Article: Doughnuts in Halachah

 

Brachos: The brachos recited before and after eating doughnuts fried in oil are mezonos and al hamichyah, respectively. This is because the brachos for any of the five types of grain (wheat, barley, oats, rye and spelt) that are maaseh kedeira (boiled, as opposed to baked) are mezonos and al hamichyah, according to most poskim. The consensus among poskim is that deep frying is halachically the same as boiling in water—it makes no difference whether the food is cooked in water or in oil.

Even if a person is koveia seudah (establishes a meal) on doughnuts alone—as some might do on Chanukah—and they eat kedei seviah (to satiety), the brachos are still mezonos and al hamichyah, and one does not have to wash for hamotzie regardless of how many doughnuts they eat.

It should be noted that some stores sell cake doughnuts that are not deep fried in oil—such doughnuts consumed for the sake of satiation must be eaten during a meal, and thereby included in the blessing of hamotzie.

In the Midst of a Meal: The custom is to make a brachah on doughnuts that are served as a snack in middle of a bread meal, or as a dessert at the end of the meal. However, if they’re being eaten to satisfy one’s hunger, and not as a snack, they’re considered like any other dish served during the course of a bread meal, and no separate brachah is made.

Squeezing on Shabbos: On Shabbos, one may squeeze out the excess oil from fried doughnuts prior to eating them—if the intent is simply to eliminate the excess oil, and they are not squeezing the doughnuts for the oil.

Hafrashas Challah: A batch of dough intended for fried doughnuts are exempt from the requirement of separating challah.

Bishul Yisroel: Doughnuts need to be bishul yisroel (=cooked with the participation of a Shabbos observant Jew) even in a commercial setting – see #18021.

Netilas Yadayim: Netilas yadayim (without a blessing) is required for doughnuts fried in olive oil that retain enough moisture on the surface to transfer liquid when touched.

Commercially fried doughnuts that are generally cooked in vegetable oil or the like, do not need hand-washing. It can be assumed that olive oil is not used—see footnotes for why we are lenient in all circumstances.

Doughnuts that are iced or jam-laced may be an issue, however, since these confections are usually water-based.

 

Sources:

א. ברכתם –

בשו״ע או״ח סקס״ח סי״ג בעיסה שבישלה או טיגנה הביא מחלוקת ר״ש ור״ת אם מברך המוציא או לא. ומסיים שיר״ש יצא ידי שניהם ולא יאכל אלא ע״י שיברך על לחם אחר תחילה.

אבל הרמ״א כתב שנהגו להקל. (וגם בב״י כ׳ שכן נהגו העולם שלא לברך המוציא. וראה בט״ז סקי״ט: וכבר העיד רמ״א וב״י שנהגו להקל). וגם במחבר, הביא תחילה דעת הר״ש שאינו מברך המוציא בסתמא, ודעת ר״ת רק בשם יש חולקים. (ראה בפמ״ג בא״א סקל״ד. וראה בב״י כאן שכ׳ לדייק עד״ז מד׳ הרא״ש פסחים (פ״ב סט״ז), דמדהביא דברי הר״ש באחרונה מ׳ דכוותי׳ ס״ל. ולפ״ז, כש״כ בדברי עצמו, שהזכיר דעת הר״ש בסתמא).

ומ״מ, פסק המחבר שיר״ש יחמיר. וגם הרמ״א כ׳ ״ונהגו להקל״ רק בנוגע לעיקר הענין, ולא ע״ד המחבר שיר״ש יחמיר, וכדמוכח מזה שהוסיף כן באמצע ל׳ המחבר, לפני ד׳ המחבר שיר״ש יחמיר. וכ״מ ממש״כ הרמ״א לאחמ״כ בנוגע לפשטידא וקרעפלי״ך (ראה מש״כ לבאר בטעמא דמילתא בט״ז סקי״ט, ״שאין לסמוך על המנהג מי שהוא יר״ש״. וראה פמ״ג בא״א סקל״ד. משנ״ב סקפ״א). ועד״ז בסי״ז בפשטידא שאפאו במחבת (ראה במשנ״ב סקצ״ה).

אבל בשו״ע אדה״ז שם סט״ו שינה הלשון, שאחרי שהביא שיר״ש יוצא ידי שניהם, כתב ״אבל המנהג להקל כסברא האחרונה כי כן עיקר״. ומשמע קצת דקאי גם ביר״ש. אבל בסוף סט״ז מ׳ קצת שיר״ש יחמיר בקביעות סעודה עכ״פ, אלא שהמנהג להקל בכל ענין. (ולהעיר גם שמש״כ המחבר לאכול בתוך הסעודה הוא מד׳ הגמי״י ברכות פ״ג סק״ג בשם הסמ״ק סקנ״א. והרי בסמ״ק סרמ״ו פסק בסתמא כהר״ש). ובקו״א סק״ז: דבלא״ה לא קייל״ן כר״ת גם בחלה וכו׳ וכן בדין דהחולקים על ר״ת המה הרבים ובתראי. [וראה גם בחי׳ הרשב״ץ ברכות לז, ב שרוב החכמים הסכימו להר״ש].

