If I said half Hallel on Chanukah, do I repeat with or without a Bracha?

 

If you already finished, with a bracha.

 

Sources:

בלוח יומי הארכנו בנוגע דילוג תיבה שאינו חוזר ומברך, קחנו משם. ושם הוכחנו שמשמעות כל הפוסקים שאינו חוזר. אמנם, אינהו מיירי בדילג תיבה או שתים. והמשנ״ב הוא שחידש שלא יצא גם בזה, ולא מצאנו כדבר הזה בפוסקים שלפניו. אבל, נדו״ד שאני שלא דנו ע״ז בפוסקים הנ״ל, וה״ט שחיסר פסוקים שלמים ולאו שם קריאת הלל עלה. ומנא אמינא לה, שהרי אמרו בתענית כח, ב דרב איקלע לבבל וחזינהו דקרו הלילא בריש ירחא וסבר למיפסקינהו וכיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר ש״מ מנהג אבותיהם בידיהם. ומכאן שבהלל בדילוג לאו שם הלל עלה. וברי״ף שבת כד, ב משמע שע״י הדילוג ניכר שהוא ממנהגא ולא מדינא. וראה רבינו מנוח לולב ז, כב. משנ״ב תכב, יב. (וצ״ע לדעת הרמב״ן דלקמן שבחוה״מ פסח תקנה היא לקרותה בדילוג, מדוע נחה דעתו של רב כשראה שמדלגים. ואולי לדידי׳ הדילוג דפסח שאני מהדילוג דר״ח, ודילגו באו״א. וראה גם השלמה, מכתם ומאורות סוכה מד, א, באופן הדילוג בא״י בר״ח. ויל״ע אם לפ״ז באמר הלל שלם בר״ח קלקל ולא יצא. והנה לסברת התוס׳ שם ד״ה אמר, דסבר רב לאפסוקינהו שחשש שיברכו עליו באחרונה ליכא לאוכוחי מידי. אבל אם הוא שמוסיפים יו״ט – ראה תר״י ברכות יד, א – יתכן שלא יצא. אבל ראה שו״ת פתחא זוטא או״ח כה).

וכבר האריכו שמטבע חצי הלל שם אחר עליו. ומה״ט לכמה דעות אין מברכים עליו, ולא רק מחמת שהוא מנהג, אלא כיון שהוא חפצא אחרת. (ורווחא שמעתתא לבאר בתוס׳ סוכה מד, א שחילקו בין ערבה להלל, שערבה הוא טלטול בעלמא והלל לא גרע מקורא בתורה, שלתוס׳ מה שאין מברכים על המנהג אינו מחמת מטבע הברכה וצונו, אלא דחפצא דמנהג לא חשיבא לברך עליו, אבל כ״ז במנהג כערבה, שאי״ב חשיבות שהוא טלטול בעלמא, אבל בהלל מברך מחמת דלא גרע  מקורא בתורה, דהויא מידי דשייך בי׳ ברכה. ולדעת הסוברים שאינו מברך בהלל בדילוג, עכצ״ל שחצי הלל אינו חפצא דקריה״ת, ול״ד כלל להלל שלם. וא״ש החילוק בין ברכה על הלל לברכה על נ״ח בביהכ״נ לדעת המחבר, ששם ה״ז אותו חפצא דהדלקה בכלל לפרסם הנס). 

ועפ״ז מבואר קושיית הרמב״ם בריש סהמ״צ על שי׳ בה״ג שהלל דאורייתא שהרי דוד אמרם. והקשה בהשגות הרמב״ן על הרמב״ם, שאפשר שהמצוה מה״ת היא רק אמירת הלל ורבנן תיקנו איזה פרקים לומר. (וצ״ע מש״כ בשו״ת שאג״א סט בדעת הרמב״ן שהמצוה מה״ת לקרות פרשיות הלל כמו שכתובים בספר תהלים, שהרי להדיא כתב איפכא, שנצטוה למשה מסיני שיאמרו הלל ובא דוד ותיקן הלל זה. וכ״ה ברא״ה ברכות יד, א). אלא שהרמב״ם על כרחך ס״ל שכל עיקר מצות הלל היינו בקריאה – לומר אותם פרקים דוקא, והוא דין קריאה ולא רק אמירת שבח והודאה, משא״כ בהלל בדילוג שהמצוה בעצם הענין של אמירת דברי שבח. וא״ש גם מה שמזכירים בברכה ״לגמור״ (ובד״כ פרטי המצוה אינם מוזכרים בברכה), שכאן זהו יסוד המצוה לגמור כולו. 

