האם מותר ונכון להתפלל לרפואת חולה בעת הדלקת נש”ק?

 

שאלה:

כבר נהגו בנות ישראל מקדמת דנא להרבות בתפילה ובקשות על כל המצטרך אחר הדלקת נרות בהיותו עת סגולה לכל המצטרך. בנו”כ השו”ע הובא רק שמתפללים על בניהם שיהיו ת”ח, אבל בפועל נהגו להתפלל על כל המצטרך. ונשאלתי האם מותר ונכון להתפלל לרפואת חולה, והרי אין מבקשים צרכיו בשבת, ובהדלקת נרות הרי הם מקבלות שבת.

הנה בסי’ רפח בענין תענית חלום בשבת כבר הביא אדה”ז שהאיסור לבקשיו צרכיו הוא רק בנוגע צרכי הגוף, לכן מובן שמותר לבקש על בניהם שיצליחו בלימודיהם. אבל לחולה הרי אסור אפילו לברכם כמבואר שם בסעי’ ח-ט.

הלכה למעשה, חולה אחד שואל שרוצה לחלק כרטיסים לכמה וכמה נשות ישראל שיתפללו בעדו לרפואתו, האם זה נכון להדפיס ולחלק כרטיסים לעודד שיתפללו בעדו לאחר הדק”נ שבת?

ואבקש מכת”ר לברר הלכה עמומה זו, ברוב תודה וזכות הרבים תלוי בו.

 

מענה:

אין בזה שום חשש.

 

טעמים ומקורות:

מנהג פשוט בכל תפוצות ישראל שהנשים מתפללות בעת הדלקת נרות. ובכמה ספרי תחינות נדפסו תחינות שונות לצורך זה. ונהגו שכוללים בתפלתם גם צרכים גשמיים וגופניים, שבודאי ה״ז בגדר בקשת צרכיו. ומעולם לא פקפק בה אדם. ולפענ״ד נראה פשוט, שבהדלקת נרות ש״ק גם אם נאמר שהיא בגדר קבלת עיצומו של יום (ובמק״א הארכנו בדעת אדה״ז, שרק ממנהגא נהגו לחוש לכך, ושאין איסור להתפלל מנחה אחרי הדלקת נרות בדיעבד. ואכ״מ), וממילא אסור אף בשבותים (ראה קו״א לשו״ע אדה״ז רסא, ג), לא גרע מאיסורים התלויים חוץ לגופו שאינם נכללים בקבלת עיצומו של יום (קו״א רסג, ח). וגם באיסורים התלויים בגופו – היינו מחמת הקבלה ש״מסתמא קיבל עליו כל חומרות וסייגים השייכים לשבת״ (קו״א שם), אבל בנדו״ד שמעיקרא נהגו להקל בבקשת צרכיו הרי מוכח שלגבי זה לא קיבלו. ולא גרע מזה שבמקום צורך מותר להתנות שלא לקבל שבת בהדלקת נרות. וי״ל שכמו שמותרת להתנות בגוף הקבלה, הה״נ לענין זה בלבד. וכל כה״ג ה״ז בגדר תנאי מעיקרא לגבי זה. וחקרוה שרים אם אפשר לקבל תוס״ש רק למלאכות מסויימות. וכ״מ קצת בקו״א שם. ועוד ועיקר, שכיון שקבלת עיצומו ש״י בהדלקת נרות אינו מדינא ורק ממנהגא, מה שלא נהגו לא נהגו. ובפשטות, לא גזרו על בקשת צרכיו בין השמשות כשאר שבותים לצורך מצוה.

וככל הדברים והאמת האלה מפורש בשו״ע אדה״ז רצט, טו, שאיסורי ד״ס התלויים בדיבור מותרים קודם הבדלה ״מטעם שנתבאר בסוף סי׳ רסג״. והיינו המבואר שם בקו״א שלגבי זה לא קיבל ע״ע (אף שחלוקים הם, שבקו״א קאתי עלה מחמת איסור התלוי חוץ לגופו ואינו עושה שום מעשה. ובשו״ע שם, מחמת שהם תלויים בדיבור. ואילו בקו״א נקט שגם בעושה בפיו יש בעקימת שפתיו איסור כשעושה בעצמו. ואי״ל דהיינו הך – שא״כ מדוע הוצרך להוציא בקשת צרכיו מהכלל, שבלא״ה ליתסר שהוא איסור התלוי בעצמו אלא שהוא בדיבור). וכ״כ שם בקו״א במוסגר, שה״ה לגבי מו״ש שלא קיבל עליו חומרא זו. (משא״כ בשאר שבותים, שכשאינו לצורך מצוה אסור גם בשבותים בביה״ש דאפוקי יומא – אדה״ז שמב, א. והה״נ בזמן תוס״ש, אף גם דמוצ״ש, שג״ז תלוי בקבלתו, שבקבלת תוס״ש לחוד ולא עיצומו ש״י, הותר בשבותים לצורך מצוה. וצ״ל שגם במו״ש שייכת סברא זו שרוצה לקבל ע״ע רק תוס״ש ולא עיצומו ש״י לענין היתר שבותים, דאלת״ה ל״ש כל עיקר ההיתר דשבות בביה״ש דאפוקי יומא שה״ז זמן תוס״ש, וכמו דמהני הך סברא לענין איסורים התלויים חוץ לגופו במו״ש. ונצטרך לומר שתלוי בהחלטתו בשעת מעשה, או שבמו״ש ה״ז תמיד באופן שמקבל רק תוס״ש דל״ש לקבולי בתפלה ובקידוש וכו׳. ועצ״ע. ואכ״מ).

