בדין עונה בינונית למפלת תוך מ’ יום
שאלה:
מפלת קודם ארבעים יום חוששת לוסתות או לא?
שמעתי חילוקי דעות שונים. ויש המורים לחוש לעונה בינונית לבד ותו לא. מה דעת כת״ר שליט״א?
תשובה:
כן דרכי מאז להורות שלא לחשוש לוסתות כלל.
טעמים ומקורות:
וה״ט דעדיף מוסת ע״י אונס, דהתם בא מחמת אורח אלא שהאורח הקדים לבוא מחמת האונס, אבל כאן אינו מחמת אורח כלל, וכבבדיקה רפואית ממש. ובפשטות דינה לענין זה כדם לידה, שדם נדה לחוד ודם לידה לחוד, שאף שלענין נדה חוששת משום נדה (וגם בלא ראתה לפי שאא״פ לפתה״ק בלא דם – רמ״א יו״ד קצד, ב), אבל לענין וסתות דמיא ללידה. ובשיעורי שבה״ל בהוספות לסי׳ קצד, ב, א – ע׳ שעח – מוכח שנקט נמי הכי, שלכל הוסתות אינה חוששת. (ולהעיר שיש שנסתפקו עד״ז גם במפלת אחר מ׳ אם לחוש לעו״ב).
ועוד איכא בגווה, דל״ד לוסת הקפיצות מטעם אחר, דהתם יש מקום לחוש שבא מחמת האורח, לפי שקשה לתלות בקפיצה לחוד, אבל בנדו״ז שידוע במציאות שמסולקת דמים בפועל, ואף שמחמירים שאין דינה כמעוברת בג״ח ראשונים, היאך אפשר לחוש לוסתות כשיודעים ברור שראתה מחמת אונס. ועוד, דל״ש כאן לומר וכי לעולם לא תראה, שהרי במציאות גם כשעברו ל׳ יום מההפלה אינה רואה.
(אמנם, מצינו בחוו״ד קפו, ג, ושם קפז בחידושים יג, שהקשה על וסת התרומת הדשן (לפי הבנתו בשיטת התרומת הדשן שא״ח לעו״ב בימים שאינה רואה בהם) שאם לעולם אינה רואה תוך ל’ יום אינה צריכה לחוש לעונה בינונית, והחוו”ד שולל בהחלט, וכתב שהעו”ב חייבת לשמור מדינא, וזה שמעולם אינה רואה תוך ל’ לא מעלה ולא מוריד. אמנם, מתרוה״ד עצמו, להבנת החוו״ד, מוכח דלא ס״ל הכי. וכ״מ בשו״ת מהרי״ל קעג – הביאו בהגהות אמרי ברוך רפד, ג. וראה בשו״ת מנח״י ו, פב, שהוכיח בדעת החוו״ד קפד , ד ד״ה ותמוהים, שלא דחה תרוה״ד מהלכה. וכמה פוסקים נקטו כן – ראה מלבושי טהרה קפו, ג, יג. טהרת ישראל שם קפט, ב, יט. שו״ת אג״מ יו״ד ב, ע. וראה אוצרות הטהרה בקונטרס פניני האוצר בתשובות הגרשז״א יב שכ״כ ג״כ. וגם לדעת רוה״פ שחוששת לעו״ב – אכתי מקום לחלק. ועוד, שי״א שלוסת שא״ק אין לחוש בימי וסת תרוה״ד – כ״מ בחוו״ד קפט, ב (ראה סוגה בשושנים ד, ג). שערי טוהר ד, כח. ובכל אופן, דברינו בזה רק כסניף).
ולהלן מה שכתבנו לח״א שכתב להעיר בדברינו:
מה הנפק״מ אם יש דין עיבור. במציאות ה״ז מחמת העיבור, אף אם אין לו גדר עיבור בהלכה, אלא שהוא מחמת ענין אחר. ובכמה פרטים יש דין עובר גם לפני מ׳ יום. וראה כאן:
ועכ״פ, העיקר שפשוט שאינו מחמת אורח.
והעיקר, דקייל״ן שבדבר הרגיל הו״ל להפוסקים להשמיענו בהדיא, ולא נתפרש בשום מקום בפוסקים שהמפלת חוששת לוסתות, וסתימת דבריהם מוכיחה דלא שמיעא להו (אף שי״ל איפכא שסתימת דבריהם היא לפי שבפשטות חוששת לכל הוסתות. אבל גם המחמירים (ברובם) לא ס״ל הכי).
וחזי לאצטרופי המקילים בדיני וסת הקפיצות, שאינה חוששת לעו״ב כלל – כ״מ בש״ך קפט, מח (שכתב שא״ח לוה״ח, שהרי לדידי׳ שם ל, עו״ב תמיד חל בוסת החודש. וראה חוו״ד מש״כ ליישב. וראה אמרי אברהם יז ד״ה ומעתה משה״ק על החוו״ד). לחו״ש לח (אבל שם רק בדעת הש״ך). אמרי אברהם שם (ד״ה אמנם עיקר. ועיי״ש החילוק בין זה לוסת המורכב מימים וקפיצות).
[ואולי י״ל דוגמא לדבר – דעת הערוה״ש קפז, פד, והב״ד בטהרת ישראל שם קמא, שברמ״ת פ״א א״ח לוסתות, לפי שאי״ז וסת אלא חולי. ואף דלא קייל״ן הכי – שאני התם שאין להחזיקה בחולי, לפי שרוב נשים אינן רואות מ״ת. (ולהעיר שהפוסקים סתמו שם וכתבו רק לענין וה״ח והפלגה. וראה גופי הלכות שם יא ד״ה ומותרת. ונראה פשוט שנגררו אחרי דברי הש״ך שם לה, והרי הש״ך ס״ל דעו״ב היינו וה״ח, ולא חשו לפרט. וראה פרד״ר בשפתי חכם שם לה)].
ובוסתות דרבנן שומעים להקל (ש״ך קפט, עה. אדה״ז שם קטז). ול״ש לומר כאן שראוי להחמיר בחשש שיבוא לידי כרת, שמא תראה (ראה ב״ח קפד סד״ה כתב הראב״ד. אדה״ז שם יט), דהניחא כשיש חשש במציאות, אבל בנדו״ד שבמציאות לא תראה מחמת זה, אין לנו לחוש ולהחמיר.
#22595