[ולהעיר, שהמחבר עצמו בהל׳ חלה (יו״ד סשכ״ט ס״ג), הכריע לגמרי כר״ש, שכתב שם בפשי׳ לפוטרה מחלה. ולא הביא דעת ר״ת כלל. והנה, בט״ז סקט״ז כ׳ לפרש מש״כ המחבר כאן בדעת הר״ש ״אפי׳ נתחייבה בחלה״, דמיירי כאן שבדעתו לאפותה, והיינו שנתגלגלה העיסה לשם לחם ונמלך לטגנה, משא״כ בהל׳ חלה. אלא שבמג״א סקל״ב לא ניחא לי׳ לפרש כן, ומפרש לה באו״א. ולפ״ד שו״ע אדה״ז שם, לסברא אחרונה (דעת הר״ש) מברך במ״מ אפי׳ באופן שחייב בחלה. ועז״כ שכן נוהגים להקל גם בכגון דא.

ואיך שיהי׳, עדיין לא נת׳ מה שלא הביא המחבר לדעת ר״ת בהל׳ חלה (ראה ביהגר״א כאן סקל״ט. ועוד). ויש שכתבו שחזר בו. וד״ז תמוה, שהרי בב״י ג״כ סתר משנתו עד״ז בין הל׳ ברכות להל׳ חלה. (ראה מש״כ במ״מ וציונים להלכה יומית אות תיג בענין סתירת המחבר עד״ז בנוגע לשכר שבת לצורך מצוה). ואולי לא חש לדבריו בחלה שהיא דרבנן בזה״ז, משא״כ לענין ספק ברהמ״ז דאורייתא]. 

ועדיין לא מצינו טעם להקל ליר״ש. עכ״פ בקביעות סעודה. ועכ״פ, כיון שמידי ספק לא יצא, לכאו׳ אא״פ לברך עליו במ״מ בתוך הסעודה.

אמנם, מצינו בט״ז שם סקי״ט שעיסה שטיגנה בדבש ה״ז פהב״כ, ומ׳ קצת מהמשך דבריו שכ״ה לכו״ע (אף שכתב הלשון ״דהא בתר אפי׳ אזלינן״). ולכאו׳ צ״ב שלר״ת דאזלינן בתר מעיקרא, איך נפקע שם לחם שהי׳ עליו לפני הטיגון. ואכן במשנ״ב (בבה״ל סי״ג ד״ה וכ״ז) כ׳ שלר״ת ל״מ מה שטיגנה. ודוחק הוא במשמעות ד׳ הט״ז (אא״כ נאמר שהט״ז כ׳ לפי המנהג הפשוט שברמ״א, ולא לדעת ר״ת).

אבל בשו״ע אדה״ז סט״ז מבאר שהוא כמו פהב״כ שאין דרך לקבוע עליו, ואף על מיני טיגון אין דרך לקבוע עליו. (ולפ״ז, ה״ז גם בכל מין טיגון, ולא רק בדבש. ועוד שהטיגון בשמן הוא כפת הנילוש בשמן).  וא״כ גם לדעת ר״ת אינו מברך המוציא אא״כ בקובע סעודה.

ואף שהביא אדה״ז שם דעת יש חולקים, והוא עפ״ד הרמ״א – מ״מ להאומרים בפהב״כ שהוא פת שמילא בדבש (או בפירות), או להאומרים שפהב״כ היינו עוגות דקות יבשות שכוססין אותו לתיאבון, א״כ ה״ה בטיגון בדבש. וסיים שם בשו״ע אדה״ז להקל. 

ולהוסיף שבפהב״כ עכצ״ל דאזלינן בתר השתא, שהרי בעודה עיסה אא״פ לקבוע עלי׳. ולפ״ז בהכרח לומר שד׳ ר״ת הוא רק בעיקר קביעות שם לחם (בניגוד לדייסא ומעשה קדירה), ולא בנוגע לזה שאין דרך לקבוע עליו וכפהב״כ. ולפ״ז י״ל שכ״ה גם במיני טיגון בכלל. ועיי״ש בהגה שעה״ג מד׳ אבהעו״ז.