ומה שסיים עלה ״חוץ מבקשת צרכיו שאסרו קודם שיבדיל בתפלה כמו שנתבאר בסי׳ רצד״ (והוא שם בס״א, ע״פ מג״א שם א) – היינו איסור מיוחד במו״ש, שאסרו שלא יעשה כן קודם הבדלה (נוסף לכך דאפוקי יומא חמיר טפי מחמת חזקת יום שעבר. אלא שלדידן לדינא אין חילוק). אבל מצד גוף הענין אינו בכלל קבלתו. וא״ש קושיית השש״כ נט הע׳ ו. ולא ראה המפורש בשו״ע אדה״ז שם. וממילא לגבי קבלת שבת בע״ש בעת ההדלקה אין כאן דררא דאיסורא.

וי״ל גם, דשאני בקשת צרכיו שאינו איסור שבדיבור ממש, שאין כאן מעשה איסור כ״א העדר עונג שבת, ובזמן תוס״ש אין חובת עונג שבת – ראה גם תוס׳ כתובות מז, ב לגבי חובת שמחה. אלא שבד׳ אדה״ז נראה שההיתר הוא מחמת שהוא איסור שבדיבור (אלא שאסרו קודם הבדלה).

[ולהעיר שגם במו״ש אינו איסור מוחלט, וכדמוכח מזה שבטעה ולא הבדיל משלים תפלתו, ועכצ״ל שבאמת מדינא הותר בתפלת שמו״ע, והיינו משום טופס ברכה. וכן מותר בשעהד״ח להתפלל ערבית מפלה״מ. וכן לענין נדו״ד, שלדעת אדה״ז בסדר הכנסת שבת מותר להתפלל מנחה אחרי שקיעה״ח בע״ש. אלא שאסרו בכ״ז לכתחילה שלא יבקש צרכיו גם בתפלת העמידה קודם שיבדיל, והוא דין מיוחד קודם הבדלה. וכן מוכח מזה שכשהעשירו וקבעוה על הכוס הפקיעו החיוב להבדיל בתפלה, אף שנזקקו לכך משום בקשת צרכיו בתפלה. ועכצ״ל שהוא מדיני ותקנת ההבדלה בתפלה, וכשקבעוה על הכוס לא הי׳ צורך בכך. וי״ל גם שכיטן שבתפלת העמידה מותר להוסיף בקשת צרכיו קבעו הבדלה תחילה בחומן הדעת שהוא ראש לכל הצרכים. וכ״מ בהגהות לבושי שרד רצד. ויתיישב גם שבאמת בקשת חונן הדעת היא צורך רוחני שאינו בכלל האיסור. ובעיקר דעת אדה״ז באיסור לתבוע צרכיו קודם הבדלה – הארכנו במק״א].

ועצ״ע ביו״ט שחל בע״ש, שאסורה בבקשת צרכיו בהדלקת נרות מחמת יו״ט. ובאמת בפמ״ג רצג במ״ז א כתב בטעם שאין אומרים מזמור סז במוצ״ש שחל ביו״ט דתחינה היא, ושבשבת יש לאומרו רק משחשיכה במו״ש. (ואולי ס״ל שאף שאסרו בקשת צרכיו בשמו״ע קודם שיבדיל, כבמג״א שם – היינו רק בבקשה ממש ולא בתחינה גרידא, או דשמו״ע חמור טפי. וצ״ע). אפס שיו״ט קיל טפי בבקשת צרכיו. וראה שם אצלנו מזה. ובכגון דא יש להקל לפי הצורך.

ובנדו״ז בפרט, הרי לפי המובן מתוכן שאלתו, מדובר בחושיב״ס. והרי בחולה המסוכן סכנת היום זועקים ומתחננים אף בשבת. וכש״כ כשאין בקשה רק אמירת תהלים, שמדינא הותר בשבת גם לחושאיב״ס, שאינו מבקש ומתפלל על החולה, ורק שבשכר וזכות מזמורי תהלים פועל ישועות (אף שיש שהחמירו בזה, ראה שו״ת תשוה״נ ג, צז. וראה שו״ת התעוררות תשובה א, כג. ובהליכות שלמה תפלה יד, יד הע׳ יט, התיר כשאומר ביחידות ואינו ניכר שהוא לצורך החולה. ובפמ״ג הנ״ל שהחמיר שם – היינו רק לגבי מזמור יחננו שהוא ל׳ תחינה. וג״ז לא ברירא לי׳ מילתא. וראה בא״א מבוטשאטש רסי׳ שו. אבל יתכן דמיירי בחושאיב״ס). ולהעיר גם מא״א מבוטשאטש שו, ח, ד״ה כל מלאכתו, שלהתפלל לצרכי חבירו מותר. והוא חידוש גדול. ובפוסקים מוכח הפכו.

