אמירה לנכרי להזמין מקום חניה

 

שאלה:

יהודי נוסע עם ילדיו הקטנים בקיץ לנופש בארה”ב. מסלול הטיולים כבר מתוכנן, ובאחד הפארקים הגדולים שהוא מתכנן להיות יש מצוקת חניה גדולה. מי שרוצה לחנות צריך להזמין מקום חניה בתקופה זו. האתר להזמנת חניות נפתח בתקופה זו פעם בחודש, וכל המקומות נתפסים בדקות הראשונות.

דא עקא שבחודשיים הקרובים התאריך יוצא בשבת, ובחודש שאח”כ זה כבר מאוחר מידי.

הוא רוצה לבקש מגוי שיזמין לו.

הנסיעה מתוכננת כבר ולא שייך שיבטל הנסיעה. וגם אם נאמר לו שאסור להזמין, יסע. אלא שאם לא תהי׳ לו אפשרות להזמנת מקום החני׳, יחנה במרחק של כחצי שעה או יותר הליכה, שגם יקר יותר וגם צער בשביל הילדים הקטנים.

 

מענה:

יש מקום לשקול להתיר בתנאים מסויימים. והכל לפי הענין.

 

מקורות:

הנה כמדומה שאין מי שיאמר שבהשתמשות באינטרנט בשבת יש איסור דאורייתא. ואין כאן שום סגירת מעגל ולא תיקון מנא. ובנוגע לכתיבה, נמנו וגמרו שבכתיבה במחשב הוא רק דרבנן.

ובכל אופן, להמקובל שהוא דרבנן, הו״ל שבות דשבות, ולכאורה הוא גם הפסד מרובה שהרי יצטרך לחנות במקום העולה תקלין טבין, או שיגררו לו הרכב. (וראה אצלנו במק״א במי שחנה בטעות במקום לא חוקי ורוצים לגרור הרכב – שח״א שליט״א רצה להתיר אפילו בדאורייתא לבקש מגוי להפעיל הרכב ולחנות במק״א, מחמת שאדם בהול על ממונו. ודימה לההיתר להקיז דם מחמת שבהול על בהמתו. וכתבנו שם בשלילת ההיתר, ושלענ״ד שגה ברואה, שאין להתיר במקום הפסד אמירה לנכרי בדאורייתא, עיי״ש).

ואכן הכל תלוי במציאות אם ניתן להשיג חני׳ במחיר גבוה יותר או לא. ואם הוא הפסד מרובה – והכל לפי עשרו.

 ומכיון שיש לו ילדים קטנים, מקום לומר שג”ז היתר מחמת צער ההליכה. והכל לפי הענין.

והנה לכאורה יש לדון, דבשלמא אם נקלע ע”ש סמוך לכניסת השבת למקום כזה שייך שפיר שיהא בגדר הפסד, אבל בנדו״ד אין כאן הפסד ממון מעיקרא, והנידון רק אם יסע לפרק זה, או שיבטל חלק זה מהתכנית, ומהיכי תיתי להתיר בשביל צורך זה אפילו רק שבות דשבות, שאין רק מקום הפסד, אלא ביטול בילוי. וגדר הפסד בפוסקים הוא תמיד באופן שיפסיד מהכסף ששייך לו כבר, כמש”כ בשו”ת מהרש”ל ק, לענין מכס דחשיב הפסד מרובה משום שהמכס שייך כבר לישראל, ואם הגוים העוברים בשבת לא ישלמו הרי הישראל מפסיד מהכסף שלו ממש, אבל הפסד מרחץ או חנות אין זה רק מניעת הרווח.

ובפרט שעיקר ההיתר של שבות דשבות במקום הפסד אינו ברור, ונחלקו בזה הראשונים.

