האם זה שהקפידו חסידים בטבילת עזרא, הוא רק לגבי תפלה (שמו”ע) או גם לגבי ברכת השחר והמפיל, וקריאת שמע קטנה?
מענה:
הרבה הקפידו גם בשאר ברכות. וכל שכן בקריאת שמע קטנה.
כמובן, כל זה כשאפשר. ולא לדחות ח״ו ק״ש בזמנה. או ברכת המפיל.
מקורות:
ראה המצויין אצלנו כאן במקורות וציונים להלכה יומית 423.
ולחביבותא דמילתא מצו״ב שקו״ט בהנ״ל עם כמה ת״ח מאנ״ש:
א. מענה למכתבו של הרה״ג רי״ג שי׳:
1. במענה למה שכתב ועל הסדר:
כך קיבלתי מהרב רי״ש שי׳ גינזבורג ועוד רבני אנ״ש לומר כל הברכות לפני הטבילה.
– שמעתי באומרים לי לכאן ולכאן. ועוד ועיקר שהנהגה זו מפורשת בכ״מ, ולא מצאנו להדיא להיפך.
הסיבה, כי הרבי במכתבו באג״ק יח ע׳ רעז בנוגע לברכות השחר בבוקר, אינו מחלק בין בעל קרי לכל אדם.
– הרי לא נחית כלל לענין זה. וצ״ע הראי׳. ועדיפא הו״ל להקשות ובפשיטות שסו״ס ה״ז רק תשלומין, ושקו״ט אצלנו מזה במקורות וציונים להלכה יומית 420, קחנו משם.
ויש חשש שיוציא בשפתיו דברי תורה לפני ברכת התורה.
– חשש הנ״ל שייך רק בדוחה למשך זמן רב וכפשוט
גם מבטל תורה עד שלומד. ראה שו״ע אדה״ז א, ז ובסידור השכמת הבוקר, כשאין לו מים ליטול ידיו שח״ו לבטל תורה. וכל שכן בבעל קרי שמותר לו מעיקר הדין ללמוד.
– הרי יכול ללמוד בהרהור.
ומשם גופא ראי׳ דמיירי רק כשיתבטל לגמרי, שהרי רק באין לו מים אמרו כן – הא ביש לו מים ומחכה שיביאו לו מעולם לא שמענו שיקילו בזה. וה״ה בעניננו
בדא״ח מבואר במעלת ברכת השחר שא״צ הכנה לכך – ראה המשך תער״ב ב ע׳ תשלז. תורת מנחם ה ע׳ פג ואילך. ומזה נראה שאפשר לאומרו גם בתור בעל קרי.
– אין הנדון דומה כפשוט ולפלא הדמיון.
2. שוב חזר הנ״ל והקשה על דברינו, ובאו דבריו במודגש ולהלן אח״כ המענה:
ועוד ועיקר שהנהגה זו מפורשת בכ״מ,
– למה התכוון כת”ר
הרי לא נחית כלל לענין זה. וצ״ע.
– אפשר לדון לכאן ולכאן
ועדיפא הו״ל להקשות ובפשיטות שסו״ס ה״ז רק תשלומין,
– בודאי שהרי זה ענין חשוב בהנ”ל אכן הטעם שלא דנתי בזה מכיון ששוברו בצדו, שהרי אצלנו דוחים אפילו זמן תפילה בשביל כוונה וטבילת בעל קרי ובודאי ענין זה שייך לדחות.
חשש הנ״ל שייך רק בדוחה למשך זמן רב וכפשוט,
– לפענ”ד, אינו מדוייק, עיין אגרות קודש שם “ובפרט בזמננו שכמה זמן בין הקימה לביאה בבית הכנסת אי אפשר שלא יבטא דברי תורה” ולא כולם הולכים למקווה מיד, ולא כולם יש להם מקווה ליד הבית
הרי יכול ללמוד בהרהור.
– תמוה! גם במקרה של אדמו”ר הנ”ל הוא יכול ללמוד בהרהור אז למה התיר לו. ובפרט תמוה שהרי ידוע לכת”ר שלימוד בהרהור אינו מקיים מצוות ת”ת
מיירי רק כשיתבטל לגמרי, שהרי רק באין לו מים אמרו כן – הא ביש לו מים ומחכה שיביאו לו מעולם לא שמענו שיקילו בזה. וה״ה בעניננו
– במחכ”ת, שוב אינו מדוייק וכנראה לכל מעיין במקור הדין באדמו”ר, שהרי מדובר שם שהוא קם בלילה ויכול לחכות עד שיאיר היום ואז ישיג מים והרי זה יכול להיות זמן מועט כגון שעה, ולמרות זה פוסק אדמו”ר כנ”ל. ומאי שנא בעניננו שלפעמים הוא שוהה זמן רב עד הטבילה
אין הנדון דומה כפשוט ולפלא הדמיון
– לא ירדתי לסוף דעתו.
