If one can’t dip their bread into salt, is there an alternative?

 

Some suggest dipping in sugar.

Others disagree and say to dip in the bread itself three times.

 

Sources:

בכה״ח קסז, לז בשם סולת בלולה ז להטביל בלחם עצמו ג”פ, עיי״ש הכוונה ע״ד הסוד. וכן ראינו מעשה רב בהתוועדות פתאומית ש״פ נשא תנש״א שטבל החלה בחלה עצמה (וי”א שהי׳ רק בגדר סימן שיביאו מלח. וכמדומה שבהמשך ההתוועדות הביאו מלח וטבל שוב).

וי״א להטביל בסוכר – ראה יפ״ל שם י, והובא בכה״ח שם (וחולק עליו. וכתב להטביל בלחם עצמו, כנ״ל). וכ״כ בשו״ת מעשה אברהם אשכנזי יו”ד שכך נהגו בר״ה, ולפמש״כ בשו״ת הלכות קטנות א, ריח שאפשר למלוח קרבן בסוכר. וראה גם שערים מצויינים בהלכה לאאזמו״ר מא, ד.

ומש״כ בכה״ח שם בשם שו״ת רב פעלים יו״ד ב, ד שדחה מכל וכל המליחה בסוכר – הנה התם מיירי לענין הכשר בשר. ולא לענין מליחת הפת. וכתב לחלק בין מליחת קרבן שחידש בהלק״ט שאפשר בסוכר (וגם בזה כתב שאם לדין יש תשובה, אלא שא״צ להיזקק לזה כעת כיון דהוא הלכתא למשיחא) למליחת בשר להוציא דמו. ועוד יש להעיר ממש״כ בעצמו בשו״ת תורה לשמה תק, שאפשר להטביל הפת בסוכר, ושכן נהגו בר״ה, ושאינו דומה להכשר בשר מדם ודומה למליחת קרבן, ולפמש״כ בהלכות קטנות הנ״ל (ולהעיר שבהלק״ט צידד להתיר בדיעבד גם בהכשר בשר כשיש ששים כנגדה. ויש שכתבו להתיר וגם לכתחילה במקום שאין מלח – ראה בעיקרי הד״ט או”ח שבת יד, לח. וברב פעלים השיג עליו בחריפות. מעשה נסים שם, הביאו ברב פעלים שם. וראה גם שו״ת בית יצחק ב יו״ד כז. הביאו בשו״ת מנחם משיב כד, והוסיף עלה מכ״מ. אבל רוה״פ חלקו. וראה שו״ת צי״א ט, לה. יבי״א ד יו״ד ב). אבל סיים עלה שכיון שבאמת אין לנו ראיה ברורה לדין זה שחידש ההלק״ט שיועיל סוכר תמורת המלח בקרבן, ויש לפקפק בזה, לכן הגם שבביתו מביאים סוכר לסימנא טבא להטביל בו פרוסת המוציא, הוא עצמו נוהג להביא מלח בכלי אחר ומטבל הפרוסה בשתיהם. ועוד שם, שלפי הסוד ע״פ דברי האריז״ל קשה לומר שיועיל הסוכר במקום מלח בטיבול הלחם בו.

והרבה נוהגים כשאין מלח לטבל בשאר מאכלים שיש בהם, או שמורגש בהם טעם, מלח. ולהעיר שגם לדינא נכון להטעים הפרוסה בתבלין, ראה אדה״ז קסז, ח.

ואף כשיש במאכלים ס׳ כנגד המלח, עבידא לטעמא ולא בטל. אבל עדיף בלחם עצמו שיש בו ג״כ מלח, ולחם אותיות מלח, וכד׳ הכה״ח.

הוספה לאחר זמן:

שוב העירני ח״א, ועיקרי טענתו שנדחו דברי ההלק״ט בנוגע למליחת קרבן בסוכר, וראה במנ״ח מצוה קיח. והרי זקוקים ללימוד מיוחד שגם מלח שאינה סדומית כשר. ומי מלח נתמעטו אף שטעמו מלוח – ראה מנחות נא, א. ספרא ויקרא ב, יג. ובפרט שדבריו מיוסדים ע”פ מה ששמע מחכמי מדע הכימיה, שאמרו שיש מלח בסוכר, וידוע לנו שאינו תואם למציאות, וגם מה שסוכר מעמיד דברים, אין כחו ככח המלח, פעולתם להעמיד דברים הוא באופן אחר,

ואדרבה, סוכר כדבש שאינו מקבל טעם המלח ואסור בהקרבה. וכן גם בטבילת פת במלח, שהיא בדגמת הקרבת קרבן.

ובדא״ח נת׳ שקרבנות צריכים מלח בגלל שהוא דומם, וכן נת׳ בנוגע לאכילת לחם שהיא עם מלח שהוא דומם. ועוד והוא העיקר, יש ללמוד ממעשה רב גם בימים נוראים להטביל הפת גם במלח בנוסף לדבש, ומוכח שלא סגי בטבילה בדבש, ולכאורה כן הוא בסוכר. עכת״ד הנ״ל.

