Does preparing a Parsha for Kriah several years ago, count as “preparation before Shabbos” when paying a Baal Korei?
Yes as long as it was done on a weekday. In this case, you should specify that you’re charging for the preparation done years ago.
Sources:
בגוף הענין שהוא כהבלעה כיון שמשלמים לו על ההכנה – כ״כ תורת שבת שו, ח. ערוה״ש שו, יב. גנזי חיים שם. ג. שו״ת כפי אהרן אפשטיין לב. וראה כעי״ז בא״א מבוטשאטש שם ה ד״ה עוד מצאתי. והב״ד באלף המגן תקפה, כג. ובשו״ת ישכיל עבדי ז, יז שיאמר להדיא שהשכר עבור ההכנה. וראה גם שו״ת צי״א ז, כח, ו.
ורבים ושלמים המה תמהו שהרי לא איכפת להו אם יכין בשבת. ויתר על כן, שהרי בודאי משלמים לו על גוף המלאכה ולא על ההכנה שעשאה לצורך עצמו. ובשו״ת מעט מים טז הקשה ג״כ דאת״ל הכי מה כל החרדה שהחריד עלינו ה״ר יחיאל בטור או״ח תקפה עד שהפריז לומר שעבירה גוררת עבירה, הרי לפ״ז הו״ל כהבלעה ושרי. ומדברי כל הפוסקים שטרחו ליישב רק אליבא דרבינו שמואל שהוא שכר שבת לצורך מצוה אף שבודאי כל תוקע מתאמן לפנ״ז מוכרח דלא שמיעא להו כלומר לא ס״ל הכי, ודעתם שהשכר הוא על גוף המלאכה. וראה בשו״ת יבי״א ה, כה, ח שטעם זה נדחה ולאו בר סמכא הוא. ועוד איכא בגווה, שהרי צ״ל התחייבות מראש, באופן שההבלעה היא בהשכירות גופא. ועוד, שבודאי יכול בעה״ב לחזור בו ולשלם רק על הקריאה עצמה. (ועוד זאת, שלדעת החיי״א ס, ח בכל הבלעה אם מנכים לו משכרו מחמת יום שלא עשה אי״ז הבלעה. ובנדו״ד גרע טפי, שאם לא יקרא לא רק שינכו לו אלא לא יקבל תשלומין כלל. אבל כל הפוסקים לא התנו כן. ובמשנ״ב שו בבה״ל ד ד״ה נותן, חולק). וראה גם שו״ת פלגי מים א, ה, יד.
ועכ״ז, פשט המנהג להקל. וכנראה מחמת שבלא״ה אין איסור גמור כיון שהוא לצורך מצוה. ולרוה״פ הותר שכר שבת לצורך מצוה. וראה אצלנו כאן:
Is it OK to work as a mashgiach on Shabbos? If yes, what is the proper way to do this?
ועוד שרבו ההיתרים והישובים בפוסקים בד״ז, ובפרט כשהיא חובת היום ולהוציא הרבים יד״ח. וראה גם צי״א שם. שם יג, כח. וכל כי האי לא החמירו. וכנראה סברי רבנן דסגי בהבלעה שכזו, שהיא בגדר תערובת דמים לחוד, ובפרט בנוגע לקבלת סימן ברכה (ראה כעי״ז בשו״ת התעוררות תשובה ב, פד שכשהוא ״כמו הבלעה״ סגי לענין סימן ברכה). וע״ד מה שמצינו לענין מיחזי כשכר שבת. וראה בשו״ת פלגי מים שם אות י, לחלק בין שכר שמשתלם לפי הימים או לפי הפעולה, שכשאינו משתלם לפי ימים הוא רק בגדר מיחזי כשכר שבת. ולפ״ז, מדויל ידי׳ משתלם, וא״ש משה״ק הו״ע בנוגע לחזנים, ובנדו״ד בנוגע לבעל קורא, שהרי אין שוכרים אותם לפי שעות, אלא לגוף הפעולה. וראה אצלנו במקורות ועיונים להלכה יומית 343. ואכ״מ.
ואף גם זאת אתנו, שקשה הדבר למצוא שיעשו בחנם, ובשעהד״ח כזו אין לנו להחמיר. וע״ד מה שהתירו לקבל שכר לימוד בכלל, ולהתפרנס מלימוד התורה, בכדי להעמיד הדת על תלה. וכעין מש״כ בשו״ת הרשב״א תנ ותרצא, הובא לדינא בשו״ע או״ח נג, כב (ודאדה״ז – כח), שיותר ראוי ש״צ בשכר מבנדבה, שכשלוקח שכר אין פרץ ואין צווחה ויעלה מי שאינו הגון. (וברשב״א מיירי גם לגבי שויו״ט, עיי״ש לענין ש״צ בר״ה ויו״כ ולענין תק״ש). ובנדו״ד שייך שמחמת חסידותו שלא יטול שכר, לא יעלה ולא יבוא לא הוא ולא אחר, או שמלאכת שמים תהא רפוי׳ בידם ח״ו ולא יתאמצו כל צרכם. וע״ד מילדת שהתירו לה ליקח שכר שבת, לא רק מחמת שהיא דבר מצוה, אלא התירו משום תחילתן, דאי ידעה דלא ליתב לה שכר לא אתיא או מתעצלת במצוה – ראה שו״ת מהר״י מברונא קד, והובא בעיקרי הד״ט יד, צג. וראה אצלנו 15587 עד״ז לענין שכר שבת במקואות. [ודוגמא לדבר מש״כ בפוסקים (ראה ב״י או״ח רמה בשם הגהות אשרי. משל״מ שבת ו, ט בסופו. עולת שבת רמה, ה. ועוד. אבל במג״א שם יח ובשו״ע אדה״ז טו אתי עלה מטעם אחר. אבל ראה בתוס״ש רמה, ח, ובשו״ת צל הכסף א, ד (יא, א) שגם המג״א מודה להתיר שכר שבת במקום פסידא, עיי״ש) בטעם שבמכס לא חשו לשכר שבת, שכיון שהותר גוף קבלת המכס מחמת הפ״מ התירו גם שכר שבת].