[ויש להוסיף בה, וכפי שהעיר אחד מחשובי הרבנים שליט״א, שסוגיית אמירה לגוי קשה ומסובכת מאד, עם הגדרות דקות דק מן הדק, ואפשר לומר עליה הגדרת הפמ”ג “היודעים מועטים, והמורים מרובים”. וחז”ל החמירו מאד באיסור זה, שהרי בדליקה לא התירו לומר לגוי לכבות גם אם ישרף כל רכושו. ולרוב הפוסקים דס”ל דמלאכה שאצל”ג פטור, ה״ז  רק שבות דשבות, ואעפ”כ העמידו חכמים דבריהם, ומשם באמת למדו הפוסקים שצריך למסור כל ממונו שלא לעבור גם על איסור דרבנן. ולמה לנו לחפש פירצה דחוקה לאדם המבקש לעבור על איסור זה לצורך בילוי בעלמא].

אבל באמת, מדינא פשוט שג״ז הפסד. ולא בשביל שהוא טיול – נשתנה הדין. ולא שמענו שמי שנוסע לקיץ לא הותר לו שבות דשבות במקום הפסד מחמת שיכול לישאר בבית. אתמהה. ולא דמי לשקו״ט במניעת הריוח. וגם בזה, ריוח גדול כהפסד דמי.

והרי פשוט שיסע לטיול בכל מקרה. ויודע צדיק נפש בהמתו. והשאלה רק אם יהא לו הפסד כספי מזה שאין לו מקום חני׳.

ובעיקר הענין בגדר הפסד בכגון דא, לכאורה מקום לדמות למה שאסור לומר לנכרי לשרות בשר שיום שלישי שלו בשבת, מחמת שאינו הפסד כ״כ, לפי שיכול לאוכלו צלי. ומשמע שאף שרוצה דוקא במבושל, אי״ז טעם מועיל להתיר. וה״נ, הרי יכול שלא לנסוע.

אבל יש לחלק בקל, דהתם ההפסד הוא בהבשר, והבשר אינו נפסד רק שיורד מדרגת בשר שאפשר לאכלו מבושל לבשר שאפשר לאוכלו רק צלי, שהוא הפסד קטן. אבל כאן כיון שתיכנן לנסוע, ההפסד בין קניית חני׳ יקרה ביותר לשאר חניות הוא מרובה. ומה שבאמת אינו צריך לנסוע – אי״ז מן הענין.

ועד״ז במג״א שלא, ה שאין להתיר הבאת התינוק למול בביהכ״נ, לפי שאפשר למול בביתו – הנה התם הדיון מטעם אחר, שכוונתו שמה״ט שאי״ז מצוה. וגם בזה לא ברירא מסקנת המג״א (ממה שציין אח״כ לסי׳ רעו – ראה באה״ט שמט, ד. משנ״ב שלא בשעה״צ יב. וראה אדה״ז שלא, ח).

וכבר כתבו בכ״מ שאמירה לנכרי בגדר הותרה ולא דחוי׳. אלא שלא ברירא מילתא.

אמנם, גם למ״ד שכל היכא דאפשר ע״י ישראל מהדרינן אהיתרא, ושהותר רק בלא פשע (וראה שו״ת אמרי יושר א, פה) – אינו מוכרח שיאסרו בנדו״ד שאין ברירה אחרת אלא לבטל הטיול.

ונדו״ד, באמירה מע״ש קיל טפי. וראה מהרא ששון קנו.

וכמדומה דנו בזה בנוגע סידור מראש מלון לשבת באופן שצריך לבקש מגוי להכניס הכרטיס מגנטי (ואכ״מ בגוף הענין), הן באופן שיכול להחליף למלון אחר אלא שיש בזה הפסד, לפי שמחירו יקר יותר, וההיתר משום הפסד, או בעצם הענין, שהוא צורך גדול ליכנס לחדרו בשבת. וכמדומה שרבו המתירים אף שאינו מוכרח כלל בהטיול.

והנה, בב״י רמד ד״ה כתב המרדכי, שלא רק כשכבר קנה המכס התירו,  או כשקונה כדי להציל חוב, אלא גם לקנות מכס להדיא משום הרווחה שרי, דבשעת קני׳ לא עביד איסורא ולכי מטי שבת כיון שכבר קנוי הוא שרי להשכיר גוי בקבולת לקבל המכס משום פסידא. ודון מינה.