3. והנה, המענה להשגותיו:
1. שהנהגה זו מפורשת בכ״מ – צויין אצלנו בהל׳ יומית הנ״ל.
2. באם לדעתו אפשר לדחות זמן תפלה מחמת טבילה (המקור?), וכש״כ ברכה״ש בזמנו – שוב ליתא להוכחה מאג״ק הנ״ל, דמיירי כשחייב לברך בזמנו דוקא.
3. באג״ק הנ״ל ״שכמה זמן״. ומינה שבזמן מועט לית לן בה (אף שבזה גופא צ״ע הגדר והטעם וכפי שהארכנו במק״א – צורף במכ׳ הקודם).
ואכן במי שזמן רב אצלו – מסיבות טכניות וכו׳ – מהיכא תיתי שידחה ברכה״ש.
4. לא כיוונתי כ״א לומר שאף שסו״ס אינו מדבר בד״ת אא״פ להשוות למי שמבטל לגמרי מד״ת.
ועוד להעיר: בלימוד בהרהור יוצא מצות והגית ומצות ידיעת התורה;
כשמבין דבר מתוך דבר א״צ לדבר ויוצא בהרהור;
במי שאא״פ לו להוציא בשפתיו יוצא בהרהור. (והארכנו בכ״ז במק״א).
ובכלל, מסתבר כיון שבע״ק הי׳ אסור ״מדין התלמוד והפוסקים״ בשעת התקנה – תקנת עזרא – בד״ת (ולא עוד אלא שלא הצריכו לבע״ק אפי׳ להרהר בד״ת) – ה״ה שאפשר להחמיר גם עתה כשבטלוה לטבילותא. ול״ד לחומרת הזהר שלא לדבר ד״ת לפני נט״י שאינו ״מדין התלמוד״. וראי׳ לד״ז, מזה שנתפרשה הנהגה זו בכ״מ ול״ח לביטול תורה. ועוד זאת שבנדון הנ״ל לכה״פ נטל ידיו מעט – שבזה רוה״ט עובר קצת אלא שאינו עובר ״מכל וכל״ (וגם בזה אריכות דברים אצלנו במק״א), משא״כ כאן שללא טבילה נשאר רוה״ט. [ועוד ועיקר, שבדין התלמוד א״צ אפי׳ ליטול מעט. ועכצ״ל שגם לדעת הזהר סגי בהא – עכ״פ בשעה״ד. והרי בשעה״כ הובא ד״ז כדוגמא – שבסידור ומהדו״ב הכריע כזהר ומקובלים. ומוכח שבנטילה מועטת ס״ל גם להזהר שלא יבטל מד״ת. ואכן, בכה״ח אף דבתר ד׳ הזהר ומקובלים גריר בכל ענין – בענין זה נטה קו ופסק כד׳ אדה״ז בסידורו. ובע״כ כנ״ל]. וראה בשו״ת ישכיל עבדי דלקמן שלא התיר אדה״ז רק באונס, שבכה״ג אין רשות לסט״א להיכנס בגבול הקדושה. משא״כ במי שנתעצל – אין שום היתר וחילל קדושת השם.
5. משה״ק בד׳ אדה״ז בסידורו שכ׳ שי״ב בטול תורה אף שאפשר בהרהור – הרי כ׳ אדה״ז שבפועל ״אין לו להרהר״. ואף שזהו רק בעודו מושכב – הרי אם יחמיר כחומרת הזהר שלא לילך ד״א ושלא ליגע במלבושיו – לכאו׳ ה״ה וה״ט.
ולהעיר משו״ת ישכיל עבדי ח״ו סי״א בחומר הענין אפי׳ לחשוב בד״ת לפני נט״י. עייש״ה. ויתכן שאדה״ז לא נחית לזה – כיון שמדינא – וגם ע״פ הזהר – אין איסור. ועוד זאת ועיקר דהתם מיירי כשמשכים בלילה דוקא ולכן חלילה ליבטל ולהמתין עד שיאור היום. (ואכן בהמתנה מועטת שיביאו לו מים – פוק חזי מאי עמא דבר).
6. לא נז׳ בדא״ח שאפשר לברך ברכה״ש בטומאה, כפשוט.