וראה שו״ת חות יאיר רכה, במה שקוראים חצי הלל בשש״פ, אף שמעשי ידי טובעים בים ובנפול אויבך אל תשמח, ד״מה דקרינן הלל בדילוג אין לפניו ית’ שמחה הואיל שאינו בשלימות וכו׳ (ד)הואיל דקרינן ומדלגין אין לפניו ית’ כאן שמחה שלימה״. ובהגהות חכמת שלמה תכב, שבאמירת חצי הלל בכל יום ליכא משום מחרף ומגדף. ונקודת הענין, שחצי הלל לאו שמה הלל. וראה בארוכה שלמי יוסף ברכות לז. 

ונראה פשוט שיש לחלק טובא בין דילוג תיבה שעדיין לא ביטל גוף המצוה, שחסרון תיבה אינה מעכבת, למי שדילג ענין שלם ואמר חצי הלל, ודומה למי שאמר רק כמה פסוקים ביום שצ״ל חצי הלל. וכמה טעמים בדבר: חדא, דגלי אדעתי׳ שאומרו רק כמנהגא וניכר שאינו הלל. (ודוגמא רחוקה: במי שהתפלל מנחה בערב ראש חודש ומתפלל ערבית שתים של ראש חודש, והזכיר יעו״י בשני׳ ולא בראשונה שגילה דעתו שמתכוון בראשונה לתשלומין). ועוד ועיקר, שחיסר ענין שלם ומפסיד הקריאה. (וכמה עינינים ישנם בחלקים אלו שמדלגים – ראה פסחים קיח, א בטעם אמירת הלל דוקא מחמת כמה ענינים שיש בו ומהם בחלקים אלו. וראה בפר״ח תכב, ו, שהפרשיות הן על הסדר, ובלא לנו מדבר על הגלות ובאהבתי לימות המשיח. ועד״ז הוא בס׳ האגודה סוף פסחים שלכן מדלגים בר״ח חלקים אלו דקאי על גוג ומגוג ותחה״מ שעדיין לא היו. וראה עד״ז בליקוטים לאגדת פסח לר״י ולק, הו״ל ע״י הר״א מושקוביץ. וכבר נתקשו במש״כ בשו״ת בנימין זאב שסא, הובא בא״ר תכב, יב, שלא לנו וה׳ זכרנו שוים ברוב הענינים, ואהבתי ומה אשיב שוים במקצת ענינים – דלכאו׳ ענינים שונים הם לגמרי. ואדרבה, בהודו יש הרבה כפילות. וגם לדבריו סו״ס יש בהם ענינים שלמים שלא נזכרו בשאר פרקי הלל. ואדרבה, נראה שבדוקא מדלגים חלקים אלו בכדי לדלג ולהשמיט עיקר ההלל, כבפסחים שם במה שיש בחלקים אלו. אולם יש שכתבו שבחלקים אלו יש רק בקשות ולא הודאות). ודומה למשנה ממטבע הברכה כשחיסר ענין הברכה (וכש״כ אם הוא מדין תפלה, וכבמאירי סוכה לח, א שכעין תפלה הוא, ולכן אינו יוצא בשוכ״ע, אלא שאינה תפלה גמורה והקלו דסגי בעניית ראשי פרקים. (ולהעיר מלקו״ש כג ע׳ 232 בדעת הרמב״ם, דאדרבה, עניית ראשי פרקים אינה קולא, ואדרבה מעליותא איכא בהכי, וע״ד עונה אמן כמברך, שנחשב כאומר כולו. ואינו סותר להנ״ל דהו״ל כתפלה. וראה שם ע׳ 233 במה שלא נזכר דינם בהל׳ תפלה ששם מקומן. ולהעיר מהשקו״ט אם הא דבהלל מי שיצא מוציא באינו בקי קאי רק אברכה או גם אקריאה דהלל גופא, שי״א שבהלל עצמו אינו יכול להוציא עכ״פ בלי עניית ראשי פרקים. והדברים עתיקים). וכן מצינו שנפטר בברכת ב״ש וישתבח – מג״א תכב, ו. אבל שם שלא יעשה כן בימים שגומרים הלל. ולהעיר משו״ת מהרש״ם א, א, שהלל מעכב תפלת העמידה). משא״כ כשחיסר כמה תיבות.

