If I am in middle of Davening Shmone Esrei and the Kohanim begin doing Birchas Kohanim, do I stop and listen or finish Shmone Esrei?

 

Stop and listen.

 

Sources:

ראה אצלנו כאן לענין שמיעת קריה״ת:

מה גובר על מה: תפילה בציבור או קריאת התורה?

 

ואף שצידדנו שם להחמיר, מ״מ ליכא בזה משום הפסק לדינא מחמת השמיעה, יעו״ש, אלא שאין להפסיק בחנם ואפילו בשתיקה לחוד. וגם בקריה״ת מקום לדינא להקל, עיי״ש. וי״ל דעדיף מדבר שבקדושה שלדעת ר״ת ודעמי׳ אסור אפי׳ לשתוק ולשמוע, דהתם כיון שמצותו בעני׳ שוכ״ע ואיכא חשש נפסק, אבל הכא המצוה בשמיעה לחוד,

וכיון שבדיעבד אין בו משום הפסק, מותר גם לכתחילה בשעהד״ח (ראה שו״ת אז״נ ח, מא, א – לענין הבדלה. וראה שם יד, כט לענין קריה״ת).

ונדו״ד עדיף, שהוא מסדר התפלה ושייך לתפלה וקבעוה בתפלה (שמה״ט הש״ץ מפסיק בתפלתו. ומותר לכהן להפסיק באמצע תפלת לחש לעלות ולברך). ואדרבה, עדיף מקדיש שלא נקבע באמצע תפלה. וראה דעת נוטה א, רנט בהערה.

והעיקר שיש חשש ביטול מצוה, להדעות שהמצוה על הישראל להתברך – כדעת החרדים מ״ע התלויות בפה ד, יח, ובהפלאה כתובות כד, ב, הובא בשע״ת או״ח קכח, ב, ובמשנ״ב שם בבה״ל בתחילת הסימן, ולא הביא חולק, וכ״מ בפי׳ הראב״ד לתמיד בסופו בשם ס׳ המקצועות ממש״כ: מוציא את ישראל ידי חובתם. וכ״מ דעת הפנ״י כתובות מ, א. (וראה שם סג, א. וראה בערוך לנר ר״ה כז, ב משה״ק על מהרש״א ופנ״י ועוד דליכא מצוה אישראל. ולהנ״ל אדרבה, בהכרח דלדיהו איכא מצוה). ובשו״ת לבוש מרדכי א, ד העמיס כן גם בדעת התוס׳, עיי״ש. וראה גם חת״ס דלקמן. ובשו״ת דבר אברהם א, לא מעמיס כדעת החרדים גם בריטב״א סוכה לא, ב ד״ה מאי, שכתב דליכא חיובא אישראל להתברך, דלא דמיא מצוה דרמיא אכהנים למצוה דרמיא אישראל, עיי״ש. ובכ״מ סתמו כחרדים – ראה שו״ת הר״ד אופנהיים נדפסה בסו״ס שו״ת חות יאיר, הובא בפת״ש יו״ד שסד, ד א״א מבוטשאטש נב. וראה בארוכה סביב ליראיו על היראים טו, יב. וראה הנסמן בלקו״ש לח ע׳ 191. ולהעיר שבבה״ג פ׳ לב מונה מצוה להתברך כמצוה בפ״ע. וראה ר״י פערלא לרס״ג מ״ע טז בתחילתה.

ובשו״ת חת״ס או״ח כב, מצינו באו״א, שיש בזה חובה גם מצד גוף התפלה, שהקרבן צריך ברכת כהנים. וראה בארוכה שו״ת מחנה יוסף ד.

והנה גם אם נפרש בדעת החרדים שמחמת המצוה על הכהן ממילא הישראלים בכלל המצוה ולא שהיא מצוה דידהו – ראה שו״ת מהר״י אסאד או״ח מו. לקו״ש יד ע׳ 41 הע׳ 39. יז ע׳ 237 הע׳ 55. יט ע׳ 368 – סו״ס אין להם להתבטל מהמצוה. וראה ערוה״ש קכח, ד בכוונת החרדים,  דלאו דוקא הוא אלא כלומר יש עליו חיוב להתברך מהם, ואם אינו חושש לזה ה״ז כמבעט בברכותיו של הקב״ה. (אלא שקשה להעמיס כן בדבריו). וגם לפ״ז, מובן שעליו להפסיק ולשמוע מחמת כבוד הברכה. ושייך שפיר כלום יש לך עבד שמברכים אותו ואינו מאזין – סוטה מ, א. (ונראה שיש לו להפסיק גם בלימודו מה״ט. וכ״כ בברכות הורי א, ה בשם הגרשז״א).

ול״ש לדון משום עוסק במצוה פטור מהמצוה, אפי׳ את״ל שהוא איסור (ראה ריטב״א סוכה כה, א),  דלא שנא ממה שמפסיק בפסוד״ז וברכות ק״ש לדבר שבקדושה, שאין בזה משום עוסק במצוה כפי שביארו באחרונים בכמה אנפי (כיון שמפסיק לשאול בכבוד אביו או רבו, שהכל שבחו של מקום וכמצוה אחת, דמצוה דרבים שאני וצריך להפסיק, שיכול לקיים שתיהן כיון שיסיים אח״כ. וגם למ״ד שגם באפשר לקיים שתיהן פטור – כאן שאני שאין בזה טירחא, שנראה ככופר, שנראה כפורש מהציבור. ויש להוסיף שבאינו נחפז לדבר מצוה ואינו מבלבל דעתו אינו פטור מהמצוה. אלא שהטעם מחמת שבחו של מקום אינו שייך בברכת כהנים, ועכ״ז נראה שכיון שקבעוה בתפלה עדיפא מאמן על קדיש כנ״ל), וכן במה שמפסיק בתפלת העמידה לשתוק ולכוון לדבר שבקדושה ליכא משום עוסק במצוה. וכמו שבכהן המפסיק בתפלת לחש לעלות ולברך, דליכא משום עוסק במצוה.  וזהו נוסף להסברא דל״ש ד״ז בעוסק בדרבנן ונזדמנה לו מ״ע דאורייתא, את״ל שהמצוה להתברך. ובפרט שמצוה זו עוברת.

גם אין לומר דהו״ל כעם שבשדות דאניסי, שאינו אנוס שיכול להפסיק בשתיקה.

ולכאו׳ כש״כ הוא מזה שי״א שיחיד המתפלל עם הש״צ יאמר או״א ברכנו עם הש״צ – ערוה״ש קט, יא.

וראה שו״ת אג״מ או״ח ד, כא, ב. הליכות שלמה תפלה י, ג. שבה״ל ג, טו. יבי״א ז, יב. אז״נ יב, כח. משנ״ה יא, צג.

 

 

#24964