ומצאנו כה״ג שנחלקו הדעות אם יצא בבריך רחמנא לחוד. ואדה״ז פסק בשו״ע קפז, ד שלא יצא. וכן בכ״מ. וראה גם בפס״ד להצ״צ בחי׳ על הרמב״ם ברכות א, ז ד״ה וחוזר (שמ, א). ובמק״א – בקונט׳ באתרא דרב חו׳ ג הע׳ 27 – הארכנו בהנהוג לומר לקטנים ללא חתימה].
ולמעשה, אף שנחלקו רבוותא ויש שהחמירו (וראה גם בשו״ת אג״מ או״ח ד, כא, ג) – לא יצא מכלל ספק, ומחמת ספק מורינן לי׳ שלא לחזור, וכפס״ד דרה״ח הנ״ל ועוד. וכ״פ בברכת הבית מא, כ. וראה כה״ח תצ, עא, וראה גם אשי ישראל מב, טז בשם הגרח״ק.
אמנם, בהתפלל של יו״ט ולא הזכיר שבת, וחתם רק בשל שבת, מקום לומר דגרע טפי, שאין החתימה מעין הפתיחה, ומעולם לא תיקנו ברכה אמצעית דיו״ט בחתימה של שבת, וה״ז שינוי ממטבע שטבעו חכמים. (והה״נ איפכא, בהתפלל של שבת וחתם רק בשל יו״ט שאין ברכה כזו).
#30182