ומדאתינן להכא, יש ליישב בדוחק, שבאמת מש״כ האחרונים הנ״ל להתיר מחמת ההבלעה עם ההכנה שלפ״ז, א״ש מטעם אחר, שבלא״ה צ״ל ששכר חכמתו הוא נוטל, שחכמתו מכר לו, וע״ד רופא שהותר לו לרפא בשכר מה״ט – ראה שו״ע יו״ד שלו, ג. ואדרבה מצד גוף הקריאה אין לו ליטול שכר גם בחול, ובשלמא בחול יש צד היתר משום שכר בטלה (וראה בית מאיר ומט״י ושבילי דוד או״ח תקפה מש״כ בזה. וכבר רמז לד״ז בפר״ח שם שציין לנדרים לז, א. וראה מערכי לב א דרוש יד (ל, א). שערי רחמים פראנקו א או״ח יד. ראשית בכורים בכורות כט, א. בארוכה שד״ח מערכת ר״ה ב, יז) אבל בשבת בהכרח נטילתו השכר הוא משום שכר חכמתו שלפני השבת. ומפורש כתב בשו״ת התשב״ץ א, קמה שיכול הרב לפסוק דמים לתלמידים, שחכמתו מכר. (וראה גם שו״ת לחם רב רכז, שגם במרביץ תורה שייך לומר שחכמתו מכר. וכ״ה בשו״ת מהרי״א הלוי ב, קיז בסופו לגבי שכר מלמד. ומש״כ בתשב״ץ שם שיש בזה משום כיעור כמו בשכר בטלה דלא מוכח, בנדו״ד שבלא״ה שבאמת אין השכר על התורה אלא על פיסוק טעמים ג״ז ל״ש. ועוד שנראה יותר דקאי על שכר חכמת הדיין ולא על שכר לימוד לרב. אלא שבסו״ד כתב שיש בזה מקום עיון, ומשמע מדבריו דקאי גם על שכר לימוד). ואף שיש מקום לומר שנטילתו השכר הוא משום שכר פיסוק טעמים, הרי כיון שד״ז י״ב צד איסור משום שכר שבת, עדיף ליישב שהוא באופן המותר מחמת חכמתו. ומודינא שמדברי הפוסקים הן בנוגע לשכר התקיעות, והן בנוגע לרופאים, מוכח דלא שמיעא להו הכי. ועוד, שלפ״ז נימא שהותר לכל העושים מלאכת אומן ליטול שכר שבת. אבל מ״מ באופן שבאמת שכר חכמתו מכר, יש ליישב הדבר, בשגם שבלא״ה הקלו בשכר שבת לצורך מצוה, ולמעשה הרי כתבו האחרונים להקל בנדו״ד כשהוא הבלעה עם ההכנה שעשה רבות בשנים לפנ״ז.
ולרווחא דמילתא, עדיף שיתנה מראש ויאמר שמקבל השכר על ההכנה (אלא שתנאי בדבר שצריך גם לעשות המלאכה), וה״ז כדין התנה הרופא. וכמו שמותר לשלם שכר שבת בדרך מתנה, ולהתנות מראש שאינו בדרך שכר רק בדרך מתנה, הה״נ שאפשר להתנות להדיא שהשכר הוא עבור ההכנה שעשה מאז. ובכגון דא אין לו לחשוש לא משום שכר שבת ולא משום סימן ברכה. (ולהעיר ממש״כ במאורי אור בחלק עוד למועד בהגהות לאו״ח תקפה (קפז, א), והובא באר״ח ספינקא תקפה, יד, שכשנצרכים להביא לחמם בנפשם א״צ בסימן ברכה. ויש שכתבו שיקנו צרכי מצוה ויראו ברכה בממונם. ועוד ראיתי בשו״ת תשוה״נ ג, קסח שכ׳ מדנפשי׳ שאם מצדו מוכן לעשות בחנם אלא שהקהל רוצים לשלם בכדי שיהא משועבד להם ולא ילך למקום אחר מותר לו לקבל השכר. והגם שכ״כ מדנפשי׳, מסתברים דבריו).
#19259
