שאלה: היה לה תפירות שאינם נמסות והלכה לטבול וחשבה שהתפירות שלה הם נמסות, לאחר יומיים מהטבילה התברר לה שהם תפירות שאינם נמסות. האם צריכה לחזור ולטבול?

 

תשובה:

אם מיירי בתפרים שאינם בולטים מעל העור, יש להתיר לכתחילה, כפי שהביא בשיעורי שבה״ל  קצח, יא ג, והתיר שם בשעת הדחק לחתוך את התפרים עד שיהיה החלק הנכנס בבשר שוה לבשר ולא יבלוט, ואז אינו חוצץ. וכ”כ בשו”ת אג״מ יו״ד ב, פז, שאם התפרים אינם נראים נחשב כבלוע. כמו״כ לפעמים יש תפרים שאינם נמסים שעובר עליהם הרבה זמן שלא הוציאום, ונעשה רפוי באופן שבשופי נכנס מים תחתיו ואינו מהודק לבשר, שבזה יש להקל לפי שעד החלק הנכנס לגוף הוא רפוי ומה שנכנס הוי בלוע.

אבל עיקר השאלה בתפרים מהודקים הנראים בחוץ שהחוטים נמצאים ואינם נמסים, דבזה החמירו דחוצץ – ראה נשמת אברהם יו”ד ע׳ רמד ושם ע׳ רנ בשם הגרשז”א. הגריש”א צהר ג עמ’ סב. חוט-שני עמוד רצד. ועוד. וקשה להקל במקום שרוה״פ מחמירים. ובקובץ תשובות להגריש״א א, פח הורה שגם אם לנתה עם בעלה עליה לשוב ולטבול. ואף שידוע שהחמיר גם בנמסים -היינו לכתחילה ולא בלנתה. והעיקר, דסוגיין דעלמא להקל בזה ע״פ פירש״י שבת טו, ב. רמב״ן נדה סב, ב. חכמ״א קה, טז. ומצינו בשו״ת מהרם מרוטנבורג לבוב תק שבבשר בין שיני׳ עדיף דעביד להתעכל ולהתבטל. וראה שו״ת צ״צ יו״ד קנח, ד, כשאין דעתה להסירה כלל עד שיפלו מאליהן. וראה הר צבי יו״ד קסז. ומצינו כה״ג במקואות ח, ב שקשרי העני אינם חוצצים שאין כוונתו להתירם. אבל ראה קנה בושם ג, עד מש״כ לחלק דדבר זר שאני. וראה תשוה״נ ג, ער שהחמיר נמי אא״כ ישאר לשבוע והוא בביה״ס (וחזר בו ממש״כ שם א, תקח). אבל לכאו׳ גם גלד דבר זר הוא בעצם, ולא חלק מגופו. וכש״כ בבשר בין שיני׳. ועוד, שעיקר היסוד הוא שאין מקפיד להסירו. ואף גם במש״כ להחמיר, ראה בשמו היכל הוראה א, קלו.

איברא, מצינו שיש מקילים מחמת שאינה מקפדת ואדרבה רצונה שישארו שם לרפואה, וכתבו לחלק שרטי׳ מיירי במקפדת (וכמפורש בטור או״ח קסא. ועוד), וכגון שצריך להחליפו כל יום לרפואה, או שברטי׳ מיירי שאינה מצטערת, או דחיישינן שימלך ויקחנו קודם שתתרפא, משא״כ אם אא״פ להתרפא באו״א, וגם דשאני מכה שהיא לשעה ועוברת מאלי׳. וראה סד״ט קצח, יא בסופו. שם יט. כג. כד. ובשו״ת דברי חיים יו״ד ב, סה שחומרא יתירה החמיר בסד״ט. וכן צירפו שהוא יותר מז״י או ל״י, (וראה חשב האפוד ב, קיח לצרף סברא זו כשיש עוד סניף). ויש שר״ל יתירה מזו, דהיינו רביתי׳. (וראה אג״מ יו״ד א מו בסופו שגם בסכנת אבר אפ״ל הכי).

