How many Brochos do I make when eating crackers with tuna?

 

When eating crackers with tuna you should only make the Bracha on the cracker, and that Bracha covers the tuna eaten with it.

 

Sources:

והנה, מדת חסידות לברך על הטפל לפני העיקר – סברה״נ  ג, יד, את״ל שכ״ה גם בטפלה המעורבת עם העיקר.

וח״א טען שאינו שייך בנדו״ד, שהרי יש ל’קרקר’ דין קדימה מצד שבעת המינים, ולא שנא מחביב שגם בזה אין מדת חסידות (סברה״נ שם, טו), והרי חטה ושעורה קודמים גם כשפירות חביבים יותר. אבל אינו, שהרי ד״ז קאי רק בחביב, כיון שהוא חשוב ומוקדם מחמת חביבות עצמו ולא מחמת ברכתו, אבל בדבר הקודם מצד דיני קדימה – אכתי איכא למדת חסידות הנ״ל לברך על הטפל קודם, אף אם מצד הסדר דקדימה בברכות יש לברך קודם על העיקר, וכמ״ש אדה״ז להדיא בסי’ ריב ס”ט.

אמנם, מצאתי מציאה רבתי בחי׳ צ״צ בהגהות לקיצור פסקי הרא״ש ברכות ספ״ו, שכל עיקר מדת חסידות לברך על הטפל, היא רק מצד החשש שמא אינו טפל כ״כ. אבל אין כאן משמעות רבינו בסברה״נ שם. (ולהעיר מכעי״ז בא״א מבוטשאטש רח ד״ה ולגבי, שבמקום שיש ספק אם הטפל נפטרת בברכת העיקר, יפריד הטפל מהעיקר ויברך עליו, ואח״כ יברך על העיקר, ואין בזה משום ברכה שאין צריכה כיון שעושה כן מחמת ספק. וראה שו״ת ארץ צבי ק. ועוד).

ואולי יש לדייק ממש״כ רבינו בשו״ע ריב, ח ״ואע״פ שמן הדין אין לחוש לכך״, ומשמע דקס״ד לחוש שלא יפטור הטפל עם ברכת העיקר. וצ״ע מהו הקס״ד. ומהמשך הענין נראה שפירושו שגם במקום שלטפל יש דין קדימה והו״א דמן הדין יש להקדימו קמ״ל שאין לחוש. אבל יל״פ נמי שר״ל דקס״ד שיש לחוש שמא לא יפטרנו ברכת העיקר. ובאמת, כ״ה פשטות ההבנה בד׳ האגור סוסי׳ רחצ, שבדבר החביב ״אפושי בברכות עדיף ואין להפקיע הברכות כה״ג״, ומשמע שכשהטפל חביב יש לו חשיבות לעצמו ואינו טפל כ״כ, ורק בטפל לגמרי ומשמש מעשה עץ בעלמא נפטר בברכתו. אמנם, ילה״ע שדעת אדה״ז שלא רק בעיקר חביב, אלא גם כשאין העיקר חביב יותר ושוים בחביבות יותר טוב להרבות בברכות. והיינו שאי״ז רק מדיני קדימה, אלא מחמת גוף הדין להרבות בברכות, ורק כשהטפל חביב שהריבוי בברכות סותרת לדיני קדימה לא אמרינן הכי. ובמג״א שם כתב שגם באגור גופא משמע הכי. והקשה עליו.

ועוד הוכחה לסברא זו, שמצינו במג״א שם שהק׳ דלא קייל״ן כהאגור, שהרי הפת פוטר דברים החביבים הימנו שבתוך הסעודה, ונראה שהבין שלהאגור אינו פוטר בכה״ג. ולאידך, הק׳ במג״א עלי׳ דאין להרבות בברכות, ומינה שלהאגור אכן פוטר בכה״ג. ונראה שתפס המג״א בדעת האגור שספק אם העיקר פוטר, וז״כ ״ואין להפקיע ברכות״ שעדיף שיברך על הטפל תחילה כשהוא חביב ונפטר בודאי מלברך על העיקר שבזה מפקיע הברכה וספק אם נפטר. וכ״כ לפרש בברכת אוריאל לב, י. ויל״ע בזה.

ואולי איכא למישמע נמי בחי׳ הצ״צ שם, דמדת חסידות זו שייכת רק בטפלה הנאכלת לפני העיקר. אלא שי״ל ולדחות, שכוונתו בפשיטות שכיון שבנאכלת לפני העיקר מברך עלי׳ לכן מדת חסידות לאוכלה לפני העיקר.