ואמנם נחלקו בשו״ת אמרי יושר א, מא וחזון נחום כח, אם אפ״ל שההיתר במכס בקבולת הוא גם בשכיר יום כשאא״פ בקבלנות. ובחזון נחום כתב להעיר שבמסבב לעצמו האונס לא מיקרי אונס. (וראה אדה״ז רמד, יב. דברי מלכיאל ד, ד ד״ה והנראה. ובשעה״צ רמד דלקמן משמע נמי שהותר בשכיר יום בדאא״פ. וראה בארוכה אצלנו 30207). ויש לחלק.

ויש לקשר לסוגיא דאישתפיך חמימי והפלגה בספינה ג״י.

ועדיין י״ל ששבשד״ש במקום הפסד הותר רק בדיעבד, ולא מבעו״י, ראה אדה״ז שג קו״א א. בה״ל שלא ד״ה וע״ל. שעה״צ רמד, לה. מחזה אברהם שטיינבערג או״ח קכב ד״ה ומ״ש. וראה שו״ת אג״מ או״ח ג, סוסי׳ מב. ולהעיר מרא״ש שבת טז, י: היזק הבא לאדם פתאום. אבל בב״י שלד, כו, דאורחא דמילתא נקטו.

אבל גם בזה, בלית ברירה מתירים לו.

והנה אחד הרבנים הציע לומר לגוי ברמז לפני שבת ובדרך ציווי “למה לא הזמנת לי פעם שעברה כשהיה בשבת מקום חניה” (סימן שז ב).

אלא שאין זה מציאותי, שאמירה זו שייך להתיר רק בגוי שהוא רגיל אצלו בביתו ועושה דברים גם בלי צווי הישראל, וברמז לבד מבין מה שהישראל רוצה, אבל פה הרי צריך לומר לגוי בדיוק באיזה חני׳ הוא רוצה מקום ובאיזה זמן, ולא שייך כלל שהגוי יעשה לבד הפעולה עד שהישראל יסביר לו כל הפרטים והרי זה אמירה גמורה ולא רמז בעלמא. ‫אלא שיכול לומר ‘אני צריך חני’ וכן עוד נוסחאות, רק שלא יגיד לו ‘תעשה כך וכך’. ואם באמת יכול לעשות כן דרך סיפור דברים בעלמא, בלי שום רמז שרוצה שהגוי יעשה בשבילו איזהו פעולה, אולי יש מקום להתיר, אבל במציאות נראה שהוא רחוק מאד לרמז על מעשה התלוי בהרבה פרטים (זמן, ומקום החני׳, פרטי המזמין וכו’ וכו’) בלי שום רמז שרוצה שהגוי יעשה משהו בשבילו (ואולי שייך באופן הגוי משמש כמזכיר שלו ויודע כל פרטיו)

ויל״ע אם נחשב שיש לו הנאה מגוף המלאכה, שא״כ לא מהני גם אם יצליח לרמז לגוי דרך סיפור דברים, שאי״ז מתיר האיסור ליהנות ממעשה גוי, שהרי גם אם הגוי עשה כן מעצמו בשבילו אסור ליהנות מעשיית הגוי (ומה שהתירו הפוסקים לומר למה לא עשית כן בשבת שעברה, היינו דוקא בדברים שאין גוף הישראל נהנה מהם כגון כבוי נר, או הוספת נר במקום יש כבר אור וכו’). ואם יש הנאה מגוף המלאכה – צריך להמתין עד כדי שיעשה, וכאן לא שייך להמתין עד כדי שיעשה, שהרי פעולה זו לא שייך לעשותו רק בשבת. וה״ט, כיון שרק מסדר לו אישור לחנות ולא נותן לו הנאה מגוף הדבר (כעין מבריח ארי). והחני׳ קיימת והגוי רק סידר שהחני׳ תהיה שמורה לו. אבל יותר נראה שה״ז מעשה שכירות גמורה, כמו  ישראל שאמר לגוי שישכור לו  דירה וכו’ בשבת. וממילא ההשתמשןת בגדר הנאה גמורה.

