What is the red line between Bittul Torah and enjoying your life?

 

Question:

I’m pretty sure that everyone needs some time to “chill”, if not they’ll go crazy. When is a person able to make the choice to have a good dinner or conversation or to learn Torah?

 

Answer:

Just like one has fixed times for eating, drinking, sleeping etc. so too one should set times for relaxing. This is not deemed Bittul Torah as it is all for the purpose to be able to accomplish studying further Torah afterwards. This is considered a holy time and part of the fulfillment of בכל דרכיך דעהו. Likewise, there are set times for farbrengen, stories of Tzadikim and it is not considered Bittul Torah. When it’s just an ongoing discussion, time-waster etc. without any specific purpose in mind, this is considered Bittul Torah.

As for knowing specifically how to apply this in your own life, and where the “red line” is, I suggest you consult with your Mashpia.

 

Sources:

ובלשון המשנה אבות ו, ו, מיעוט שיחה, וראה תפארת ישראל אבות ג, סח.

ובשו״ת הרמ״א ז בנוגע לימוד החכמות רק בשבת ויו״ט וחוה״מ כשבני אדם הולכים לטייל. וראה אדה״ז הלכות ת״ת ג, ז: באקראי.

והנקודה שאם הוא לצורך, מצוה קעביד, אבל לבזבז זמן שעות ארוכות היא עבירה חמורה.

וראה ש״ך חו״מ שלג, כו לגבי תינוקות. וביוסף אומץ שלז: רשות בידו לטייל על שפת הנהר וכו׳ כדי שתהא דעתו צלולה כשיחזור ללימודו. ובנועם אלימלך פ׳ תזריע: אי אפשר לאדם להיות עוסק תמיד בלי הפסק בתורה ובתפלה, ולפעמים צריך לדבר עם אחרים לבטל השעמום ח״ו. ובפלא יועץ ערך טיול: קצת מצוה לטייל וכו׳ אם הוא עצב ולבו אטום יוכל לטייל מעט פעם ביובל עם שנים או שלשה אנשים גברי בדיחי במקום שמרחיב לבו של אדם כדי שישכח עצבו ויהא לבו רחב רחב ומיד נקרי בתורה ויוכל להבין וכו׳. וראה גם אגרות משה יו״ד ד, לו סוף אות ה: דבעצם הוי חיוב לימוד התורה עליו קבוע בלא זמן וגבול, אבל חיובו הוא כזה שרשאי לילך לפרנסתו ולכל צרכיו אפילו שהוא רק לתענוגים בעלמא ולשכיבה ולישיבה לנוח בעלמא כשנהנה מזה, ואין בזה ביטול המצוה. וכעי״ז הוא באבן האזל מלכים ג, ה. (אמנם לקבוע עצמו בתענוגים גשמיים – ראה חינוך תיח). אבל ראה ברכת שמואל קדושין כז. ולהעיר מאו״ש ת״ת א, ב.

כן להעיר ששח שיחת חולין שעובר בעשה היינו דוקא שיחת הילדות וק״ר – רש״י יומא יט, ב. אדה״ז או״ח קנו, טז. (ובמג״א שם כ: גנאי וקלות ראש. וראה גדולות אלישע או״ח שז, א. ושם, שבסוכה כח, א, שאמרו עליו על ריב”ז שלא שח שיחת חולין, דמשמע דהיינו רק ממדת חסידות ואינו חיוב – פירש״י שם, ״שיחת חולין, דברי הבאי ושחוק״, כי דברי הבאי שרי. ומש״כ רש״י שחוק – שיש שני מיני שחוק, האסור והמותר, שהמרגיל לערוה אסור, ויש שחוק של דברי הבאי המותר. עכת״ד. וראה גם פקודת אלעזר שם שז, א, שבשיחת חולין יש ב׳ אופנים, שיחה האסורה, ושיחה המותרת שיש בה צורך קצת. והביא שם מתיקוני שבת בשם תפארת הקדש, ששיחת חולין המותרת היינו מה שהוא מהצורך קצת. ובהקדם, שנתקשו טובא במש״כ הטושו״ע שם ב, שאפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות, שהרי עובר בעשה ול״ת. ובמור וקציעה שם, דלאו דוקא הוא, ור״ל שבדברי הרשות המותרים ימעט בשבת, ויקצר בהם כל האפשר. ובמח״ב שם א, כתב להגי׳ שצ״ל ״בשיחת חולין אסור להרבות״. וראה גם פקודת אלעזר שם מתיקוני שבת בשם תפארת הקודש שהוא טעות גמור, וצ”ל ״ואפי’ בשיחת חולין״. וראה מה שהשיג על המח״ב ביפ״ל שם ב. ובפקודת אלעזר הקשה גם על הגי׳ שיחת חולין, שג״ז אסור. ומיישב כנ״ל שלשיחת חולין יש שתי משמעויות. אבל בפמ”ג במ״ז שם א כתב שבשבת הותר למתענג בהם להרבות בשיחה).

אמנם לצורך פרנסתו – ראה דעת אדה״ז בהל׳ ת״ת ג, ד. ושם גם פרטי הדינים אם יוצא בפ״א שחרית וערבית (וראה בארוכה בקו״א שם א ובשו״ת רבינו הזקן נא-ב. וראה גם תו״א בדרושים על מגילת אסתר – צח, ג). אלא שאי״ז מועיל לדברים בטלים לגמרי (שאין בהם צורך כלל לעבודת ה׳ – תניא כה (ל, א)) – שם ו).

 

 

#11635