Can I pay for the Mikvah after Shabbos?

 

Question:

On Shabbos morning, I went to Mikveh Meir, which requires you to pay before Shabbos for both Friday afternoon and Shabbos together. Normally that is what I do, but I didn’t make it to mikveh this past Friday and only realized after I had already gone to the mikveh on Shabbos morning. So, basically, I used the mikveh without paying, by mistake. Is there an issue to pay just for Shabbos because of schar shabbos.

 

Answer:

No Issue. You should pay what they are asking.

 

Sources:

וכמ”ש בשו”ת נודע ביהודא, או”ח תנינא בסוף סי’ כ”ו:

“דאטו מי שלוקח דבר מחבירו בשבת לא יפרע לו בחול. וא”כ רשאי ליטול שכרו בהבלעה עם שכר העצים, וכ”מ שהלכה רופפת בידך וכו’. והרי המנהג פשוט שהנשים הטובלות בשבת שנותנות לבעל המקוה שכרו”.

וכעי״ז בשו״ת מהרש״ג או״ח א, סה. והב״ד הנוב״י בשו״ת ערוה״ב או״ח סג. מנח״י ג, לד. וראה שו״ת שבה״ל ט, סו לענין נדו״ד.

וגם את״ל כדעת החולקים על הנוב״י – וראה גם בשו״ת מהר״ם בריסק ב, פא שמפורש שלא כנוב״י בר״ן ס״פ כל כתבי ובספ״ק דע״ז – כב, א – שאין להתיר במרחץ ללא הבלעה עם ימות החול. וכן בשו״ת מהר״ם שיק או״ח צו נראה דלא ס״ל הכי, עיי״ש. וראה גם שו״ת ערוה״ב מב, ג, אף שהו״ע הביא ד׳ נוב״י כנ״ל. וגם משמע שבשו״ע אדה״ז ס״ל דלא כנוב״י, ראה רמג, ה לגבי שכר שבת במרחץ. ושם ג במוסגר. וכן בקו״א רמג, ב  שפי׳ בד׳ הב״י שם בשי׳ הרא״ש במרחץ שאסור משום קבלת שכר שבת כשוכר גוי לעבוד במרחץ, אף שהשכר שנותנים הרוחצים הוא גם על העצים. (ואילו הנוב״י כנראה פי׳ משום נתינת שכר שבת לגוי, וכבמנוה״ט רמז, ב שפי׳ כן בב״י), וכ״מ בדין תנור רמה, א (אבל י״ל דהתם מיירי שהעצים אינם שלו. ועוי״ל שבתנור שהיא מלאכת איסור לא מהני הבלעה כזו) וראה גם אצלנו 5389 – מ״מ עליו לשלם לפחות עבור המים והעצים שלא בהבלעה.

ועוד אתנו בדבר, שבשו״ת מהר״ם בריסק שם כתב עוד להתיר משום פחת הכלים. והביא שכ״כ דברי מלכיאל ד, ד – לגבי ריחיים. וכ״ה בערוה״ב סג שם. אלא שבזה הדרינן לד׳ הנוב״י שהוא בהבלעה, עיי״ש. וראה גם בשו״ת תשורת שי קמא כ שדחה סברא זו. ובמהרש״ג ב, לה שהוא היתר קלוש. אבל בערוה״ב אכן חילק בין פחת מסויים והיינו שהפחת גדול וניכר, והיינו כשאכן נפחתו דמיו.  ויש להעיר בדבר, ממש״כ בשלחן שלמה שו, ח בדעת הנוב״י ודעמי׳ לחלק בין עצים שנק׳ הוצאות המרחץ שבזה הותר, לדמי נקיון וכדו׳ שרק כשמכלה העצים לצורך שבת, שהרי בכ״ד ישנם הוצאות תחילה, והרי ישנן הוצאות משכנתא על הבנין, או הוצאות הבני׳. ולפ״ז י״ל עוד, שאפי׳ לא ס״ל לדידן להתיר בדמי עצים, וכנ״ל, היינו שכבר הוציאם תחילה, ושהתשלומין במרחץ הוא רק על ההשתמשות, ולא על הוצאות הנלוות – מ״מ דמי פחת כלים שאני. וכן גם בטבילה שיש הוצאות כיבוס המגבת, והוצאות החשמל בשעת מעשה. וראה גם במהרש״ג או״ח א סה, לגבי מכונת דישה, שהתיר מחמת העצים והבענזין, ושממילא הותר להרויח ג״כ בהבלעה. ולאידך, הו״ע שלל ההיתר משום פחת כלים כנ״ל. ועכצ״ל ולחלק כנ״ל. וכן י״ל בתיווך ד׳ ערוה״ב. ויש להוסיף שבנדו״ז הוצאות הכיבוס הם גם אחרי השבת, וכשמשתמש בשבת גורם לו שיצטרך להוציא הוצאות אחר השבת ועדיף טפי.
ועוד מצינו שיש שהתירו ע״פ שי׳ המחנה חיים ג, כא שבפעולה ששייכת גם בחול ליתא משום שכר שבת, והב״ד בשו״ת מהר״ם בריסק ב, פא. אלא שלכאו׳ טבילת ש״ק שייכת רק לשבת. וכעי״ז, ובאו״א קצת, בשו״ת מהרש״ג או״ח סה, והב״ד מהר״ם בריסק שם, שכשמשלם על המלאכה, על כליו של ישראל, ולא על הזמן, וגם לא על טירחת הגוף שלו, הותר. וראה מד״ע רמב״ם השלם וולפא  ו, כה הע׳ 10, ולא העיר מכל הנ״ל, וכנראה הי׳ דבר השמטה אצלו. ואף שהדברים מחודשים, וכמה ראיות להיפך, מ״מ יש מקום לסמוך על כך.
ועוד צד היתר בשו״ת כפי אהרן עפשטיין לב שכיון שהמנהג שמחייבים על ע״ש סכום מסויים, וההולך רק בע״ש או רק בשבת משלם אותו סכום נמצא שבאמת הוא בהבלעה ומה שלא הלך בע״ש איהו דאפסיד אנפשי׳.  וע״ד מי שמשלם שכר דירה ולא דר בה רק בשבתות.

