שאלה: חתן ביום חופתו, כשהחופה מתקיימת בלילה, האם אומרים תחנון?

 

תשובה:

המנהג הפשוט שא״א תחנון בשחרית גם בזה.

 

טעמים ומקורות:

נחלקו הפוסקים בנוגע אמירת תחנון ביום החופה. ואדה״ז בשו״ע קלא, ה כתב שנהגו שלא ליפול בבית החתן ביום כניסתו לחופה, ושוב כתב ולא כשיש חתן בביהכ״נ. ובפשטות קאי אשלפניו, שגם בביהכ״נ א״א ביום חופתו. והיינו כל היום. וכ״ה שם ו להדיא. אלא שהוסיף שיש נוהגין שלא לומר כל ז׳ ואפי׳ ביום ח׳ בשחרית. (ואף שבסידור לפני למנצח יענך הושמט דין יום החופה, והביא רק כל ז׳ ימי המשתה – י״ל שבכלל מאתים מנה). וכ״ה בהשלמה לסימן קלא, שבשו״ת דברי נחמי׳ או״ח עג, א.

אבל בקצוה״ש כד, ו נגרר אחרי השע״ת קלא, יד ודעמי׳. וכתב לחלק שרק בתפלה שקודם החופה אין אומרים, שאם החופה קודם חצות א״א בשחרית, ואם החופה בערב א״א במנחה.

אבל בשו״ת תרוה״ד פסקים פ, הובא בד״מ קלא, ז ובמג״א שם ז, מפורש להדיא שכשהחופה ביום ו׳ (כמנהג שבזמנם) שא״א בשחרית, ״דכולי יומא חדא מילתא היא ומועד דילי׳ היא, וראי׳ מערבי פסחים דא״א למנצח משום שחיטת פסחים אע״ג דאין פסחים אלא לאחר חצות״. ותמוה מה ראה בקצוה״ש לנטות מפשטות ד׳ אדה״ז ושאר הפוסקים שכתבו כך.

ולמעשה המנהג שלא לומר, גם כשהחופה מתקיימת בלילה. וראה גם בשלחן הטהור קלא, יא שאומרים תחנון עד החתן מאהל.

אמנם בשו״ת שבה״ל ז, יח, ובשו״ת שאילת שאול יט, משנה שלמה יא, ועוד כתבו לחדש שכשהחופה בלילה אומרים בשחרית. וכ״ה כבר בתוספת חיים על החיי״א לב, ל. ודעתם שמש״כ הפוסקים (באה״ט יג. ועוד) ״אע״פ שאינו נכנס לחופה עד הערב״ – היינו סמוך לערב, וכמנהגם שבד״כ החופה ביום ו׳ מבעו״י. ובתרוה״ד גופא מוכרח לומר כן דמיירי שהחופה סמוך לערב.

ויש שכתבו שכ״מ גם ממש״כ בפמ״ג במ״ז י (וראה גם שם טו), לחלק בין ע״ש שאומרים תחנון בשחרית, אף שתוס״ש מה״ת, לפי שהתוספת הוא מקצת יום השבת, משא״כ בע״פ וחתן שהיו״ט ביומו. ומשמע שאם היו״ט בלילה ודאי יש לומר בשחרית.

אמנם, כיון שנפ״א רשות וכל דיניו במנהגא תליא מילתא, אין אחר המנהג כלום.

ועוד זאת, שכ״מ גם בכנה״ג בהגב״י ז (והב״ד במג״א שם יב), ממש״כ שא״א תחנון ביום ח׳ לחופתו, דז׳ שלמים מעל״ע בעינן, ״ולפעמים אין החתן נכנס לחופה ביום ו׳ עד לערב״, ולכאו׳ כוונתו שלפעמים נמשך עד הלילה ממש. וראה גם בכנה״ג שלט בהגב״י ב. (וכמו שעוררו ע״ז הפוסקים מה״ט לא לקדש בע״ש. וראה רמ״א או״ח שלט, ד). ומינה שגם מש״כ ברישא שאפי׳ החתן אינו נכנס לחופה עד לערב אין נופלים ע״פ בשחר – שהכוונה לילה ממש, ולא סמוך לערב. ויל״ד, שגם בזה הכוונה סמוך לערב. ולהעיר שהמג״א ואדה״ז שינו וכתבו ״סמוך לערב״. ויתכן טעמם, דגופא דעובדא הכי הוא, דהא אנן קייל״ן שאין לעשות חופה בליל שבת. ואולי ה״ט שהוסיף אדה״ז במוסגר ״שחרית״, שכיון שהחופה סמוך לערב, לכן ביום ח׳ אין נופלים בשחרית. אבל נופלים במנחה שהיא סמוך לערב ונשלמו כבר ז׳ מעל״ע.