ב. מכתבו של הרה״ג רש״ט שי׳
1. להלן מכתבו מה שהעיר בהלכה יומית הנ״ל:
ואני בעניי לא זכיתי להבין הצ״ע במ״ש בשו״ת דברי שלום שאין קפידא באמירת ברכות, וגם לא הבנתי סברת כת״ר להחמיר ד״לא גרע מתורה ותפילה״. דהלא ידוע דלא קיי״ל להחמיר לענין תורה (דדברי תורה אינם מקבלים טומאה, ולהעיר ממענת הרבי לא׳ שרצה להחמיר שלא ללמוד תניא בלי ט״ע), ורק לתפילה מחמרינן, כמבואר בלק״ת פ׳ תבוא החילוק בין תורה לתפילה ״שלדברי הכל התפילה מקובלת יותר עם הטבילה…כי ענין טומאה וטהרה הוא בחי׳ מקיפים ועל כן שייך הטהרה דוקא לענין הריח שהוא ג״כ בחי׳ מקיף…והנה הקרבנות נק׳ ריח ניחוחי…והנה התפילה היא במקום הקרבנות והיא ג״כ בחי׳ ריח ניחוחי… וכיון שכן לכן צריך לזה טהרה…״. (וברכות אינם במקום קרבנות דוקא.)
ואדרבה, לענין ברכות השחר נראה דלא מיבעי שאין צריך להחמיר, אלא שלא נכון כלל להחמיר. דידוע מ״ש רבינו (אג״ק חי״ח עמ׳ רעז) שצריך לברך ברכות השחר מיד כשקם ממיטתו ושלאחרי זה הן רק בגדר תשלומין כמבואר בשו״ע אדה״ז ר״ס עא, ובינתים אי אפשר שלא יבטא דבר תורה (אג״ק חי״ח עמ׳ רעז. חי״ט עמ׳ שצ).
ועיקר שאלתי לדידן, לפי המבואר בלק”ת דמשמע שם שאין להחמיר בלימוד ושאר דברים, ושאפילו בתפילה קיי”ל להקל אלא שמ”מ יש להדר לטבול לתפילה (דוקא) כיון שקשור עם ענין המקיפים (משא”כ לת”ת וברכות). ולכן אדרבה לפי”ז היה נראה יותר שע”פ מ”ש כ”ק שמנהגינו מנהג חב”ד לברך ברכות השחר בבית, כיון שזמנו הוא מיד כשקם ממיטתו, ויש חשש שילמוד כו’, עדיף לברך מיד ולא להדר כלל כשאר הפוסקים המקובלים.
ומפני כל הנ״ל הי׳ נראה לענ״ד שאין להחמיר כלל בברכות. ואם למרות הנ״ל סובר כת״ר שיש להחמיר, אבקש ממעלתו לבאר טעמו ונימוקו (תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה).
2. להלן המענה למכתבו:
בהקדם שלא כתבנו שיש להימנע כ״א שכדאי להימנע וכפי שקיבלתי מחסידים ואנשי מעשה
ולהעיר שבאג״ק במעלת טבי״ע מציין לראות בהנלקט בטהרת יו״ט ח״י ע׳ שסה (שבדא״ג קיבל הסכמת כ״ק לכרך זה), ושם מיד בתחילתו נז׳ הנהגה זו. ובספרים מובא שהוא מהנהגת הבעש״ט – ודוחק לומר דלא קים לן הכי ומחלוקת במציאות. ובמק״א שהוא ע״פ האריז״ל (ואף שבראשית חכמה כ׳ עפ״ד האריז״ל שאין לבטל תורה במשך כל הלילה עד שיכול לטבול וכן בחולה – משמע דהא לא״ה ימתין עד אחרי הטבילה).
ובהיות וכבר נשאלתי בהנ״ל וקשה עתיקא מחדתא ועוד שאין הזמ״ג לענות לכאו״א עוה״פ ועוה״פ, הנני מצרף בזה ההתכתבות וכו׳ [וצירפנו מכתבים הראשונים הנ״ל].
נ.ב. שו״מ בראשית חכמה בפנים, שבאנוס לא יבטל תורה ותפלה וכן בלילה לא יניח מלקום באשמורת הבוקר ומשמע שבל״ז ימתין מללמוד.
וכן בהוספות מהרצ״א כ׳ שלא לבטל הלימוד כשאא״פ לו לטבול. ושם שא״כ יתבטל כל הלילה מתורה ועבודה באין לו מקוה. ומינה דמיירי רק בכה״ג.