וראה שו״ת כת״ס יו״ד צא להתיר בתפרים כשיש צער להורידם. ושם שאפי׳ מחומרא א״צ להסיר. (אלא שלמעשה הורה להחמיר שלא מלאו לבו להקל נגד תשובה מאהבה וביטל דעתו אליו. אבל הו״ע ס״ל פשוט להקל. וראה שו״ת יד סופר לה מש״כ בזה. וראה באמרי יושר א, נד שמה שבתשובה מאהבה החמיר הוא רק כשאין חשש שתחזור למחלתה, אבל בדאיכא חששא שתחזור לזה אפשר להקל. וראה שם א, קצה. קצז. ב, פב). ובשו״ת דובב מישרים ג, מ כשטבלה שיפה הורה המורה. ושם קאי בבית הסתרים. ‏אבל מכללות תו״ד מובן שכ״ה גם בכלל. וראה גם שו״ת שרה״מ ו, קסה. באר שמואל סח. בדה״ש קצח, כג בביאורים ד״ה אגד. טהרת הבית ג ע׳ סה כשנשאר יותר משבוע. (ובשמו – שמועות סותרות, ראה מעין אומר ז נדה ריב, להמתין שבועיים שיורידו. ושם קסא – להתיר בכלל). ובשו״ת אג״מ יו״ד ב, פז – רק בבלועים. וראה גם נשמ״א ב ע׳ קכח.

ועלה בדעתי שבנדו״ז סברא להקל מטעם אחר, שכיון שחשבה שהם נמסים הרי אכן לא הי׳ בדעתה להורידם, והו״ל כאינו מקפיד. וקיבלתי מאאזמו״ר בעל שערים מצוינים בהלכה, שהורה בסתימות זמניות שאפשר לומר לה – שלא לפי האמת – שהרופא הורה לא להורידם עד ל״י וכדומה, וממילא בדעתה שישארו.  וכ״כ בעל בא״מ שיקבעו תור מאוחר, אבל אח״כ אפשר להוציאו גם למחרת. ועד״ז כתב בשערי טבילה לד, ד בשם הגרשז״א שבעלה יאמר לה שצריכה לבטל התור. ושו״מ בשו״ת אג״מ יו״ד צז, ו שמוכרח כדברינו שבאינה מקפדת בטעות סגי.

ואין לומר דרובא דעלמא מקפידות, דהא אינהו נמי אינן מקפידות אם היו טועות שהן נמסות.

אלא שלכאו׳ ראי׳ להיפך מד׳ הב״ח קצח שכל טיט חוץ אפילו אינה מקפדת דאין אנו בקיאין ושמא טועין הן. ומשמע שאם טעתה שהיא טיט שאינו חוצץ לא סגי. אבל אין ד״ז מוכרח כלל בכוונת הב״ח. וראה מים טהורים שווארץ חציצה יו״ד קצח, יד מש״כ בזה.

ואין להקשות שבמצאה עצם בין שיניה חוצץ, אף שמסתבר שבשעת הטבילה לא ידעה מזה – דהתם לא ידעה כלל שיש עליה חציצה ולכן כל שטעתה נחשב חציצה, אבל בנדו״ד ידעה שיש לה תפרים והתכוונה לבטל את התפירות לגופה ולא הקפידה על כך רק שטעתה שהם תפירות שאינם נמסות.

אלא שבאמת יש לחלק בין הנידונים, וכ״כ אלינו ח״א לחלק שבסתימה זמנית מצד הרגשתה בעצם היא טובה כמו קבועה, רק שהרופא מסיבותיו הוא רוצה להסירה, אבל אם יאמר להשאיר, תשאיר. אבל תפר זה דבר ששום אדם לא רוצה, והרבה פעמים הוא גם לא נעים. ואם הוא נמס מעצמו ממתינים בסבלנות עד שיימס, אבל בעצם לא רוצים אותו, וכשהוא לא באמת נמס, אז באמת לא רוצים אותו, כך שמה שהיא לא מקפידה זה שהיא מוכנה להמתין שהוא ילך מעצמו, אבל לא שלא איכפת לה מה שנמצא. ועכ״ז, אכתי איכא לעיקר הסברא שכל שבדעתה שלא להסירו אינה מקפדת.