ועוד הציעו, שיכול לומר לו הזמן לעצמך ואני אקח ממך כמבואר בסי’ שז, ג. אמנם, כבר העירו מדברי הפוסקים רנב, ב, ושם ד, שגם אם הנכרי עושה משלו, אסור לישראל לומר לו תעשה בשבת ואני אקנה ממך, וכ”מ בש”ע אדה״ז שם ט.

וכתב אלינו ידידנו הגר״י וקסשטוק שליט״א בעל בירורי סוגיות (העתקתי החלק השייך לנדו״ד ובשינויים קלים): כתב המחבר (סי׳ רנב סעי’ ג’) שכתב “אסור ליתן לא”י מעות מע”ש לקנות לו בשבת, אבל יכול לומר לו: קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך לאחר השבת”. ומקור דין זה הוא ממה שהביא הב”י בשם הגהות מרדכי והגהות מיימוניות. , והי׳ מקום לומר דשם מיירי שהישראל אינו מתחייב להגוי לחזור ולקנות ממנו מה שקנה, אלא שאומר “אם אצטרך אקנה ממך לאחר שבת” ואינו ברור שיהיה לישראל תועלת מעשיית הגוי ולכן אין בזה איסור, אבל המשנ”ב (ס”ק י”ג) כתב “מקור דין זה נלמד מהא דלקמן סימן תמ”ח ס”ד לגבי חמץ ועיין בב”ח ובא”ר שמצדדים שם דאפילו אם מבטיחו שיקנה ממנו אח”כ ג”כ מותר כיון דעכשיו קונה לעצמו”. ומבואר מדבריו דס”ל דגם באופן שהישראל מבטיח להגוי שיחזור ויקנה ממנו אין איסור לומר לגוי שיקנה הואיל ובשעת הקניה הוא קונה לעצמו, וכ”מ מדברי ש”ע הרב (סעי’ י’) שם שכתב “מותר לומר לנכרי בערב שבת הילך מעות בהלואה וקנה בהם לעצמך חפץ פלוני למחר ביום השוק ואני אחזור ואקחנו ממך אחר השבת בפירעון חוב מעות אלו ואתן לך ריוח”. ומבואר מדבריו דגם אם מבטיחו לחזור ולקנות ממנו ג”כ מותר. [והנה בדברי הגר”ז מפורש דגם באופן שהישראל מביא המעות לגוי ואומר לו לקנות לעצמו אין בזה איסור, וכ”מ מפשטות לשון הש”ע דמה שמותר לומר לו קנה לעצמך היינו גם באופן שהישראל הביא המעות לגוי, והקשה בתה”ל (אות ג’) שהרי קיי”ל דאם הישראל אומר לגוי לעשות מלאכה בחפצי הישראל גם אם אין לישראל שום הנאה מעשיית הגוי אסור, וכתב בתה”ל ואין לומר דשאני התם שאומר לו לעשות בשבת, שהרי מדברי ר”ס גאון שהביאו הראשונים בב”מ שם (הרא”ש שם סי’ ו, ובחי’ הר”ן ונמוק”י שם) מבואר דס”ל דמה שהישראל אומר לגוי לפני הדישה חסום פרתי הרי זה כאילו אומר לו בע”ש, ואעפ”כ קיי”ל דהואיל ומעשה העבירה נעשה בחפצי הישראל גם באופן שאין לגוי שום תועלת יש בזה איסור אמירה, וא”כ הרי מפורש דגם אם הישראל מביא חפצו לגוי בע”ש ע”מ שיעשה בו הגוי מלאכה בשבת אסור (ועי’ משנ”ב ס”ק ע”ד שציין לא”ר שכתב שגם אם הישראל מביא חפצו לגוי בע”ש יש איסור, והא”ר הביא ג”כ ראיה זו מדברי רס”ג) ועיי”ש בתה”ל שנשאר בצע”ג.