ואם התפלה רק במחשבה, כבר כתבו להתיר בזה – ראה א״א מבוטשאטש רסי׳ סב. שם סח, א ד״ה ונכון. שו שם. שלחן שלמה להגרשז״א רפח הע׳ ב. ועוד. וכן העירו מחדא״ג מהרש״א שבת קיח, ב ד״ה עונג. (ואולי ג״ז טעם שלא נהגו אצלנו בתחינה בדיבור בזמן הדלקת נרות (ראה לקו״ש טז ע׳ 578. וראה אצלנו 2254). ולא נהירא. ועוד העירו במה שנהגו לומר התחינה לפני שפתחו עיניהן ליהנות מהאור מחשש הפסק. ואכ״מ].

ובמשי״ם חפש״י ראיתי שנתעוררו בד״ז בכמה מאחרוני הזמן, והביאו כמה צדדי היתר במנהג הפשוט הנז׳ (ומהם, שבטופס קבוע, או בבקשות רוחניות, או כשאינה מתוך צער, ליכא למיחש. אבל נהגו גם להתפלל כאו״א כפי צחות לשונה וגם בבקשות גשמיות, ולפעמים גם בדמעות וכו׳, וכנ״ל). ועיקרם, שזהו הזמן לכך, ואין זמן אחר לזה (דרך שיחה א ע׳ סג-ד בשם הגרח״ק. וראה בשמו בגל׳ אליבא דהלכתא מח). וי״ל ע״ד מש״כ בר״ן ר״ה ט, א, והובא בב״י תרכב ד״ה ואם חל, להתיר אמירת אבינו מלכנו ביו״כ שחל בשבת שאם לא עכשיו אימתי. ואף דלא קייל״ן הכי, נהגו כך לגבי נעילה עכ״פ – ראה מג״א תרכג, ג. אדה״ז שם ט. ושייך בנדו״ד גם טעם הלבוש תרכג, ה, שהביא במג״א שם, שכבר עבר יום, שלפחות בענין זה יש להקל בזמן תוס״ש. (ואדרבה, הלבוש רסג, יז,  איהו גופי׳ נקט שבאפוקי יומא חמיר טפי, ול״ש לומר שלא קיבל עליו מלאכת חבירו, ועכ״ז לגבי נעילה היקל מה״ט. וכש״כ לדידן שיש להקל מחמת טעם הנ״ל). וע״ד בריך שמי׳ לאלו שנהגו לאומרו רק בשבת, שיש שם גם בקשות גשמיות, מחמת שהיא עת רצון. וכעין ההיתר בדבר שאא״פ לבקש אחרי השבת – ראה שו״ת תפארת אדם ג, י. בצה״ח ה, מא. וראה גם בשו״ת עטרת פז א יו״ד ב הע׳ ז. (ושם מציין לשו״ת תפלה למשה ב סוסי׳ א, שכ׳ עד״ז לגבי תפלות בעת תשליך). וכ״כ בשו״ת משנת יוסף יוסף יד סוסי׳ קלה. וראה גם בשו״ת התעוררות תשובה ד, כו, לענין שאר תפלות בש״ק מחמת שהיא עת רצון.

ועוד כתבו צד היתר ברגילה בכך בכל שבת, ושלב בי״ד מתנה על קבלת שבת שלה לגבי זה (גל׳ הנ״ל בשם הגרח״ק. קובץ עיון הפרשה קט ע׳ קה בשמו). והוא כעין דברינו הנ״ל.

ועוד האריכו לומר שאין איסור בקשת צרכיו בזמן תוס״ש – ראה שו״ת בית מתתיהו א, יב, ט. וש״נ. וצ״ל דמוצ״ש חמיר טפי, ראה מש״כ הנ״ל בגם אני אודך (הרב גבאי) ה, ו. והוא כדברינו לעיל.

וראה בשו״ת שבה״ל א, נז, ג, בנוגע לתחינה שהיא לצורך השבת ומגדיל קדושת השבת. וראה כעי״ז בשו״ת התעוררות תשובה שם. והה״נ בנדו״ד. ולהעיר משו״ת אמרי יושר א, סוסי׳ רב שע״י התחינות מקיימת מצות קידוש.

וראה גם שו״ת רבבות אפרים ו, קכט. קובץ מורי׳ שבט תשע״ג. קובץ המאור תסט. גם אני אודך הרב ליברמן כא.  מעלות התורה ע׳ 81. שאלת רב ב, כז – ע׳ עדר. תורת מאיר פנחסי לז. ועוד.

 

 

#19175