ובמעורר ישנים סקט״ז לברך רק אשר יצר וא״נ וברכה״ת בכדי שיוכל ללמוד בהליכה לבית הטבילה ובחזרתו. ושם שהוא ״לערך שעה״. אלא ששם כ׳ ללמוד רק בהרהור שלדידן א״צ לברך ע״ז ברכה״ת.
ואדרבה – אולי יברר אצל בעלי מסורה מנהג אנ״ש מאז ומקדם במקום שהיו מקוואות מצויים. עכ״פ אני שמעתי מחסידים שהקפידו בזה.
ג. מצו״ב מה שכתבנו לח״א, בנוגע לברכת אשר יצר:
כמדומה שיש המשהים הברכה עד להטלת מים פעם הבאה אחרי הטבילה וסומכים על הדעות שאפשר בהכי. וראה אמרי פינחס (השלם, א, שער סדר היום אות קכז, ע׳ רלז) שבנצרך לנקביו באמצע תהלים מהרהר בברכה, ונפנה שוב אח״כ ובירך אז. וראה הליכות שלמה יג הע׳ כה שהקם באמצע הלילה לעשיית צרכיו יכול לא לברך ולסמוך על הברכה בבוקר. וראה שו״ת ויברך דוד א, יח.
אבל נחתינן לכמה שקו״ט, שהרי י״א שצריך לברך ב״פ. וי״א שאחרי זמן אין לברך. וי״א, שעכ״פ בנתאווה שוב עבר זמן הראשון. ובפמ״ג ז במ״ז ב שאם עבר זמן מהטלת מים ונזקק שוב יברך קודם על הראשון מחמת ס״ס, יעו״ש.
והנה, בהקדמת תולדות אדם מביאלא כתב להקפיד שלא לברך זולת מודה אני ואשר יצר. ופשוט, שבכלל זה גם שלא לשתות ללא ברכה. ושם שגם ק״ש יאמר באם זמנו עובר, שעובר זמן השני של אדה״ז והגר״א. ויש שהקפידו גם בזמן המג״א. וראה גם דרכי חו״ש ט שבירך רק ענט״י ואשר יצר, ובירך שוב – שנפנה שוב להתחייב – אחר הטבילה. וכבר כתב לברך אשר יצר קודם טבילה, בא״א מבוטשאטש מהדו״ק ד, א ד״ה אודות נטילת, (ושם דשאני המפיל ואשר יצר, משא״כ ברכת ענט״י). וכ״ה שם מהדו״ת פח ד״ה תקנת. ושם תקנא למג״א מא ד״ה אודות טבילה דברכות דינם כתורה ולא כתפלה. וכן באמרות טהורות להנ״ל פתיחה להל׳ טבילה. וידוע שהאריז״ל קרא ק״ש אחר תשה״מ, הובא בא״ר רצט. ובשם של״ה הביא שם רק לברך המפיל אח״כ. וראה כה״ח רמ, ד. וראה מזה בשו״ת להורות נתן ג, כ. מנח״י יא, ז.
ולהעיר שבשו״ת אגורה באהלך ע׳ תטז ובשו״ת שפתי נבונים או״ח מה, הקלו לברך בהרהור. ובשו״ת משפטיך ליעקב לברך בריך רחמנא. וצ״ע בכ״ז, וכל׳ הרמב״ם לענין בע״ק שאין מנהג להתיר האסור. ותמיהני למי שדימו לצמא במרחץ והקלו בהרהור וכדומה.
ולאידך, להעיר שמצינו בספרי חסידות (מאור ושמש ר״פ אמור בד״ה במדרש, בשם הבעש״ט והר״א מליזענסק) חומרא גם לא להרהר בד״ת עד שיטבול. (אבל בהוספות מהרצ״א סח: לדבר שום דבר של מצוה וקדושה זולת בהכרח גדול או בהרהור. ועוד שם סט: יקום וילמוד בהרהור וכו׳ או אם יצטרך לכתוב ד״ת יכתוב. וראה שלחן מלכים דיני טב״ע בטעם הצבי ג). ואף שבגמ’ מפורש דגם לפני שבטלו תקנת עזרא, וגם למ”ד הרהור כדיבור דמי, מ”מ מותר להרהר (וראה פמ״ג פח בא״א ב), א”כ מהכי תיתי להחמיר בזה בזמנינו שבטל תקנת טבילת עזרא, וגם קיי”ל הרהור לאו כדיבור דמי – אי״ז קושיא, שד״ז הובא בספרי חסידות, לא ע״ד ההלכה כ״א כמילתא דחסידותא כתוספת קדושה וטהרה יתירה. ומצאתי בטהרת התורה ארלנגר ח״ב, ג, ד שהוכיח שלכמה דעות אסור בע״ק גם בהרהור בד״ת.
