« go back

ילמדנו רבינו, בענין “חייב אדם לומר בלשון רבו”, מה הם גדרי החיוב (לא רק ע”פ מדת חסידות וכדו’) בהלכה בפו”מ?

 

האם רק בלימוד (כהמובן בפשטות ממתני’) ובתפילה (ראה אג”ק חי”ג ד’תקב), או גם בעניני חול וכו’?

 

תשובה:

לא הובא ברמב״ם ברי״ף ובשו״ע וכו׳ וגם לא נזכר בפוסקים. ואינו חיוב גמור רק זהירות, ראה ברכת אהרן לוין, מאמר רצה – קלב, ד. מנחת משה יו״ד כב. פניני תפלה ע׳ ע הע׳ לד. אבל ראה כבוד חכמים הורוויץ א, יא – יב, ד. והנה, בסה״ש תרפ״ו ע׳ 97: ביז מס״נ ועד בכלל. וצ״ע הכוונה.

בכללות הענין, להעיר מאג״ק יג ע׳ רלו. תורת מנחם תשי״א ע׳ 16. וראה ד״מ החדש מהדו״ח ע׳ פז שלפעמים נכתב לעיכובא ״אלא שחייב לומר״ ולפעמים רק ״חייב לומר״. ולהעיר משיחת יט״כ תשמ״ח שמפני טירחא דציבורא אחזור רק נקודות אף שחייב לומר וכו׳.

פשוט שהוא רק בד״ת. וכן מוכרח להטעם שבתויו״ט עדיות א, ג. וראה קובץ מאמרים ואגרות ב ע׳ רצג.  ובלקו״ד ח״א ע׳ קב שאצל מוהרש״ב הי׳ כן גם בניגון.

 

 

#15908


Add Comment

Your Email address will not be published