והנה בגוף הענין האם שייך מדת חסידות בנידון דידן – כבר שקו”ט כו״כ. וכבר העירו, שבסדר ברה״נ כתבו רק  בנוגע לאוכל למתק השתיה ששתה כבר, ולכאורה עפ״ז אינו שייך כשאוכל העיקר וטפל ביחד, ושאז יברך ברכת העיקר בלבד. וגם במקורו באור זרוע קעו, הביאו האגור שם, מיירי בצנון שאוכל אחר כך זית בכדי להפיג טעמו. וכן בירושלמי שהביאו הפוסקים – הובא ברא״ש ברכות ו, כח – מיירי שהניח פירות לאחר הסעודה.

אמנם, בלוח פ”ד הי”ב-יג מפורש גם במליח שאוכל עיקר ביחד עם הטפל, שמדת חסידות להרבות בברכות. וכ”ה בשו״ע אדה״ז ריב, ח. אלא שבסדר ברה״נ השמיטו רבינו. ודוחק לומר שהוא רק מחמת הקיצור, שהרי בלוח שהוא ג״כ קיצור הדינים נזכר להדיא. והנה, עוד חילוק בדבר, שבסידור נקט שהוא מדת חסידות, ואילו בשו״ע ובלוח שהוא ״טוב יותר לעשות כן״. אבל לכאו׳ ב׳ החילוקים אינם קשורים זל״ז. ולכאו׳ י״ל שבטפל המעורב עם העיקר באם יפריד הטפל בטלה טפלותו לגמרי, ולפ״ז אתיא בק״ו מעיקר וטפל שמלכתחילה הם בפ״ע. ודוחק. ובלב השבת נחמנסון עיונים בהל׳ ברכות עג, ר״ל דפת הנאכל עם מליח אתיא בק״ו מפת הנאכלת אחרי השתי׳, עיי״ש סברתו. וראה מה שהעיר עליו בקובץ העו״ב חגה״ש תשס״ז.

ובכללות הענין, ילה״ע שבסי’ רמט, יא בענין האם מותר לאכול לפני הסעודה מאכל השייך לסעודה כדי להרבות בברכות, נראה דלא ס”ל לאדה”ז הכי, שכתב שם, דיש בזה איסור גמור מן הדין, שאסור לגרום חיוב ברכה כשאפשר לפוטרה בברכה אחרת. ובסי’ רטו ס”ד – הביא ב׳ דעות בזה אלא שכתב להחמיר כסברא הראשונה ולברך על הפירות בפ”ע. ונתקשו בזה טובא. ובהכרח לחלק באיזשהו אופן. ואולי יש לחלק בין פירות שטעונים ברכה מצ״ע, למאכלים שבתוך הסעודה שא”ח בברכה מצ״ע שהפת פוטרתם. ויתכן גם לחלק בין מאכלים הנאכלים בלא”ה בפני עצמו, שעדיף לאכול הטפל תחילה ולהרבות בברכות, אבל כשנאכלים מסדר סדרי האכילה ביחד ומפרידם אסור. וילע”ע בכ״ז.

[ועוד להעיר, שבקצוה”ש נד, ז, ס”ל שאין להקדים שאר משקין ליין כיון שהוא ראש לכל משקין, שבמין חשוב שאני].

וראה אריכות בכללות הענין דעיקר וטפל, במ”מ לשאלה זו.

ועיי״ש בהשקו״ט במברך על המילוי שבעיסה לפני העיסה. וא״צ לכפול הדברים, קמחא טחינא טחין, ומשם תדרשנו. ואף שפשוט וברור שאין כאן משום ברכה לבטלה כמשנ״ת שם, מ״מ אכתי יש לדון משום ברכה שא״צ, שכל שאין בו מדת חסידות להרבות בברכות, נחתינן לשקו״ט בדין ברכה שא״צ.

ולסיכום הענין, נראה שיש כמה מדרגות ואופנים:
א. נתבשלו ונעשו כדבר אחד ממש.
ב. טפל שעיקר עשייתו לאכול עם העיקר.
ג. טפל בתערובת שאינו ניכר בפ״ע.
ד. טפל הנאכל עם העיקר.
ה. טפל הנאכל בפ״ע.
ובזה גופא – באופן הטפילות כמה אופנים: שאינו רק לתקן ולהכשיר העיקר, שאינו בא אלא מחמת העיקר ולא הי׳ אוכלה אם לא העיקר, שהוא מועט ביחס להעיקר המרובה.