ונשאלתי על אדם שמקפיד שלא לברך שום ברכה לפני טבילת עזרא, ואם הוא צמא בלילה הוא מבקש מאשתו שתוציא אותו בשנ”ב [ואף שבע״ק אסור גם בשוכ״ע, ראה ברכות כ, ב בתוד״ה כדאשכחן – אפשר שלא החמירו בשוכ״ע, כיון שאינו מדינא רק משום מילתא דחסידותא, שאינו מצד חובת טבילת עזרא אלא מצד חסידות יתירה שלא להוציא מפיו דבר שבקדושה. ובפרט שגם מעיקר חובת טבילת עזרא לפני שבטלוה לטבילותא, הותר לו לברך, רק לא ללמוד או להתפלל, וכדלקמן בארוכה. וראה בטהרת התורה שם ג, ג שהביא מכמה ראשונים, דלא כתוס׳, ושהותר לו שוכ״ע] – האם הנהגה זו נכונה להחמיר במידת חסידות ולהקל לצאת יד”ח בברכת הנהנין בלי הסיבה. ולפענ״ד, פשוט, שאין מקום לזה. ולא מסתבר לומר שמחמת הקפידא דינו כבור שסופר מברך ובור יוצא.
ובמה שכתבנו בדין עיקר תקנת עזרא אם תיקנו גם לברכות – הנה נחלקו תנאים אם מותר לברך, אבל ברמב״ם טור ועוד – הובא רק ק״ש ותפלה או תורה. ויתר על כן שברמב״ם תפלה ד, ו הביא הטעם משום הכון דקאי רק בתפלה ולא בברכה. (אלא דקאי אמנהג שנער וספרד לרחוץ ולא בחובת טבילה). וברמב״ם ברכות א, ט, שמותר לטמא לברך כל הברכות, ולא נזכר כלל, גם לא ממנהגא, בנוגע לבע״ק. ואפשר דקאי כר״י שעשאן כהלכות ד״א, וקאי בכל ברכות דרבנן. וראה בריטב״א ברכות כב, א. צרור החיים קצבי והגהות רש״ש בל׳ רש״י. ונחלקו בדעת ר״י אם הותר בק״ש, ראה תר״י וריטב״א.
והנה, סתם משנה ר״מ. ונחלקו בברייתא ר״מ ור״י, וקייל״ן ר״מ ור״י הלכה כר״י. והא דקייל״ן הלכה כסתם משנה, במקום פלוגתא דר״מ ור״י, תליא באשלי רברבי – ראה הדעות ברי״ף ורא״ש שבת קכד, ב. מגיד משנה שבת כ, ד (בדעת הרמב״ם דבי׳ עסקינן). וכש״כ בנדו״ז שיש מחלוקת בסתם משנה גופא, ואינה סתם גמור – ראה כנה״ג או״ח בלשונות הרמב״ם בכורים ד, ג. ועוד. בדעת הרמב״ם בכלל דהלכה כסתם משנה לגבי ר״מ ור״י – ראה גם רמב״ם ברכות י, טו ובהשגות הרמ״ך שם. פרה אדומה א, יא ובכס״מ שם.
ובלא״ה, הא לא קייל״ן הכא כסתם משנה, דאנן קייל״ן כריב״ב שד״ת אין מק״ט. ויש לדחות שבאמת אית לן תקנת עזרא אלא שלא פשטה ונהוג עלמא כריב״ב. אבל ראה שו״ת שאג״א יא ד״ה ואל תתמה. וכ״ה בכ״מ דהלכה כריב״ב. ותלוי בפלוגתא בעיקר דעת ריב״ב, אי ס״ל שלא תיקן עזרא כלל, או שהתנה שכל הרוצה לבטל יבטל, או מחמת שלא פשט איסורו.
ובאמת, דעת ר״מ הוא גם סתם משנה בתרומות א, ו. וראה פי׳ ר״י בן מלכי צדק שם. אבל ברמב״ם תרומות ו, ד, השמיט בע״ק. ובר״י קורקוס שם דסתם משנה כר״מ, ואנן קייל״ן כר״י. (אלא שבסו״ד כתב מחמת שבטלוה לבטבילותא. וה״ז כריב״ב). וברוך שכיוונתי.