וכתב אלינו מחשובי הרבנים באה״ק שאמר לו מו”צ חשוב ששאלה כזאת נשאלה לפני כמה שנים אצל הגרמ”ש קליין והיקל.

ונמצא שיש לנו כמה צדדי קולא לאחר המעשה בלנתה עם בעלה:

ובהקדם שהמדובר במיעוטו המקפיד שהוא מדרבנן, ובפרט כשאינה מקפדת – הן במציאות והן מחמת הסברות דלקמן – אף שרובא דעלמא מקפידות, שהעיקר לדינא דבתר דידה אזלינן, וראה גולות עליות מקואות ט, א, ג בלנתה עם בעלה שכדאי לסמוך על המקילים במיעוט המקפיד שהוא מד״ס. (ואיכא נמי סברת הנוב״י בשו״ת תנינא קלה במיעוט המקפיד דהיכא דלא אפשר אוקמוה אדאורייתא. וראה חלקת יואב ל. או״ש יסוה״ת ו, ו. ועוד. וראה הנסמן טהרה כהלכה ב ע׳ תקא. אלא שכ״ז במקום עיגון).

והוא, שלדעת הסד״ט ודעמי׳ כל דבר שיש צער להסירו, אם משום ההסרה גופא או גם הצער אם ינטל  נחשב כאינו מקפיד. וכן סברי רבנן טובא – ראה קרבן ראשית ר״ה בתשובות שם כ. דרוש וחידוש לרעק״א בתשובות בסוה״ס ג. זרע אמת יו״ד ב, פו. ואכ״מ. ובגרב ושחין הוא מחומרא ולא מדינא. וראה שו״ת השיב משה מד. ובתשורת שי א, שב דשאני שחין שהוא דבר מגונה, משא״כ במכה. ובשו״ת פרי השדה ב, נ שהחמירו מחשש שלא יסירו גם בכאב דעלמא משא״כ אם כואב ביותר. וכבר כתב בשו״ת הצ״צ שם שמקום לסמוך על הפוסקים דמיקרי אינה מקפדת שבמיעוט ה״ז סד״ר ולקולא.

ואיכא נמי דעת הגידולי טהרה כב, כשצריך אומן להסירו. וראה שו״ת יהודה יעלה רכט.

וחזי לאצטרופי דעת החת״ס יו״ד קצב והדברי חיים שם במקום סכנה, וראה כת״ס שם, ובאמרי יושר פב שבסכנת אבר מקום להקל, ומוכח דהיינו אפי׳ אם יהיה איזה סכנה בעתיד ללא הרטי׳  שפיר נחשב לסכנה. וראה בשו״ת רב פעלים ג יו״ד טז.

ואף את״ל שכ״ז רק בדעתה שישאר לעולם משא״כ כשבדעתה להסירו, אף שמצינו לכמה רבוותא שהקלו בכל גווני – ראה שו״ת אמרי יושר שם. ועוד –

הא איכא נמי שיטת השואל ומשיב תנינא ג, קח ודעמי׳ דדבר שהוא משום רפואה אינו נחשב כמקפיד עליו. ונדו״ד שהוא להשלים הגוף עדיף משאר רפואה.

וי״א שכל שמחובר לגופה הו״ל בלוע, וא״צ אפי׳ להיות ראוי לביאת מים, ואף אם יכול לצאת ומקפיד, במיעוט המקפיד מקום להקל – שו״ת דובב מישרים א, פד.

כן ישב מצרף ומטהר להדעות שכשעדיין צריכה להם ואינה מסירם עד לאחר ל״י שאינו חוצץ.

וכנ״ל, איכא נמי הסברא שמה שבדעתה שהם נמסים משוי להו כאינה מקפדת.

וכש״כ אם הוא בבית הסתרים או במקום שאינו מגולה.

ובפרט שיש מקילים גם לכתחילה.

וא״ל ידידנו הגה״ח הר״ט שליט״א קאסימאוו שעלתה שאלה זו על שולחנו ג״כ וערך תשובה באריכות להקל, ומכלל דבריו דברינו כאן.

שו״ר שכתב להקל בזה בשו״ת משיב נבונים ו, מד. ואף שכתב באו״א קצת, למסקנא דברינו מכוונים.

 

 

#28726