ועד כאן לא שמענו בסדר ברה״נ להרבות בברכות אלא בטפל הנאכל בפ״ע אלא שלא הי׳ אוכלה אם לא העיקר. ואין לנו ללמוד מזה ביחס לעיקר וטפל הנאכלים ביחד. ובאמת כ״כ בט״ז ריב, ג,שמה שמברך על הטפל החביב היינו באוכל כאו״א בפ״ע, אבל באוכלם ביחד לא מהני חביב שיברך עליו בפ״ע. אלא שכ״ז לא יושיענו לסברת אדה״ז שמברך על הטפל בכדי להרבות ולא מצד קדימת חביב. וגם צ״ב, שאם מצ״ע ניתן לאוכלם כאו״א בפ״ע וגם אינם מעורבים עדיין, מהיכא תיתי שיחול עליו גדר ברכה שא״צ כשאוכלם בפ״ע רק מחמת זה שרוצה לערבם אח״כ ביחד. ומאי דנא ממי שרוצה חאכלם מלכתחילה כאו״א בפ״ע מחמת סדר אכילתו.

ובקובץ הנ״ל ר״ל שבטפילה המעורבת שנעשו כדבר אחד נשתנה הטפל שברכתו נעשית כברכת העיקר, לפי שנעשה כמו העיקר, ואילו בטפלה הנאכלת בפ״ע העיקר פוטרו בברכתו אבל לא חל עליו מהות העיקר. ואמטו להכי ר״ל שאין לברך על הטפל כיון שברכתו היא ברכת העיקר. (ולהעיר מהחקירה אם הטפל פטור מברכה או שהעיקר פוטרו. ובכ״מ מוכח כצד השני, שחייב בברכה והעיקר פוטרו. ולהעיר גם משיחת י״א ניסן תשל״ב. וכאן ר״ל יתירה מזו, שבנתבשל ונעשו כדבר אחד נעשה כמו העיקר. ובאמת חקרוה בכל עיקר וטפל, לצד הב׳ הנ״ל, אם  ברכת העיקר חלה על הטפל, או שהטפל נחשב חלק מן העיקר. ויש שכתבו לתלות בזה הפלוגתא אי צ״ל דעתו גם על הטפל. אלא שבכ״מ משמע שרק בחמשת מיני דגן כ״ה, שכל שי״ב מה׳ מיני דגן מברכים עליו במ״מ, לפי שחל על כל התערובת שם חמשת מיני דגן, ולא שנפטר בברכת מיני דגן, וכדמוכח מזה שבמעורב במרק אין הדגן פוטר, לפי שגם הדגן עצמו כשנעשה רך וראוי לשתי׳ אין ברכתו מזונות. ואכ״מ. ואולי י״ל שבחמשת מיני דגן נעשה כולו כמין דגן, וכאן הכוונה שאף שנשאר במהותו מ״מ ברכתו נשתנית וכאילו יש ב׳ מאכלים שברכותיהן שוות. ובאמת בחי׳ הרא״ל מאלין א, א ובחזו״א או״ח כז, ט ר״ל כן בכל עיקר וטפל).

ובאמת, מסברא איכא למימר בגוף החקירה בגדר עיקר וטפל, שבטפלה המעורבת, וכש״כ בנתבשלו ונעשו כאחד, אין הטפל טעון ברכה כלל, לפי שהוא חלק מהעיקר וכחדא חשיבא. ואילו בטפלה שאינה מעורבת ברכת העיקר חלה על הטפל. ולהעיר מהשינוי בל׳ הרמב״ם ברכות ג, ז שבטפילה שאינה מעורבת כתב ״מפני שהפת טפילה״, והיינו שיסוד הדין הוא שמחמת טפלותו נפטר ע״י העיקר,  ואילו בטפילה המעורבת כתב שם ג, ו, מפני שהדבש עיקר״, שדיייק לתלות בעיקר, לפי שבמעורבת ליתא לדין הטפל כלל, שנעשה חלק מהעיקר, ופטור מברכה.