וראיתי שעמד בדעת הרמב”ם לענין ברכות גינת ראובן (שווארץ) תרומות א, כג. ולפלא שלא ציין לדברי רי״ק.
וראה גם נמוק״י ברכות שם שמנהגנו כר״י. ואולי צ״ל כריב״ב. ודוחק דהא קאי אמתני׳, ולא נזכר שם ריב״ב. ואולי מיירי התם רק לענין ברכות שלמעשה נהגו שמברכים. ואה״נ שנהוג גם לתפלה ולתורה.
גם בעיטור סוף הל׳ מילה נזכר שנהוג כתלתא סבי ומותרים בד״ת, וכי היכי דמותרים בד״ת ה״נ בברכות דקייל״ן כר״י דאמר עשאן כהלכות ד״א. והיינו דפתח בריב״ב וסיים בר״י. ושוב הביא מרה״ג שבתורה מותר בברכה אסור. ולכאו׳ כוונתו גם לתפלה.
[וכתב אלינו ידידנו הגר״א גלינסקי שליט״א: נראה מלשונו שהיתרא דריב”ב מטעם אין דברי תורה מקבלין טומאה הוא רק בדברי תורה אבל לא בברכות [ותפילה], ובהם הטעם הוא משום דקיי”ל כר’ יהודה. ונמצא שיש כאן שני טעמי היתר נפרדים, על דברי תורה מטעם ריב”ב שאין ד”ת מקבלין טומאה, ועל ברכות [ותפילה] מטעם דקיי”ל כר”י. ולכאו’ זה גופא חולק רבינו האי וסובר שאין הלכה כר’ יהודה, ולכן באמת סב״ל שברכות אסור גם כהיום [וגם תפילה וכמובא בראשונים משמו]. וזהו ג”כ דעת המאירי כפי שהזכיר כת”ר [= לקמן]. ונמצא שהוא מחלוקת ראשונים, ואולי הוא תלוי בנידון הכללי אם קיי”ל כסתם מתני’ במקום ר”י או כר”י.
ואולי לפי”ז נוכל לבאר דברי מהר״י קורקוס הנ”ל שפתח בהא דהלכה כר’ יהודה דמתני’ וסיים בהא דבטלוה לטבילותא – שלעולם אין כוונתו להיתרא דריב”ב, אלא שבא “להוכיח” דקיי”ל כר’ יהודה דמתני’ ושלדבריו ה”ה כל הברכות, מהא דאמרו “בטלוה” לטבילותא, ומשמע שאין כלל חיוב טבילה ואע”פ שאין שייך בזה הטעם שאין דברי תורה מקבלין טומאה, [שמה”ט סב”ל לרב האי שבאמת אסורות], ובהכרח שקיי”ל כר”י דמתני’ וממילא זה בלא”ה מותר מדינא, ולא נשאר רק ד”ת וע”ז מועיל טעמיה דריב”ב, ובזה מובן היטב המשך לשונו שאין כאן שני טעמים, אלא “ראיה” לטעם הראשון ודו”ק.
ואם כנים הדברים יהיה מוכח בדברי מהר״י קורקוס שגם תפילה דינה כברכות, שהרי מוכרח שיהיה “ביטול” לטבילה, וטעמיה דריב”ב אינו רק על תורה. אבל בנקודה זו אין כן דעת הרמב”ם שהזכיר האיסור של תפילה ולא הזכיר האיסור של ברכות. וצע”ק שדבריו על הרמב”ם ולהנ”ל לא יתאימו לדעת הרמב”ם עצמו, וצ”ע. עכ״ד].
ובראבי״ה ברכות סח, מצינו נמי עד״ז, שכתב: דנהוג עלמא כריב״ב וכו׳ ותו דלא סמכינן עלה (על המשנה שיורד לטבול) ה״נ בתפלה וכו׳ ברכות וד״ת שוים וכיון דנהוג כריב״ב אזלא לה חומרא וכו׳, ותו דק״ש וברכותי׳ משמע שהקלו בהן דמסיק עלייהו עשאום כהלכות ד״א, עכ״ל.
ומדבריו מוכח שהסברא דעשאום כהלכות ד״א הוא לדינא, ושהוא בכלל היתר דריב”ב שאין ד”ת מקבלין טומאה, וגם בכלל היתר דר”י דמתני’ [ולא כהעיטור ור״י קורקוס שלדידהו אינו בכלל היתר דריב”ב. והעיר הגר״א גלינסקי שליט״א: לפי”ז אין להוכיח מכל אלו שכתבו בטלוה לטבילותא לגבי ברכות דסב”ל דאין הלכה כר”י, שהרי יתכן ששני הטעמים נכונים כל אחד לעצמו וכדעת הראבי”ה, ונקטו חדא מתרי [ובפרט שרצו לנקוט טעם המוסכם].