אבל לענ”ד לק”מ, דיש לומר דמה שיש לאסור ליתן לגוי לעשות מלאכה בחפצי הישראל, היינו דוקא אם בשעת עשיית המלאכה עדיין החפץ שייך לישראל, ומה שכתב הא”ר לאסור היינו דוקא אם הישראל אינו מקנה את הבשר להגוי, אלא הואיל ומוטל עליו לזונו נותן לו בשר ע”מ שיבשלנו לעצמו, אבל אין הגוי יכול לעשות עם בשר זה מה שהוא רוצה, ובאופן זה יש איסור גם אם מוסר לו בע”ש, אבל אם הישראל מקנה את הבשר לגוי קנין גמור יש לומר דגם אם נותן לו הבשר בשבת עצמה אין בזה איסור, שהרי אינו אומר לו לעשות מלאכה בחפצי הישראל, שהרי בשעה שיעשה המלאכה הבשר כבר שייך לגוי (ולפ”ז נצטרך לומר דמש”כ בש”ע שאסור למסור לגוי בשר בשבת ע”מ שיבשלנו לצורך עצמו, היינו דוקא אם אינו מקנה לו הבשר, שו”ר שכ”כ מסברא בחו”ב סי’ כ”ט ס”ק ט’) וגם אי נימא דבמוסר לו בשבת עצמה יש לאסור גם אם הישראל מקנה לו החפץ, מ”מ י”ל דהיינו כשמוסר לו בשבת עצמה, דהרי זה כמוסר לו חפצו ומקנהו ע”מ שיעשה בו מלאכה, אבל מש”כ הא”ר לאסור גם במוסר לו בע”ש י”ל דהיינו דוקא שאינו מקנה החפץ לגוי, אבל אם מקנה לו החפץ בע”ש, אין זה דומה כלל לעשיית מלאכה בחפצו של ישראל (ועיקר ראיתו של הא”ר הוא ממה שדימה הרס”ג מוסר פרתו לגוי ע”מ שיחסום השור ויחרוש בו דישה של הגוי, לצווי לגוי לעשות מלאכה בע”ש, ומזה כתב להוכיח דגם אם מצווהו מע”ש לעשות מלאכה בחפצי הישראל אסור, ומשם אין להוכיח רק באופן שהישראל אינו מקנה החפץ להגוי, שהרי שם אין הישראל מקנה פרתו לגוי, אבל אם מקנה חפצו לגוי בע”ש ודאי מסתבר שאין לאסור). ועי’ בשו”ת דברי נחמיה (ביאורים על הב”י סי’ ש”ז) שעמד על הקושיא הנ”ל וכנראה התכוון לתרץ כן, אבל עי’ ש”ע הרב ק”א סי’ רמ”ה (סוף ס”ק ד’) דנראה מדבריו דנסתפק דאולי יש לאסור במצווה לגוי לעשות מלאכה בחפצו גם אם הקנה לו החפץ לפני שבת, עייש”ה, וצ”ע]

אלא שיש להקשות ע”ז, דמדברי הפוסקים בסי’ רנ”ב (ב”י שם סוף סעי’ ד’, וביה”ל שם סעי’ ב’ ד”ה ליתן) משמע דלענין גוי העובד בקבלנות בשביל ישראל אין הבדל בין אם הגוי עושה המלאכה בחפצי הישראל, לבין אם הגוי עושה המלאכה בחפצי עצמו, ובכל מקום שאסור ליתן למסור חפצו בקבלנות לגוי כגון אם יחד מלאכתו לשבת, או בלא קצץ אם אין הגוי יכול לגמור המלאכה עד שבת, גם אם הגוי עושה המלאכה בחפצי עצמו אסור, וא”כ מבואר מזה דלצוות על הגוי לעשות בשבת מלאכה בקבלנות אסור, גם אם הגוי עושה המלאכה בחפצי עצמו כמו שאסור לצוותו אם הגוי עושה המלאכה בחפצי ישראל, וא”כ למה מותר לומר לגוי “קנה ואני אקנה ממך” גם אם מבטיחו שיקנה ממנו