ומוכח כן מברכ״י קלא, ה שכתב לחלוק על המנהג שלא לומר תחנון ביום החופה בשחרית אע״פ שהחופה בערב, ונוטה תחילה לדעת הפר״ח ורדב״ז שכל שלא נכנס לחופה נופלים ע״פ. וכת״ש, בביאור שיטה זו, דשאני חתן ממילה, שהמילה על הרוב בבוקר, ״לא כן בחתן שבכ״מ נכנס לחופה לערב אין ראי׳ ממילה שלא ליפול בבוקר לכבוד החתן״. ושוב הביא מנהג ארץ הצבי, שבתפלה שהנישואין אחרי׳ אין נופלים, והיינו כשהנישואין סמוכים לשחרית או למנחה יעו״ש. וסיים עלה ש״הוא מילתא מציעתא והוא נכון״. וא״כ משמע מזה, שלדעה קמייתא גם כשהחופה בערב ממש אין נופל על פניו בשחרית. וכש״כ למש״כ בברכ״י שם שגם הפר״ח והרדב״ז יודו שאם החופה סמוכה מיד לחופה, הן בחופה בבוקר מיד אחרי שחרית, וכה משפטו בתפלת מנחה אם נושא בערב, שאין נופלים ע״פ בתפלה ההיא. וידעתי שיל״ד בגילא דמחטא, ולדחוק בלשונו שגם כאן כוונתו שהחופה סמוך לערב. אבל עדיף לנו לקיים המנהג, ושלא מתוך דוחק.

ובפרט שהמנהג לערוך חתונות ביום ו׳ התבטל מאז. וכמה פוסקים השמיטו מה״ט פרט זה דמיירי ביום ו׳. ועכ״ז הביאו הפוסקים בפשיטות המנהג שלא לומר בשחרית גם כשהחופה בערב. ולא פירשו להדיא שהכוונה סמוך לערב. וכ״מ בלשון הפר״ח קלא, ד. ועוד. ודוחק לפרושי דכולהו מיירי בחופה סמוך לערב ולא דקו בלשונם. והרי כמ״פ נמשך החופה עד הלילה (ראה לדוגמא שו״ת מהר״י מברונא צג). וסתימת הפוסקים שלא חילקו משמע שגם בזה המנהג שלא לומר תחנון.

וכדמות ראי׳ מהמנהג שבאבודרהם ריש סדר תפלות השבת, שבעיו״ט אין נופלים ע״פ גם בשחרית (ועיי״ש מה שבע״ש אומרים בשחרית), הרי לנו שאף שהיו״ט הוא בלילה א״א כבר בשחרית. וראה גם לקו״ש כח ע׳ 19. לח ע׳ 2 ואילך. (אלא שיל״ד שתוספת יו״ט מתחילה מבעו״י. אבל בפמ״ג הנ״ל נקט שדין התוספת כלילה. ותלוי בשקו״ט אם נק׳ שם עיצומו של לילה גם על התוספת. וראה שו״ת תה״ד רמח. ט״ז סוסי׳ תרסח. הנסמן בלקו״ש טז ע׳ 58. ואכ״מ. אלא שבפשטות ד׳ אבודרהם אינם שייכים לדין תוס״ש ויו״ט).

ועוד איכא בגווה, שהרי בריינוס נהגו שהחתן יוצא גם ביום ה׳ מביהכ״נ כדי שיאמרו תחנון, כמ״ש בתרוה״ד שם, והובא בד״מ ובמג״א ואדה״ז שם, דס״ל שכיון ששקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג׳ ימים (כתובות ג, ב) ומברך שהשמחה במעונו מכי רמו אסינתא בשערי, משיתחילו להתעסק בצרכי נישואין (שו״ע אה״ע סב, יג, אלא שלמעשה אנן לא קייל״ן הכי – ראה ש״ך שם טז), וממילא נפטרים כבר מתחנון מאז. ואף דלדידן אומרים תחנון גם אז, הבו דלא לוסיף עלה ביום החופה גופא. ובפירש״י כתובות ד, א ד״ה ופורש, דכשחלה עליו חתונה הויא כרגל ולא חיילא אבילות. ומשמע שגם כשפתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג כבר חלה עליו חתונה וה״ז כרגל. וכד׳ שלחן הטהור הנ״ל שאומרים תחנון עד החתן מאהל. ודומה הדבר למנהג שלא לומר תחנון ביום ח׳ משום שמחה, כיון שלא נשלמו ז׳ מעל״ע אף שלדינא אין לברך ז״ב אחרי יום השביעי, לפי שיו״ט שלו הוא. והה״נ לפני החופה מיום החופה ואילך.

