Amira L’Nachri: Is Shvus D’Shvus not allowed by a Schir Yom?

 

Question:

We have a cleaning lady on Shabbos. When the need arises and it’s a Shvus dshvus I would tell her to do the melocha.
This is only permitted under certain conditions such as ltzorech mitzvah, ltzorech gadol, etc.

However, it came to my attention that since she is a schir yom, this is forbidden based on the Alter Rebbe 244,12. Is it true that any shvus dshvus is not allowed by a schir yom?

 

Answer:

This is incorrect. Under the conditions that are permitted, it’s acceptable even with a schir yom.

 

Sources:

בגוף הענין, הנה סתימת ושתיקת הפוסקים בכ״מ שהותר אף בשכיר יום. ובכ״מ מפורש להדיא להתיר שבד״ש גם בשכ״י – ראה ערך לחם למהריק״ש סוסי׳ רמד. שו״ת מהרם שיק או״ח קו. דברי מלכיאל ד, ד, ד״ה ונראה. ועוד. וראה הנסמן באוצר השבת כ״ץ ב, רמד, קמח.

וראה תהל״ד רמד, ז, שנתקשה בהא דמכס, דלא מצינו שבמקום שהתירו שבד״ש שצ״ל דוקא בקבלנות. ונשאר בצ״ע.

(ובעיקר החילוק בין שכ״י וקבלן שקובע מלאכתו לשבת – ראה בקו״א שם. מהדו״ב סוסי׳ רמג. אמנם במה שצ״ל קצץ דוקא כשעושה הנכרי מלאכה גמורה – רמד,  יג – אכן מצינו כך בא״ר רסו, ג. פמ״ג שם במ״ז א. אבל שם הל׳ ״טוב״. וראה גם ערוה״ש רסו, ג. ואפשר שגם בשבד״ש כשעושה מבעו״י צ״ל קצץ לכתחילה). וכמה אופנים ליישב:

דשאני הכא שאפשר בהכי שיהא בקבלנות – שו״ת אמרי יושר מא. וראה שםקפה. וכ״מ במשנ״ב בשעה״צ לה. וראה שם לג. ובפשטות, שלא התירו רק כשמוכרח בזה. ועד״ז מצינו בב״י ד״ה ומ״ש רבינו וה״מ להתיר בכדי שלא יבוא לכתוב. וגם בזה לא הותר בשכיר יום. ועכצ״ל שכיון שאפשר בקבלנות אין לנו להתיר לו שכ״י. והרי האיסור משום שלא תהא שבת קלה, ומה״ט הותר רק באא״פ באו״א. ומצינו יסוד הדברים במהדו״ב שם שצריך למעט האיסור כל מאי דאפשר ולחזר אחר ההיתר יותר. והרי היא בגדר דחוי׳ ולא הותרה (ראה כעי״ז קו״א רנב, ו ד״ה ומיהו). וכ״כ בדעת אדה״ז בשו״ת חלקת יואב בסוסי׳ ג. וראה כוננת מישרים סילברמן רמד, יג. משא המלך אברג׳ל רמד, ו, ד.

וכעי״ז בקנה וקנמון ד, מ – כיון שאינו במקרה והוא בקביעות ובתמידות. וראה גם שו״ת מהרש״ג ב, קיח. ובכלל, הכא הוי פרהסיא ומראית עין. וכ״מ בב״י שם בין הדברים.

ועוד מצינו דשאני הכא שמסבב לעצמו מראש האונס וההפסד – שו״ת חזון נחום כח. וראה קו״א שג, א שהותר רק בדיעבד ולא מבעו״י. ולהעיר מל׳ אדה״ז רסו, טז.

ובפשטות ה״ט שאינה מצוה גמורה – ראה גם תהל״ד שם י. ומה״ט חילקו בין איסור שכיר יום וממצוא חפצך לקובע מלאכתו. וגם גוף ההיתר דשב״ש במקום הפסד תליא באשלי רברבי. וראה עד״ז רביד השולחן איינהארן שם יח. וראה קובץ מורשה להנחיל ע׳ רכד.

ויש שר״ל שבאמת בשכיר יום האיסור מדין שליחות ולא רק מחמת האמירה (ראה קו״א רסג,  ח. והביא שם גם הך דנדו״ד – במכס) ולא הותר בזה שבד״ש. ועד״ז כתב במלאכת נכרי ציגלהיים ב, רמד, ו  למג״א יז – ע׳ קיב. ושם ע׳ קיג במשמעות קו״א שם. וראה גם ביסודי השולחן וזיקוקי אורותיו יט שהאריך. והוא מחודש לומר שבאמת אין היתר דשבד״ש בשכיר יום. וצע״ג לומר כן, שלא נתפרש בשום דוכתא. ואף שבכ״מ נתבאר חומר הענין דשכ״י לגבי קבלן – וראה גם שו״ת דברי חיים או״ח ו. מנחת יחיאל א, סוסי׳ נו – לא מצינו שיאמרו שבאמת אסור שבד״ש בשכיר יום. (ובחלקת יואב כתב באופן הראשון לבאר ע״פ הדעות דמלאכת גוי בשל ישראל אסור מה״ת. ולהעיר גם מהדעות שבפועל שיד7 כיד בעה״ב אסור מה״ת – ראה מחנ״א שלוחין יא).

ובפשטות שליחות לגוי לחומרא הוא רק מד״ס, ובתרי דרבנן לא החמירו ורק כשעיקרו מה״ת. וקצת ראי׳ שלא לחלק, שהרי הטעם דשליחות הובא בפירש״י ר״פ מי שהחשיך – שבת קנו, א ד״ה מ״ט –  והתם מפורש להתיר במקום פסידא. ונתחבטו בכ״מ בטעם שנזקקו לכל הטעמים לאיסור אמירה לנכרי (וראה גם שיחת יום ב׳ דחגה״ש תשכ״ד), ולא כתבו דמשום ודבר דבר שאני דמותר בשבד״ש במקום מצוה משא״כ אם האיסור משום שליחות. (אבל זו שמענו שמשום ודבר דבר לישתרי במקום מצוה אפילו בדאורייתא – ראה תוס״ש הקדמה לסי׳ רמג. ועוד. ומינה, דבשדב״ש הותר גם האיסור דשליחות).

 

#30207