ועי’ בתה”ל (סי’ רנ”ב אות ו’) שכתב להקשות סתירה בדברי הגר”ז, דלענין גבינות כתב בסוסי׳ שה, דאם הגוי עושה גבינות לעצמו מותר לישראל לומר לו שיעשה גם בשבת, גם אם הגוי עושה הגבינות אדעתיה למוכרם לישראל, ומצד שני בסי’ רנ”ב סעי’ ט’ כתב לענין גוי העושה מנעלים מעורות שלו שאם אינו מפורסם שעושה כן בשביל ישראל א”צ למחות בו, ומסיק “ואף לכתחלה מותר לצוות את הנכרי לעשותם אפילו בערב שבת סמוך לחשכה רק שלא יאמרו לו שיעשה בשבת” ומפורש בדבריו דהגם שהגוי עושה מלאכת עצמו בחפצי עצמו אסור, מ”מ הואיל ועושה ע”מ למכרו לישראל, אסור לישראל לומר לו שיעשה כן בשבת, והרי הוא סותר א”ע למש”כ בס”ס ש”ז.

ובס’ שמיטה כמצוותו (להרב קסירר) האריך בקושיות אלו, ובשער ה’ פ”ח כתב לפרש דכל מה שהותר לומר “קנה ואני אקנה ממך” היינו דוקא אם התחייבות הוא חד צדדית, דהיינו שיש התחייבות מצד הישראל לקנות מהגוי, אבל הגוי אינו מתחייב למכור לישראל, אלא יכול למכור למאן דבעי, ובפי’ דברי ש”ע הרב בדין גבינות כתב (בעיונים לשער ה’ פ”ז) כתב לדחוק דהרב מיירי באופן שהגוי מבקש מהישראל שיעמוד על עשיית הגבינות כדי שיכול למוכרם לישראל, ומה שהישראל מצווה להגוי לעשות את הגבינות בשבת, אין זה מצד רצונו של הישראל, אלא הישראל אומר לגוי שהוא מוכן לעמוד על הגבינות גם בשבת עיי”ש, וכל זה דוחק.

והלענ”ד לישב קושיות אלו, ע”פ הדין המבואר בחו”מ (ס”ס של”ג, ומקורו משו”ת הרא”ש סוף כלל ק”ד) דמי שאמר לאומן לעשות לו כלי, ואחר שעשה הכלי אינו רוצה לקנותו מהאומן, חייב המזמין מדינא דגרמי, עכ”ד. ומבואר מזה שהאומן שעושה הכלי אינו נחשב כפועל של המזמין, ואינו חייב לשלמו מדין שכירות פועלים, אלא שחייב לשלמו מדינא דגרמי שהרי עשה הכלי על סמך הבטחתו שיקנהו ממנו, ואם אינו קונה ממנו בסוף גורם לו הפסד. (ולפ”ז באופן שלא נגרם הפסד לאומן משום שיכול למכור הכלי לאדם אחר, או באופן שהמזמין הוא אנוס במה שאינו יכול לקנות ממנו מה שהזמין אין עליו חיוב, שהרי מדינא דגרמי אי אפשר לחייבו באונס).

וכתב הנתה”מ שם (ס”ק ט”ו) דהני מילי אם המזמין אומר לאומן תעשה ואני אקנה לך, שם אין בהזמנה זו משום שכירות פועלים, אבל אם אומר לו תעשה בשבילו ואני אשלם לך, אז חייב לשלם לו מדין פועל, וגם אם נאנס אח”כ ולכן אין לו מה לעשות אם החפץ שהאומן עשה בשבילו צריך לשלם לו מדין שכירות פועלים, וכ”כ בחז”א (בב”ק סי’ כ”ג ס”ק ל”ה) שמה שאינו מתחייב מדין פועל היינו משום שכשאומר לו ואני אקחנו ממך אין דעתו להתחייב מדין שוכר פועל אלא הוא רק הבטחה שיקנה ממנו. וע”ע בשו”ת באר-משה (סלובדקה) חו”מ סי’ ו’ שהאריך הרבה בביאור דברי שו”ת הרא”ש הנ”ל, וג”כ ביאר ע”ד זה.