והנה גם את״ל כסברת הנ״ל – שהרי אין הכרח לסברא זו – מ״מ באוכלו לפני העיקר, אפי׳ בנעשה כדבר אחד ממש, ודאי חייב בברכה בפ״ע. ומכיון שכן, מנא לן לאסור להפריד התערובת בכדי להרבות בברכות. ומכש״כ בטפלה המעורבת עם העיקר שלא נתבשל ונעשה כדבר אחד. ועוד תיקשי, שמצינו סברות הפוכות בדבר, ראה בחי׳ הרא״ל מאלין שם, דאדרבה, מה״ט גופא ס״ל להאגור בשם או״ז שיברך על הטפל תחילה, דלדידי׳ בכל עיקר וטפל נשתנה ברכת הטפל להעיקר וה״ז כברכותיהן שוות, ולכן אין לו לברך על העיקר, לפי שדין קדימה דחביב הוא שאין לפטור החביב בברכת הגרוע (ועיי״ש שמבאר עפ״ז שבקדימת מין שבעה לא אמרינן הכי, שכיון שמחמת טפלותו משתנה ברכת הטפל לברכת העיקר, ליכא חשיבות מין ז׳ שהרי נשתנה ברכתו). ומכיון שכן, הך סברא גופא שנשתנה ברכת הטפל הוא היסוד לברך עליו תחילה כשהוא חביב. לאידך י״ל להיפך, שלהנ״ל כל הטעם להקדים הטפל מחמת חביבותו שייך רק כשהוא בפ״ע שלא לפטור החביב בברכת הגרוע, אבל כשנתערבו וכחדא חשיבא, אין הטפל טעון ברכה כלל כיון שהוא חלק מהעיקר, כסברא הנ״ל, ואין טעם להקדים החביב. ובכל אופן, בדעת אדה״ז לא נראה דסבר הכי, שנראים הדברים שגם בשוים בחביבות מברך על הטפל, כנ״ל. וגם בגוף הסברא משמע שנקט באו״א.

ואכתי איכא למימר, לפמש״כ באבהע״ו ריב, ביסוד הענין להרבות בברכות שלפי ״שאין מברך על הטפל ברכתה הראוי׳ לה אשר תיקנו חכמים על כן טוב יותר לברך עליו ברכה אשר תיקנו חכמים משיפטור אותו בברכת העיקר שלא תיקנו חכמים להטפל . . דלא חשו בזה לברכה שא״צ כיון דנפטר עתה בברכה שלא תיקנו לה חכמים, וז״ש [האו״ז] ואין להפקיע ברכות כה״ג פירוש שאין עושה ברכתו הראוי׳ לה״. ונקודת הדברים נמצא גם בשו״ע אדה״ז ובסדר ברה״נ. אבל כאן משמע יותר, שלא רק שאינה ברכה שא״צ לפי שמיוחדת להטפל, אלא יתירה מזו, שבכל טפל שמברך על העיקר ופוטרו איכא גריעותא בדבר שלא בירך ברכה הראוי׳ שתיקנו עליו. ומעתה – אילו נאמר בגדר עיקר וטפל שנתבשלו ביחד, שנעשה כדבר אחד שברכותיהן שוות, ונימא שכ״ה גם בטפלה המעורבת כנ״ל – נמצא שאין מקום להרבות בברכות, לפי שבאופן זה ליכא גריעותא שאינה ברכה הראוי׳.

אלא, שג״ז דחוק, וכמה טעמים, חדא שעיקר היסוד בגדר עיקר וטפל בטפלה המעורבת שהוא כנ״ל לא נתפרש להדיא.  ועוד, שאדה״ז לא רמז לסברא זו כלל, שיש חסרון בדבר שאינו מברך ברכה הראוי׳, ועיקר דברי אדה״ז הם של״ש גדר ברכה שא״צ כשמדובר בב׳ ברכות שונות, כיון שברכה צריכה היא מצד הטפל מצ״ע (וכ״מ בט״ז ריב, ג). והיינו גם אילו נאמר שכעת שמעורבים חל עלה גדר הברכה של העיקר, כי מצ״ע לולא התערובת יש לה ברכה מיוחדת. ובקושטא גם בד׳ אבהע״ו יל״פ הכי. ובתרתי: שעדיין חסר בגדר ״ברכה הראוי׳״ לפי שמצ״ע ברכתו שונה. ועוד, שיתכן מעולם לא נתכוון לומר דאיכא גריעותא בברכת העיקר, אף שכ״מ קצת בלשונו, אלא כסברת אדה״ז שאי״ז ברכה שא״צ לפי שמיוחדת לטפל מצ״ע.

ומ״מ, מכיון שלא נתפרש להדיא בסדר ברה״נ רק בטפל הנאכל בפ״ע, וכל הני מילי תליא בסברא ובחילוקים חדשים, אין לנו להחמיר משום מדת חסידות במקום חשש ברכה שא״צ.

 

#12791