קריאת שמע באמצע שמונה עשרה

 

שאלה:

נזכר שלא נתכוון בשעת אמירת פסוק ראשון של קריאת שמע ועומד באמצע שמונה עשרה וזמן קריאת שמע עובר. האם מותר לומר פסוק ראשון של ק״ש באמצע שמו״ע, כשיודע שאם ימתין עד סופו יעבור שמן קריאת שמע?

 

מענה:

לא. 

 

מקורות:

לא התירו להפסיק אלא משום חשש סכנת נפשות בלבד כל׳ אדה״ז צב, ב (ושם היינו אפילו בהפסק שלא בדיבור) או כשהוא לצורך התפלה כגון לשאול דין אצל המורה, כמו שהובא בפוסקים. ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו, ולא לצורך שום מצוה אפילו עוברת, שהרי הוא כעומד לפני המלך, והעמידו דבריהם בשוא״ת. (ומה״ט אינו מפסיק בקראוהו לתורה, ולא לענות קדיש וקדושה שדינה כמצוה עוברת, ולא על ברק ורעם).

וראה ראש יוסף ברכות לד, א שנסתפק אם להפסיק ליטול לולב ביום הראשון שהוא מ״ע של תורה במתפלל מנחה סמוך לדמדומי חמה. ונראה מדבריו שנוטה יותר שלא להפסיק. ובכל אופן, למעשה שוא״ת עדיף. ולא שבקינן ספיקא דידי׳ להתיר ההפסק. וראה גם בתבו״ש יג, ב שדוחים גם איסור דאורייתא מפני הפסק בתפלה. 

ולדעת כמה אחרונים אסור לכהן לעלות באמצע תפלתו אפילו אין כהן אלא הוא וקראוהו לעלות, ויהא ביטול מ״ע. וגם לדעת הרדב״ז וכ״פ המג״א קכח, מ, ואדה״ז שם מג, שמותר לכהן להפסיק שלא לעבור על עשה דכה תברכו – שאני התם דברכת כהנים בכלל תפלה, שהוא מסדר התפלה ושייך לתפלה וקבעוה בתפלה, וכמ״ש בלבושי שרד ופמ״ג למג״א שם. (ולכן מותר גם לש״צ לענות אמן באמצע התפלה לברכת כהנים. אבל במחה״ש שם פי׳ באו״א, וכאופן הראשון בלבו״ש. וראה שבילי דוד צב, א שנקט עפ״ז להפסיק לכל מ״ע. וראה להלן באו״א) – וראה אצלנו:

If I am in middle of Davening Shmone Esrei and the Kohanim begin doing Birchas Kohanim, do I stop and listen or finish Shmone Esrei?

ולא מסתבר לומר שק״ש מעין תפלה היא, שהיא מצוה בפ״ע, ומאי שיאטי׳ למצות תפלה (אף שיש ביניהם שייכות מסויימת. וראה אצלנו בארוכה בקובץ התמים מנ״א תשס״א). 

שו״ר בשו״ת כנסת ישראל (ששון – ליוורנו, תקט״ז) יג, א שדימה נדו״ד להא דברכת כהנים. ולהנ״ל לאו שמי׳ מתיא.

ול״ד למש״כ בחיי״א כה, ז, והב״ד בפקודת אלעזר פה, ב, בא״ח משפטים ד, משנ״ב צ, פד – דמיירי לאפרושי מאיסורא דאורייתא, ומיירי להציל הרבים, ומצוה דרבים שאני. וגם שם עוברים על איסור בקו״ע ולא בשוא״ת. ועוד שהוא מצרכי התפלה גופא. (והנאני שראיתי כעי״ז מהגר״י זילברשטיין שליט״א בשם חמיו הגריש״א בקובץ זכור לאברהם תשס״ד ע׳ שעד, שמתעסק בצרכי תפלה). גם י״ל בדוחק דמיירי בתינוק שלו. ודלא כבר אלמוגים ברכות יב שה״ר משם לנדו״ד. ולהעיר שבלא״ה הערוה״ש צ, לא, חולק על דין הנ״ל.

ומש״כ בחיי״א כט, ז והב״ד במשנ״ב קכו, יא להפסיק תפלתו כשיש טומאה, היינו בהפסק בהליכה ולא בדיבור. וגם התם היינו לעבור על ל״ת.

וצ״ע בשו״ת הלק״ט א, סד – במי שראה שנפלו תפילין של חבירו. 

וההיתר לסיים ולומר למדני חוקיך באמצע התפלה  כדעת הריטב״א הוא מטעם אחר – ולא רק להציל מברכה לבטלה – לפי שג״ז בכלל עוסק בשבחו של מקום. 

וזהו בנוסף לסברא דעוסק במצוה גם בדרבנן. ואכ״מ. וראה פתה״ד ח״א סוסי׳ כה, שאפי׳ עוסק במצוה דרבנן פטור גם ממצוה דאורייתא אפי’ אם יעבור הזמן ויתבטל ממנה לגמרי, כיון שהתחיל מצוה דרבנן בהיתר, דאכתי לא מטא זמן חיוב מצוה דאורייתא. וראה אצלנו שם באתרא דרב כד׳תתקסד. ובפרט להסברא שאפי׳ אם תפלה דרבנן קיומה היא מה״ת. (ומש״כ במג״א ועוד להפסיק לנ״כ – שאני התם שאינו רק מחמת המצוה, אלא כל׳ המג״א ואדה״ז ״שלא תתבטל נשיאת כפים״. וי״ל גם ע״ד הנ״ל דהויא מצוה דרבים ובעידני׳. וע״ד שר״א שיחרר עבדו. וכש״כ לחרדים שהיא גם מצוה על הישראלים להתברך. (אבל בכ״מ שנ״כ אינה מצוה דרבים). אלא שבאם אמרו לו לעלות הוסיף דעובר בעשה. וי״ל שגם בזה היינו מחמת מצוה דרבים וזלזול בכבוד כהונה – ראה מחה״ש שם. או כנ״ל כיון שג״ז מכלל התפלה ואינו שייך לעוסק במצוה, לפי שאינו מפסיק ממצות תפלה. כן אפ״ל שעיקר כוונתם על הפסק ההליכה, ועל ההפסק בדיבור מעיקרא ל״ק כנ״ל לפי שהוא מכלל התפלה). 

ויש לצרף גם דאיכא למ״ד שמצוות אצ״כ. וגם י״א שכשהוא בסדר התפלה מוכח שהוא למצוה. או שכך רגילותו לכוון, ואזלינן בתר ידיעתו שהיא מצוה, וא״צ כוונה מפורשת וסגי בכך שזוהי טעם עשייתו ולא מחמת שקורא להגי׳ או שאר מתעסק. והארכנו במק״א.   

ולכאורה בנדון דליכא שום צד לומר שהוא בגדר כוונה – הטוב טוב, שיקצר בתפלתו ויאמר רק עיקר הברכה, היינו חתימת הברכה ביחד עם מעין חתימה סמוך לחתימה. ואם זמנו עובר יותר, יאמר הביננו, שאין לנו שעת הדחק גדול מזה.   

 

 

#25461