עוד מוכח מדבריו שדין ברכות כד״ת. וכ״מ באו״ז הל׳ בע״ק קיז, ושתפלה אינו בכלל ד״ת. ויתר על כן, בהשלמה ומאורות פסחים ז, א שהביאו ב׳ דעות בדין בע״ק אחרי שבטלוה לטבילותא, דעת הרי״ף שמותר בברכות כמו בד״ת אף אם יהי׳ אסור בתפלה, (וכ״ה משמו בהמכתם שם), ודעת רבינו אפרים שהותר בד״ת אבל לתפלה ולברכות אסור (והוא כדעת רה״ג שהובא בעיטור), ושהעיקר כרי״ף. (וראה בארוכה אור לישרים רייכמאנן ברכות ע׳ פד. וראה מה שפי׳ בפני זקן ברכות שם). ומדבריהם מוכח דלא קייל״ן כר״י. ולפלא שבמוע״ז א יוהכ״פ נה, נסתפק בדבר מעצמו. ולא הביא שנחלקו ראשונים בדבר.
כן במאירי ברכות כ, ב, כתב דלא קייל״ן כר״י, ושבשעת התקנה הי׳ אסור בהלכות ד״א.
ומזה גופא שבכ״מ נזכר שבטלוה לטבילותא גם לגבי ברכות, מוכח שלא סברו לדינא כר״י. והנה, ברש״י פסחים ז, ב ד״ה שאכתי, נראה דקייל״ן שבע״ק אסור בברכה. והוא בשיטת רב חסדא שם. ומשמע שלא תפסו כר״י. ולצל״ח דלקמן – יש ליישב דשאני ברכת המצוות. ואכן בתוס׳ הקשו דנהגו עלמא כריב״ב. ובאמת, תמוה הדבר דקאי בזמן האמוראים הרבה אחרי שבטלוה לטבילותא. ומשמע דקאי בדעת רבינו אפרים שלא בטלוה לברכות. ועוד בישוב דעת רש״י כתב הרא״ש ברכות ז, לד, שהשאירו הדין כבשעת התקנה. ומשמע עכ״פ שבשעת התקנה לא עשו כדעת ר״י. ובתוס׳ חולין קלו, ב ד״ה כרבי, כתבו ליישב דאף שבטלוה לטבילותא הרבה החמירו לטבול. וגם מזה נראה שהחמירו גם לגבי ברכות.
ובאמת, אם נקטינן שהלכה כריב״ב בפשיטות (ולא רק שלא פשטה התקנה, או שהמנהג הוא שלא אליבא דהלכתא והניחו הדבר על מנהגם) – ודאי אאפ״ל בחדא מחתא שהלכה כר״י. [אמנם, העיר הגר״א גלינסקי שליט״א, שלהמבואר בדברי בעל העיטור דטעמי׳ דריב”ב שייך רק בדברי תורה (וכ״ה גם לדעת רה”ג, אלא שנחלקו אם קיי”ל כר”י דמתני’ או לא, או אם ברכות בכלל דברי ר”י, אבל לכו”ע אינו כלול בהיתר של ריב”ב, וכמבואר בדבריהם), א”כ אין סתירה בין הדברים, ואף אם הלכה כריב”ב עדיין יתכן שיהיה הלכה כר”י או שלא].
והנה, בחרדים, פני משה, מראה הפנים ועוד לירושלמי ברכות ג, ה (ובשנות אליהו ברכות כ, ב) שלר״י גם מתפלל. ולפ״ז, אא״פ ליישב בדעת הרמב״ם שנקט כר״י. ולכאו׳ ס״ל לכולהו בפשיטות שההיתר לומר ברכות קאי גם אברכות שבתפלה. ובהקדם, שכנ״ל נחלקו אם הותר ק״ש לר״י, ראה תר״י. מאירי. מפרשי המשנה. אבל י״א שלר״י מהרהר בק״ש, ראה שטמ״ק. ריטב״א שם. ולא מצאתי בהם להדיא בנוגע לתפלה. ונראה שנקטו שפשוט שמתפלל כדרכו. גם בתוס׳ רעק״א ברכות ג, ו, כתב שלר״י קורא ק״ש ומתפלל, ורק בתורה שצריך להעמיק בהם חייב טבילה.