ואם נאמר שיצא, יוקשה באמר למפרע מ״ט לא יצא, ואמאי גרע מאמר חצי, שהרי לגבי חציו אמרו כסדר. אלא שיל״ד שלמפרע גרע מדילוג. וראה משנ״ב תכב בבה״ל ו ד״ה למפרע. אבל ראה להיפך במשנ״ב סד בבה״ל א ד״ה בד״א. 

ועוד יש להוסיף בהחילוק בין דילוג תיבה לחצי הלל, שגם במגילה י״א שבתיבות שאין מפסידים ענין הקריאה יצא. וכ״פ במקו״ח תרצ, יד. ובשו״ג תרצ, לא כ״כ בדעת המחבר בשו״ע. וכ״ה בלב מבין נאבארו מגילה ב, ז בשיטת המחבר. וראה בה״ל תרצ סד״ה ואין שהביא מחיי״א שגם במגילה חוזר וקורא ללא ברכה. וכ״ה בכה״ח תרצ, טז. וראה עד״ז לעניננו בזה השולחן תפח. ועפ״ז ארווחנא גם להסברא בצפע״נ מהדו״ת ט, א שיש הלל שהוא בגדר קריאת הפרשה ויש בדרך שירה (ועיי״ש שקריאת הלל דחנוכה בדרך שירה ולא קריאת הפרשה כבשאר ימים שגומרים הלל. והוא מחודש. והביא ממס׳ סופרים כ, (לכאו׳ כצ״ל שם) שבליל פסח וחנוכה קוראים בנעימה, ומבאר לפי שהוא בדרך שירה. אמנם במס׳ סופרים כ, ט  משמע שכ״ה בכל י״ח ימים שגומרים הלל. ויל״ד. ובשו״ע נזכר רק לגבי ליל פסח – באו״ח תפז, ד. אבל  להעיר מד״מ תכב, ד אפי׳ לגבי ר״ח. ולהעיר שדיני הלל נשנו ברמב״ם בהל׳ חנוכה דוקא. וידוע הביאור מחמת שהוא מעצם המצוה והתקנה דחנוכה שהם ימי שמחה והלל – ראה לקו״ש שם הע׳ 37) – שגם בקריאה כבמגילה איכא דאמרי שאינו מעכב בדילג תיבה.  (אלא שבצפע״נ כתב יתירה מזו שבהלל דרך קריאה צ״ל בספר ובטעמים על קלף. ולא מצינו כן בשום דוכתא. וראה גם שו״ת צפע״נ דווינסק ב, ח, ג). 

וידוע בשם הגר״ח (הגש״פ מבית לוי ב ע׳ קיב. ועוד) שאמירת הלל ל״ד לפסוד״ז, שבפסוד״ז הוא בתורת פסוקי תהלים. אבל בהלל על כרחך הוא בגדר שירה, בפ״ע שהרי כופלים ומפסיקים באמצע פסוק, והרי כל פסוק דלא פסקי׳ משה לא פסקינן. (אמנם, גם בפסוד״ז כופלים פסוק כל הנשמה). ולפ״ז יש לבאר בפשיטות, דלא איכפת לן אם דילג כמה תיבות, משא״כ בדילג חלק שלם של השירה ושבח. 