ועוד איכא בגווה, משום שכר שבת בדבר מצוה להמתירים, את״ל שגם טבילת ש״ק לאנשים הוא בגדר זה, ראה כעי״ז שו״ת מהרש״ם ג, קלא לענין הפתקאות שנותנים להבלן לצורך טבילה, שאי״ב משום גזירת שט״ה בשבת, לפי שהוא כחפצי שמים עיי״ש. (ולהעיר שלא נחית התם כלל לדין שכר שבת, שהרי גם במשלם מע״ש אסור). וגם הוא צרכי הרבים וטובת הקהל.

ועוד אמינא דבר חדש, שעד כאן לא אסרו בשכר שבת בדבר מצוה כשהמצוה תתקיים ללא השכר, אבל במקוה שאם לא יקחו שכר יצטרכו לסגור בשבת (שאף שיכולים ליקח רק עבור ההוצאות לחוד, הרי מחמת הטירחא אינו משתלם להם ללא ריוח). וכל כי האי אין לו להתחסד בדבר. וע״ד מילדת שהתירו לה ליקח שכר, לא רק מחמת שהיא דבר מצוה, אלא התירו משום תחילתן, דאי ידעה דלא ליתב לה שכר לא אתיא או מתעצלת במצוה – ראה שו״ת מהר״י מברונא קד, והובא בעיקרי הד״ט  יד, צג.

ועוד שם, במהר״ם בריסק שכשאינם מרויחים ורק מכסים ההוצאות לית לן בה. וראה גם שם ג, כא. וידוע ליודעים שכ״ה במציאות בכמה מקואות בימינו. ואין להנותן לחוש שמא אינו בכלל זה.

ואיך שיהי׳ הרי לדידן האיסור רק קבלת שכר שבת, והתשלומין נאסרו רק בכדי שלא יקבל – ולהעיר מד׳ הב״ח שו ד״ה השוכר בדעת הטור שהשוכר חייב לשלם. ובפמ״ג שו במ״ז י, שלמקבל אסור והנותן אינו צריך ליתן.  ומשמע דס״ל שלנותן ליכא איסורא כלל. אבל ראה במ״ז ד. וראה הלכה יומית אות תיג במקורות ועיונים, ואכ״מ – הרי כשמקבל השכר ס״ל לסמוך להתיר אין איסור על המשלם, ראה שו״ת מבי״ט א, כא. כת״ס יו״ד עז, ועוד -לענין לפנ״ע כשנכשל ס״ל להיתר. וי״ל שג״ז גופא שלהמקבל הותר, ממילא הוא כעין מצוה, פריעת חובו, שהרי אינו יכול להשתמט מלשלם מחמת שלדידי׳ אסור. וי״ל עוד לפי הידוע בשם הגר״ח מבריסק – חי׳ הגר״ח יב – שכל שאינו עושה מלאכה בשבת אי״ז שכר שבת, שהאיסור אינו משום הרווחת ממון, ורק שע״י שמרויח ה״ז בגדר מלאכה האסורה. וכעין סברא זו נמצא במהרש״ג ב, ס. וכבר כתבו ליישב מקומות הסותרים לזה, שאינו משום שכר שבת אלא דמיחזי כשכר שבת.  ובכגון דא שלהמקבל הותר לית לן בה.

 

 

#15587