וע”פ דברים האלו מתפרש היטב מה שמותר לומר לגוי “קנה ואני אקנה ממך” דאם אומר לו ואני אקנה ממך אין כאן שום הסכם של שכירות פועלים, והגוי עובד לעצמו, אלא שהישראל הבטיחו שיקנה ממנו, לכן אין בזה איסור אמירה לגוי, והיינו גם מש”כ הגר”ז שמותר לומר לגוי העושה גבינות שיעשה גבינות בשבת, שהרי המדובר שהגוי עושה גבינות לעצמו ורוצה למוכרם לישראל, והישראל אומר לו שימשיך לעשותם בשבת והוא יקנה ממנו הגבינות, הרי אין כאן רק הבטחה שיקנה ממנו, אבל הגוי לא נעשה פועל של הישראל לכן אין כאן איסור מצד אמירה לגוי, משא”כ בהמבואר בסי’ רנ”ב, דלענין גוי העושה בקבלנות בשביל ישראל אין הבדל בין אם עושה המלאכה בחפצי ישראל, לבין אם עושה המלאכה בחפצי עצמו, היינו דשם מיירי שהגוי הוא קבלן של הישראל, והישראל שכרו בתורת שכירות פועלים לעשות איזה דבר בשבילו, ובאופן זה גם אם הגוי עושה המלאכה בחפצי עצמו, מ”מ הוא נחשב כפועל של הישראל, ולכן אין שום נפק”מ בין אם עושה המלאכה בחפצי הישראל, לבין אם עושה המלאכה בחפצי עצמו, והיינו מש”כ הגר”ז שם דבגוי העושה נעלים מעור שלו לצורך ישראל אסור לישראל לומר לו שיעשה בשבת, היינו משום דמיירי שהוא קבלן של הישראל, ול”ק ממה שכתב להתיר בס”ס ש”ז בגוי העושה גבינות לצורך ישראל שמותר לצוותו לעשות בשבת, דשם אינו עושה כן בקבלנות אלא עושה מעצמו ע”מ למכרו לישראל, ולק”מ מה שהקשה בתה”ל.

וראיתי מי שכתב לחלק דמה שמותר בסי’ ש”ז היינו דוקא אם יש לגוי אפשרות אמיתית להשאיר החפץ אצלו ולמכרו לאדם אחר, אבל אם אין לגוי מה לעשות עם החפץ אסור.

ועכ”פ לפי כל המהלכים בנידון זה (שאין לגוי מה לעשות עם מקום החניה הזאת, וברור שאינו עושה כן רק בתורת פועל של הישראל) אין שום היתר, שהרי המציאות הוא שהזמנה צריך להתבצע לרכב מסוים עם פרטי זיהוי שלו וכו’, וא”כ מי שיכול ליהנות מההזמנה הוא דוקא אדם זה שהזמינו בשבילו, והוא דבר שלא שייך כלל למכור או להשכיר לאחרים, ובזה פשוט לענ”ד דלא שייך כלל להתיר לומר “קנה לעצמך ואני אקנה ממך” דדבר זה לא שייך רק בחפץ שיש אפשרות לגוי להשאיר החפץ אצלו או למכרו לאחרים, א”כ גם אם הישראל יבטיח (או אפילו יחייב את עצמו) לחזור ולקנות ממנו הרי זה מותר, אבל אם הגוי עושה פעולה שאין לשום אדם בעולם אפשרות ליהנות מפעולה זו רק לישראל זו, הרי זה שכירות פועלים גמורה, ולא שייך כלל לעשות בדרך של “קנה לעצמך” שהרי הכל רשום ע”פ פרטי זיהוי של הישראל, וגם אם יאמר נוסח כזה הרי זה הערמה גמורה.

אמנם, אם המציאות אינה באופן זה, שא״צ להזמין לאדם מסוים וע”פ פרטי זיהוי שלו – אכן אפשר להתיר באופן זה.

 

 

#40246