ומש״כ בשו״ת שבה״ל ז, סב להוכיח שגם על חצי הלל יש שם הלל מזה שמברכים עליו וחלה עלי׳ הברכה – צע״ג שהרי הטעם הוא  מחמת שמברכים על מנהג (ולא מחמת שם הלל). אבל בחנוכה וכדומה שאין מנהג כזה ה״ז ברכה לבטלה. ולהנת״ל שמחמת המנהג מהני דהו״ל חפצא דקריאת הלל, יוצא שללא מנהג ליכא חפצא דהלל, וביו״ט וחנוכה ליכא מנהג כזה. ודומה למי שיש בידו ד׳ מינים ביום ראשון של סוכות הכשרים בשאר הימים, כגון אתרוג חסר, שאינו מברך, אף שבשאר הימים שם אתרוג עלה. ואף גם  לדעת שו״ת חכ״צ ט, שאפשר לברך ביו״ט ראשון של סוכות על ד׳ מינים הכשרים בשני, דלא גרע משני עצמו שמברך עליהם – החילוק פשוט, דהתם שאני שבחוה״מ חייב עכ״פ מדרבנן, ואיכא למימר דביו״ט ראשון איכא ב׳ מחייבים – מחמת יום הראשון ומחמת חוה״מ. משא״כ בימים שגומרים הלל דליכא חיוב דחצי הלל, שהוא ממנהגא בימים אחרים. (אבל להעיר מהשקו״ט בר״ח טבת אם יש בו גם חובת הלל דר״ח או רק דחנוכה, ונפק״מ אם אשה יכולה להוציא איש, למ״ד שפטורה מהלל דר״ח משא״כ בחנוכה, ותלוי בשקו״ט אם בן א״י יכול להוציא בהבדלת מוצ״ש בן חו״ל שאצלו הוא גם מוצאי יוט״ש, וכן אם אבל שחייב בהלל דחנוכה ולא דר״ח מוציא בהלל בר״ח טבת, או אם יאמר חצי הלל כשאין בידו לומר בשלימות, וכן אם נתכוון לחנוכה ולא לר״ח כיון שלא ידע שהוא ר״ח, למ״ד שבדרבנן מצ״כ. ולהעיר משיחת ליל א׳ דחנוכה תשמ״ח).

אמנם, לרמב״ן הביאו בר״ן שבת רפ״ב, ובמ״מ חנוכה ג, ח וכס״מ ברכות יא, טז, ובב״י או״ח תפח ותצ, בחוה״מ פסח ההלל אינו ממנהגא, ותקנה גמורה היא לאומרה בדילוג,  וא״כ שם הלל עלה. וראה שער הכולל  לז, ה. אלא שדעת יחיד היא ולא נקטינן כוותי׳. וגם לדידי׳, הרי תקנה אחרת היא מדבריהם, והברכה שמברכים בחנוכה היא על הלל שלם מדבריהם ולא על חצי הלל. 

ובכלל, מהיכא תיתי שהברכה היא על שם הלל ולא על המצוה עצמה לגמור כולו. (ודוחק לומר דקאי כמ״ד שיש ח״ש במ״ע. וגם לסברא זו לא יתכן. ועכצ״ל בדעת הרמב״ן, דליכא בזה משום אמר רחמנא פלגא דמצוה לא עביד (סוכה נג, ב), שהמצוה מה״ת היא באיזה אופן שיהי׳, ואופן הקריאה הוא מתקנת חכמים. ובדעת שבה״ל – אולי ס״ל שמכאן שגם בחצי הלל יצא יד״ח הלל, דאל״ה נמצא שבחוה״מ פסח הו״ל פלגא דמצוה לא עביד.  אבל כנ״ל היינו במצוה דאורייתא, ולא בתקנת חכמים. ועוד שאין הנידון דומה, דהתם הכל מכלל מצות חצוצרות, ובפרשה אחת ניתנו, ולא מסתבר שניתנה ליחלק, שיעשו פ״א חצי מצוה. אבל הכא מעיקרא תקנות שונות הן. ובפשטות יותר, דשם הכוונה שתקיעה ותרועה ענין אחד הוא, שכעין קול אחד הוא. וראה רשב״א ורמב״ן ר״ה לד, א. ערול״נ סוכה שם. אבל להעיר משו״ת חלקת יואב לא. והשיגו בכל״ח פקודי מהדורת אבני שוהם ע׳ שכג. וראה מפענח צפונות יז, ד ואילך. שו״ת צפע״נ החדשות ד  קז. ואכ״מ) ועיקר דברינו, שכיון שסו״ס לא קיים תקנת חכמים וחייב לגמור כולו, עליו לברך כעת. ואם משום מצוה מה״ת לומר הלל כהשגת הרמב״ן בסהמ״צ, חדא הרי הברכה נתקנה על הלל דרבנן ולא על גוף המצוה מה״ת, דל״ש ברכה על מצוה שאין לזה קיצבה, וכבהגדה בליל פסח. ועוד, שאכתי לא קיים תקנת חכמים וחייב לברך עלי׳.