וראיתי שכתבו ליישב המנהג שחופה כקדשים – וכמו שדימהו בתרוה״ד לשחיטת פסחים – שלילה הולך אחר היום. או מחמת שהוא עת רצון וזמן מחילת עונות. וזקוק כבר לשמירה ביום. ובלשון בנ״א נקרא כבר יום החופה. וכמו שמתענה ביום החופה אף שהחופה רק בלילה. (ואכן חקרוה, שלהנוהגים לצום רק עד צאה״כ כשהחופה בלילה, מאיזה טעם יתענה לפנ״ז, דליכא לא להטעם דשכרות בעת הקדושין, ולא להתענות על מצוה חביבה. ואם להטעם משום כפרת עוונות, הרי אי״ז יום החופה. ובדוחק י״ל, שכיון שביום החופה (בערב) יש בו כפרת עונות ראוי לצום מקודם כדי שיזכה לזה). ובפרט למנהג שהחתן עצמו אינו אומר תחנון, וא״כ י״ל שמה״ט גם הנלוים אליו נפטרים מחמתו. וע״ד שנהגו שא״א תחנון במנחה סמוך לחופה אף שהחופה בלילה (כמ״ש בשו״ת רב פעלים ד, ד. ושם מוכח גם שכ״ה גם כשהחופה אחר תפלת ערבית). והה״נ לדידן לגבי שחרית. ויש שנהגו שלבשו כבר בגדי שבת בשחרית (וראה שלמי צבור דיני נפ״א יד – קנב, א – שאכן כתב לתלות בכך. וכן גם בחסל״א קלא, יד. וכ״כ עוד אחרונים. וראה גם בברכ״י שם, כשהחתן בא בבוקר לבוש כחתן. אבל מיירי שתיכף אחרי התפלה בלכתם ילכו אורח ברגליו ליכנס ברגליו). וכן נהגו שעולה לתורה ביום חופתו אף שהחופה בלילה,  ולא חילקו בכך. ואף את״ל שהוא רק משום מנהג ואינו חיוב גמור, די במנהג זה לדחות תחנון. ויש שהטעימו מחמת שנקרא כבר חתן מאז (רמ״א קלא, ד) מעת כתיבת הכתובה (ע״פ נחלת שבעה יב, יד בשם מהר״ם מינץ). וגם נהגו בד״כ להתחיל הקבלת פנים וכו׳ בעוד יום. (וע״ד מש״כ בישועו״י קלא, ט ליישב המנהג שלא לומר בשחרית, מחמת חופת מיי״ן שבבוקר. ובשכנה״ג בגהב״י כב כבר הביא מנהג לא ליפול לא ביום קדושין אע״פ שאינו יום החופה, ולא ביום השידוכין. וסיים עלה, שהכל לפי המנהג). ואף שיש לדחות כל הטעמים הללו, לא באנו אלא לקיים המנהג.

ולדבריהם נימא שתלוי גם בזמן היחוד, שהרי זהו עיקר החופה. וכד׳ הרמ״א דלא מיקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה. ולא שמענו לחלק בכ״ז.

והרי נחלקו באחרונים אם כוונת הרמ״א למעוטי ימים שלאחריו או יום שלפניו. וכן נחלקו אם הכוונה רק למנחה או גם לשחרית (אף שדעת הרמ״א נראה ברור דקאי אכל היום, מדמדמה לה למילה, ומחלק שאין אומרים כל היום). והנה, כללא כיילו לן הפוסקים שבדבר הרגיל הו״ל לאשמועינן בהדיא. ומכיון שחופות בלילה היו דבר הרגיל גם בימיהם, הרי שתיקת הפוסקים בכ״ז מוכיחה דלא שמיעא להו לחלק.

וכבר כתב הברכ״י סוסי׳ קלא שכיש ספק יותר טוב שלא ליפול. וראה ט״ז שם יא בשם הב״ח.

ולמעשה כן המנהג מאז שאין מבררים שעת החופה ביום או בלילה. ואין אחר המנהג כלום. וכן נמסר למעשה בשם הגרז״ש ע״ה דווארקין. וכן ראינו מעשה רב. (אבל בנוגע לצדקתך בשבת כשהחופה במוצ״ש – ראה אצלנו 28636).

וראה בכל הנ״ל שו״ת תשוה״נ ה, נ. שערי תפלה ומנהג א, פג. ממלכת כהנים יא. מנחם משיב לדודי הרה״ג וכו׳ הרמ״מ שלעזינגער ז״ל ד. ועוד.

 

 

#19292