ובאנו בכתובים אתו, כדלהלן:

כפשוט פשטות ההלכה לגבי מליחת בשר לקרבן או להוציא דם אינה כהלק״ט. ועכ״ז לענין טבילת הפרוסה במלח, אף שהבאנו מהבא״ח בשו״ת תורה לשמה שמסופק אי מהני – שלכן לא הבנתי מה רצה באריכות דבריו – אין מזניחין הנוהג כן, שהרי עיקרה רק בכדי לתבל הפרוסה.

והרי כך כתבו גדולים וטובים. וכן גם בזכרון משה ע׳ סו בשם החת״ס ג״כ. וגם בשו״ת דברי חיים יו״ד כה לא שלל לגמרי דברי ההלק״ט לגבי מליחת קרבן.

ומצינו בכ״מ שהסכימו עם ההלק״ט לגבי מליחת קרבן אבל לא לגבי הכשר בשר. וגם במנ״ח שהביא לא ברירא לי׳ מילתא. וכבר הוכיחו גם בספרי הטבע שגם צוקער שואב ליחות. וראה גם העו״ב שופטים תש״נ. ולהעיר גם משו״ת ארץ צבי או״ח נז שהביא ראי׳ טבעית.

וגם מה שהביא מאיסור הקרבה בדבש, הרי בהלק״ט נזקק לזה. ואכ״מ בזה. ועל מש״כ שצ״ל ממין דומם – אא״פ לפסוק ע״פ המובא בדא״ח בטעמים ע״ד הסוד וחסידות. וגם מיירי ע״ד הרגיל כפשוט. והה״נ – וכש״כ – שבודאי אכילת לחם בד״כ היא עם מלח ממין הדומם. ועדיפא הו״ל שבדא״ח מבואר בטבע הסוכר שהוא מחסד שבחסד ולכן אינו יכול לקיים כל דבר או להמתיק, משא״כ בדבש שהוא גבורה שבחסד – הוספות לתו״א שמות קו, ד. אבל כנ״ל אין בזה כדי הוכחה. ולכשתימצי לומר, הנה בהמשך הדברים – שם קז, א – שכל מיני מתיקה מבחי׳ גבורות.

ואף אם נימא כפשטות הענין שבמליחה לקרבן לא מהני – עדיין א״ש להתיר בטיבול הפת, כנ״ל. ואדרבה, מצינו שהסכימו  להלק״ט לגבי קרבן ולא לענין מליחה להוציא דם.

ומה שהוקש לקרבן היינו רק בטעם ההנחה על השולחן ולא על הטיבול – כ״מ בשו״ע אדה״ז קסז, ח. ובנדו״ד שאינו יכול להניחו על השולחן יועיל להטביל בסוכר. וראה בלבוש שם, שגם בקרבן הטעם הוא בכדי להטעים הבשר, ובפת סגי מה״ט בשאר לפתן. וגם לאדה״ז שכתב לבאר באו״א שמה״ט נהגו במלח דוקא מחמת שהוא כקרבן- כנ״ל היינו להניח דוקא על השולחן, ובאופן זה ברית מלח מגין עליו. ונראה שאדה״ז שילב בין הטעמים.

ויתירה מזו, במאמרי אדה״ז ע׳ תק, גם ע״ד הקבלה שעיקר הענין שיהא טעם מלח בפת. ובכ״מ בכהאריז״ל נזכר ההנחה דוקא. אלא שלמעשה מנהגנו דוקא בטבילה, וכמ״ש אדה״ז בשו״ע שכ״ה ע״פ קבלה.

וכ״ה בס׳ המנהגים ע׳ 21. רשימות חו׳ קנו. שיחת קדושים תשמ״א. וראה הרשימה שבשוה״ג בשיחות קודש. (בבי׳ הכוונה דהמתקה ע״י ג׳ הויות – ראה לקו״ש טל ע׳ 266).

ואיך שיהי׳ מהיכא תיתי דלא מהני להמתיק הדינים בסוכר.

ובכל אופן בר״ה נהגו כמה להטביל רק בדבש. ואף שראינו מעשה רב להטביל גם במלח – אין לדחות מכל וכל, שהרי בכ״מ נהגו רק בדבש. וכן מובן מסה״ש תרצ״ט ע׳ 304. ובמהדו״ח ע׳ 340. ודוחק לומר שר״ה שאני, וע״ד מנהג החת״ס – במנהגי חת״ס שבת יב – בשבת. וכבר העירו שבנגיד ומצוה בסדר שולחן ליל שבת הובא ע״ד הטבול במלח בסדר ליל שבת. וכן גם ביסוש״ה שער הבכורות ה. ועוד שמעתי להעיר, שבהיום יום י׳ אייר הובא המנהג דוקא בש״ק. ואולי לאפוקי מהחת״ס. ובכלל, נמצאו עוד טעמים בהחילוק בין ליל שבת לימי החול – ראה שו״ת רשב״ן קלד. וד״ז אינו שייך לימים נוראים.

 

 

#14670