אדם שנתקע לו אוכל בשיניים בליל שבת. האם מותר לו לנקות את השיניים עם חוט דנטלי אם יודע בבירור שיצא דם.

 

לא.

 

מקורות:

אף שיש מתירים משום פס״ר דלא ניח״ל בדרבנן – הרי כמה סתירות בד״ז. ובכ״מ מוכח לאסור גם בתרי דרבנן. ואף שמצינו בכ״מ להתיר במקום צער, שלא העמידו דבריהם במקום צער-  אכתי יש להנדז בה, שבכ״מ מוכח שגם במקום צער אסור. ובכלל, אין לדמות שבותין זל״ז. וכש״כ שכאן ה״ז משאצל״ג וחמור טפי משאר איסורים דרבנן (אף שבכ״מ מצינו שהותר משאצל״ג במקום צער, וכדלקמן). והעיקר, שמפורש כבר במג״א שכח, לב שמותר ליטול הקוץ במחט ובלבד שיזהר שלא יוציא דם. ואף שכמה האריכו לחלוק על המג״א כיון שהוא משצל״ג או מקלקל, ופירשו שהוא לזהירות בעלמא, וס״ל דבמקום שאא״פ בלי להוציא דם מותר דבמקום צערו לא גזרו. אבל בשו״ע אדה״ז שח, לח כתב כי האי לישנא: אם אא״פ להוציאו משם בלי הוצאת דם אסור להוציא. ומוכח שפי׳ כפשוטו. וראה תהל״ד שכח, מז שהקשה עליו. אבל המג״א ואדה״ז על כרחך ס״ל כתוס׳ ב״ק לד, ב דלמסקנא לא קייל״ן הכי, דסוגיא דסנהדרין פד, ב אתיא כר״י ולא לר׳ אבהו, ובודאי חביל אסור אף שאצל״ג, כחובל אע״פ שא״צ לכלבו.

ולהעיר מתוס׳ שאנץ עדיות ב, ה במפיס מורסא להוציא ליחה שהותר שאע״פ שא״א בלא דם משום משאצל״ג כר״ש. ומוכח שההיתר גם משום חובל מחמת ר״ש, אף דבלא״ה הו״ל להתיר משום דלא ניח״ל. ועכצ״ל שבחובל ליתנהו להך היתרא דלא ניח״ל. וראה שו״ת כוכב מיעקב עז – באו״א קצת.

עוד כתב במג״א שם לג, בשם ראב״ן, ברטי׳ שאם יודע שמוציא דם כשמקנחה לא יקנחנה דפס״ר הוא. ובראב״ן שם דמודי ר״ש בפס״ר ולא ימות. וגם בזה הקשו דפס״ר דלא ניח״ל הוא, ומדוע לא הותר במקום צער, ומאי שנא ממפיס מורסא להוציא ליחה. וצ״ל שבחובל לא נקטינן הכי, ובמפיס מורסא הוא משום עשיית פתח ולא משום חבלה. וראה גם בפמ״ג במ״ז כא במפיס מורסא שאף שמותר להוציא דם דמיפקד פקיד, כמ״ש בסה״ת, אסור לדחוק להוציא דם מחדש, והעתיקו במשנ״ב שם פט. וצ״ע שלמשנ״ב בשעה״צ סח מותר להוציא דם במקום צער, והכא איירינן בצער שהרי ההיתר במפיס מורסא הוא משום צער. ולהנ״ל א״ש שזהו משום איסור חובל. וכנראה דעת המשנ״ב לאוקמי שהצער מחמת המורסא ולא מחמת הדם שדוחק להוציא.

אולם בהמשך דברי מג״א הב״ד ראב״ן שמותר להחליף הבגד שאם לא יחליף יסריח דגדול כבוד הבריות ועוד דאית להו צערא. ומשמע דמיירי בפס״ר שיוציא דם, והותר מחמת צירוף ב׳ הטעמים. ונראה שהעיקר שם כבוד הבריות, שבזה מתיר גם בחובל. והוסיף שהוא גם צער. ובתהל״ד ביאר דליכא צער ממש, אלא צער הדעת שאין רצונו בכך, ויישב מדוע נזקק המג״א לציין לסי׳ שיז, אף שבסי׳ שכח נזכר כמ״פ להתיר משום צער. ולדברינו איפכא הוא, שרצונו לציין לסי׳ שיז לבאר שאינו כשאר היתר דמקום צער דהכא. ועצ״ע לבאר כוונתו.

גם במג״א שכח, ג אסר הוצאת שן משום חובל. ובמשנ״ב בבה״ל ג ד״ה ומצטער הקשה שה״ז פס״ר דלא ניח״ל. ומדוע רק בחלה כל גופו. וילה״ק יותר, שלפ״ז לישתרי גם ע״י ישראל. ולהנ״ל א״ש. ובאמת במאמ״ר שכח, ג הביא מנז״ש להתיר הוצאת שן משום צער קצת כמפיס מורסא. ובמאמ״ר חילק בין מפיס מורסא, שבהוצאת שן מלאכה גמורה היא, יעו״ש,

ובדעת המשנ״ב נראה שחילק בין סוגי הצער – ראה משנ״ב שכח, פח ושעה״צ ג לגבי קוץ שבאא״פ ללא דם מותר, ודלא כמג״א ואדה״ז. וראה בבה״ל שח, א ד״ה והקוץ. וכן בשכח, צ ובשעה״צ סח, לגבי האפטור״א. ושם כתב שאפשר שאינו כ״כ צער. ומבואר שאם הי׳ צער ממש מותר אף ביוצא דם.

ומה שאסור בהוצאת שן – ראה רמ״א שכח, ג ומשנ״ב יב, ובודאי צער גדול הוא, ויותר מקוץ ושאר מילי – אולי י״ל דשאני שן שמחובר לגוף, ויוצא תמיד עם דם, ואינו כמשאצל״ג, שכיון שרוצה להוציא שן נחשב כרוצה להוציא דם. אבל בקוץ ואפטורא – ה״ז כעושה פעולה אחרת שעי״ז יוצא דם, ואף שהוא פס״ר, הדם הו״ע לעצמו ואינו חלק מהקוץ, רק שאצלו הוא פס״ר, ונחשב משאצל״ג.  (ולהעיר מכעי״ז לגבי הכשר אוכלין שבכמה אנפי נק׳ תלוש ברצון, אף כשהוא נגד רצונו, כיון שכך דרכו תמיד).

אמנם בגוף הענין י״א שבהוצאת שן איכא משום רפואה בדם שיוצא ול״ה פס״ר דלא ניח״ל. ומיושבת קושיית המשנ״ב. ולהעיר שבשו״ת יבי״א ד, כט, יז, ושם ל, כ, אף שהאריך בהיתר פס״ר דלא ניח״ל דברבנן – ס״ל לאיסור לצחצח שיניים כשהוא פס״ר שיצא דם. והעיר ע״ז שבמקום צער לא גזרו. ועכ״ז כתב שנראה לו לאסור. וראה שם ט, קח, קעד. וכנראה דעתו שאינו כ״כ צער.  ובלא״ה כנ״ל הרבה טוענים שמועיל להבראת החניכיים.

 

 

#25517