אמנם, לכאו׳ לרמב״ם שבי״ד אחרי עזרא תיקנו לתפלה, צ״ע לומר דר״י פליג בגוף התקנה. ומצאתי בזיו משנה לרמב״ם תפלה ד, ו, בדעת הרמב״ם שהי״ד שאחרי עזרא תיקנו לתפלה (שנתקשו בזה), שר״י לא פליג על התקנה לתפלה, אבל תיקנו רק בתפלה בלחש שהוא כעומד לפני המלך, משא״כ בשאר ברכות. וכיוון לגוף הסברא בברכת ציון (אבא שאול) ברכות קלד, ב בסופו. (ויסוד סברת הזיו משנה מצאתי גם במרכה״מ אלפאנדרי לרמב״ם תפלה שם בשם מהר״י הכהן, ובנחל אשכול ק״ש ה. אבל באו״א שעזרא תיקן רק לד״ת, ונחלקו ר״י ורבנן אם לגזור לק״ש וברכותי׳). והדבר עולה בקנה אחד עם מש״כ הפמ״ג פח במ״ז א, בהסברת דעת הרמב״ם, דל״ש רתת וזיע רק לגבי ק״ש וד״ת, ולתפלה הוא מטעם שלא יהא מצויין. ולפ״ז, לכאו׳, לברכות ליכא תקנה כלל.
אלא שלכמה דעות שיטת ר״י שבע״ק מברך היא רק כשאין לו מים. ואכתי תיקשי במה שהשמיט הרמב״ם דין בע״ק בברכות, דהיינו כשיש לו מים.
וראיתי בס׳ קודש ישראל לר׳ אביעזר מטיקטין ד, ב ובביאור הלכות שם שכתב מד״ע דקייל״ן כר״י. (וטעמו משום דסוגיא אזלא כוותי׳). ובטהרת התורה הביא גם מספר חדשים גם ישנים שנקט בפשיטות שהלכה כר״י. ותמה ע”ז מנ”ל. אבל להנ”ל יש יסוד לדבריו בגדולי הראשונים].
אלא שמפרש בדעת ר״י שחייב רק בברה״נ. ונראה שנגרר אחרי פי׳ הצל״ח, שהותר ברה״נ מצד הלכות ד״א, וק״ש וברכהמ״ז מחמת שהם מה״ת (אבל לא ברכות ק״ש). ולפ״ז אסור בתפלה. ולצל״ח אפשר שהוא פלוגתת בבלי וירושלמי. ולבבלי אינו מתפלל. או שמפרש בירושלמי באו״א. ולהעיר מראבי״ה ברכות סט, דאפשר שהכוונה בירושלמי לריב״ב ולא לר״י. וראה בכ״ז דברות יוסף לוי ברכות כב, א.
לאידך, בבירור הלכה פח, כתב מד״ע דאנן לא קייל״ן כר״י. וכבר העיר בעצמו בבירור הלכה תנינא קב, שלא נת׳ בפוסקים אם הלכה כר״י, שרוה״פ השמיטו דינים אלו כיון שבטלה תקנת עזרא.
(ודבר פלא מצאתי בטוב ראי׳ חולין ב, ב, שלר״י רק בברכהמ״ז היקל ולא בברכת שחיטה שאפשר שישחוט אחר).
והנה, בדעת אדה״ז בשו״ע קפה. ג משמע שפסק כר״מ שבע״ק מהרהר ברכהמ״ז. אלא שי״ל דלא נחית לענין דינא. וקאי הכא בשיטת ר״מ.
ושלחתי דברינו לידידנו הגר״א גלינסקי שליט״א, ושיבצנו הערותיו לעיל. וסיכם הדברים יפה במכתבו, שיש כאן שני נידונים, נידון אחד מה התיר ר’ יהודה [ומצינו בזה ג’ דעות, או רק ברכהמ”ז וברכה”נ מצד שיש חסרון דרך ארץ שלא ליהנות בלא ברכה כדעת הצל״ח, או כל ברכות מצד שאי”צ עמקות וכהלכות דרך ארץ כדעת תר״י, או כל ברכות דרבנן ומצד שאין קדושתם כקדושת דברי תורה כדעת הריטב״א].
ונידון שני אם הלכה כר’ יהודה [אי משום דר”מ ור”י הל’ כר”י אי משום דסוגיא כוותיה], ובזה מצאנו מחלוקת מפורשת בין בעל העיטור ודעמי׳ לרה”ג והמאירי, ולכאו’ דעת הרמב”ם כבעל העיטור.
#23241