(ול״ד למש״כ בשו״ת נוב״י קמא או״ח מא, דעל מקצת הלל נמי מצי לברוכי – שכ״ז בהלל בדילוג, אבל בתקנת הלל שלם אכתי איכא למימר דמחוייב בכולו. והנוב״י עצמו כתב אח״כ בד״ה אלא, בדעת הרמב״ם דל״ש ברכה רק בגומר כולו. אלא שי״ל דלא קאי בדילג תיבה וכדומה. ומ״מ צ״ע בדבריו, דהא ברמב״ם עצמו ברור מללו שאין מברך מטעם אחר כיון שהוא רק מנהג. ואולי מיישב בזה הקושיא שלפעמים מברכים על המנהג. ועצ״ע שהרי ברמב״ם לא הובא כלל שמברך על מנהג חוץ מיוט״ש. וידועה הקושיא מברכה על קריאת המגילות שהן ממנהגא, ונזכר במס׳ סופרים יד, ג). 

ואף שי״ל שה״ז כהפסק באמצע מצוה, וא״צ לברך שוב, אבל כשפנה לעסקיו או הסיח דעתו, פשוט שמברך שוב, כמובחוזר על ציצין המעכבין. ובנדו״ז, כשבירך יהללוך הוי לה כהיסה״ד. ומש״כ במג״א קצ, ג שברכה אחרונה אינו בגדר סילוק – מיירי שבירך בטעות, ראה שו״ע אדה״ז שם ז. וראה בארוכה מחשבת חיים קסט. אור ישראל מאנסי עח ע׳ קטו ואילך. 

והדברים מדוייקים בדברי הפוסקים שכתבו שבדילג תיבה או שתים ליכא משום ברכה לבטלה, שרק בכה״ג אין חשש, משא״כ בדילג חלקו שהוא בגדר שלא אמרו כולו.  

והדבר מפורש בשו״ת הרדב״ז ג, תלז שאם לא גמר את כולו חוזר, ומסיים שם שחוזר ומברך. ותו נראה שבאמת בהדיא תנינן לה בתוספתא מנחות ו, שהלל מעכב זא״ז. והיינו דלא סגי בחלקו. (אלא שי״מ בתוספתא באו״א – ראה מהרש״ם שם, ובספרו דע״ת תכב, ב. חסדי דוד וחזון יחזקאל לתוספתא שם). וכ״ה בבה״ל מט ד״ה כגון, במי שטעה ודילג באומרו לא לנו לפרק קלה. אמנם, איהו ס״ל שגם בדילג תיבה לא יצא, ראה משנ״ב תפח, ב. 

והנה בשו״ת מעט מים נג, כתב שדוחק לומר דשאני דילג תיבה אחת ממי שחיסר ענין שלם, דמ״ל זה או זה. ולפענ״ד אינו דוחק כלל. ומש״כ שאפשר שידלג תיבה שמשתנה הענין, אה״נ שבכגון דא ודאי לא יצא. ולית דין צריך בושש.  

ורשום אצלי שדנו בזה בשו״ת שבה״ל הנ״ל. שם ח, לט. רבבות אפרים ד, קה. חזו״ע חנוכה ע׳ ריב. אשרי האיש ג, מ, ז.  שיעורי הגריש״א ברכות יד, א. חוט שני חנוכה ע׳ שכב. אשי ישראל תשו׳ הגרח״ק שמד. שונה הלכות להנ״ל תרצ, ו. שביבי אש או״ח ד, יא. מראה אליהו הלל קסלר ג.

וצע״ק בכה״ח תכב, נא דמשמע שגם בקרא למפרע לא יחזור ויברך. וכתב שכן מוכח מסי׳ תרצ לענין מגילה. ויתכן שנתכוון למש״כ שם תרצ, טז בטעה בדבר שמשנה המשמעות. 

 

 

#25250