והעיקר בנוגע לענינננו, שנטגנו בשמן עמוק, שה״ז כמו נתבשלו בהרבה מים, שאין ע״ז תואר לחם כלל. ובכה״ג א״צ להחמיר כלל גם בקבע סעודתו עליהם. (כהכרעת הסמ״ג, הובא במג״א סקל״ו, וכפס״ד אדה״ז שם סי״ז. וכ״ה בסברה״נ פ״ב הי״ב, ושם לא הביא כלל שום דעה חולקת). ובפרט שבא לקינוח ולתענוג, ובד״כ ה״ה גם נילוש בשמן ובדבש (סוכר).

ובנדו״ד בפרט, הרי אא״פ בעצה זו לאוכלה תוך הסעודה, שהרי באה לתענוג, וממילא אינה נפטרת בברכת המוציא. וראה מג״א סקל״ה (ובלבו״ש שם) שמש״כ המחבר שיר״ש יאכל בתוך הסעודה מיירי בממולא בבשר. וא״כ בל״ז אא״פ לאוכלה בסעודה, וממילא י״ל שא״צ להחמיר בזה. ויל״ע בזה.

(הן אמנם שבמשנ״ב בבה״ל ד״ה ויר״ש הביא מד׳ ההלכה ברורה סקי״ט עצה אחרת לכוון לפוטרה בהמוציא. אבל ראה במשנ״ב סקע״ז סקכ״א דל״מ. ועד״ז בסקע״ד בשעה״צ סקמ״ה (ובהלכה ברורה שם סק״ז כת״ש ג״כ לכוון כך). ומש״כ בבה״ל ס״ח ד״ה טעונים – מיירי בפהב״כ שהוא ודאי לחם).

 

ב. ובהנוגע למי שקבע סעודתו –

הנה, בדעת הר״ש כ׳ אדה״ז שם (והוא ממג״א סקל״ח) דהיינו גם באוכל בשיעור קביעות סעודה. ומכיון שכתב שנוהגים להקל כסברא זו, ה״ה בזה. וכ״ה למעשה בסברה״נ שם. (ודלא כדעת האומרים בשי׳ הר״ש שבקביעות סעודה מודה שברכתו המוציא, הביאם בהגהות רעק״א סק״ח ודחה דבריהם. וראה שו״ת יבי״א ח״ח או״ח סכ״א סק״ו). אלא שיר״ש יחמיר בכגון דא (כ״מ בשו״ע אדה״ז בסוף סט״ז). ומ״מ, כ׳ המג״א סקל״ד שכיון שבאכל כדי שביעה ה״ז ספק של תורה, מברך ברהמ״ז מספק, לחוש לדעת ר״ת. וראה בפמ״ג בא״א שם, שהעיר שמד׳ המחבר משמע שאי״ב ספק. (ובמשנ״ב סקע״ה כ׳ שאין להחמיר בזה רק בחשב לאפות פת ונמלך לבשל או לטגן, משא״כ בדעתו מתחילה לטגן).

אבל, דעת אדה״ז בסברה״נ שם שאין להחמיר בזה רק בטיגון מועט, ולא בטיגון עמוק ובישול בקדירה. ולא זו בלבד, אלא שלא הביא כלל דעה חולקת, ומשמע מדבריו שאין מקום להחמיר אפי׳ ליר״ש. וא״כ הה״נ בתוך הסעודה מברך לכתחילה במ״מ, וליכא מקום לספוקי. ולפ״ז י״ל כן גם בד׳ המג״א, ועפמש״כ הו״ע בסקל״ו כנ״ל, שבבישול בקדירה אי״ב תואר לחם. (וגם בטיגון מועט כ׳ אדה״ז בסברה״נ שם שאין להחמיר לברך ברהמ״ז מספק, כ״א לאכול בתוך סעודה של לחם גמור. וראה בדגו״מ על אתר. משנ״ב בשעה״צ סקע״א. והארכנו בענין זה במ״מ וציונים להלכה יומית אות תלח, בענין ברכת ברהמ״ז בספק. ואכ״מ).

וצל״ע מש״כ בהליכות שלמה (חנוכה פי״ז ס״י) שהמנהג שלא לברך על סופגניות בסעודה אפי׳ בבאים לקינוח כיון שמשביעות – שהרי את״ל דס״ל שברכתם במ״מ (וככל הדברים והאמת הנ״ל) הרי העיקר הוא אם אוכלם לקינוח או למזון, ולא איכפת לן מה שמשביעות.  

ועיי״ש שנתן טעם לדבריו שבהכרח שיש גם קצת כוונה לשם שביעה. וד״ז מחודש קצת. והרי אפ״ל כן בכל מיני לחמים שברכתם במ״מ כשבאו לקינוח, ולא אישתמיט הכי בשום דוכתא. וכמדומה שהמנהג אינו כן. ואולי קאי בסוג אחר של סופגניות. (וכאן המקום להעיר שמצוי בשוק סופגניות שלא נטגנו בשמן עמוק. וממילא  דינם שונה, שבאוכל כדי שביעה יש חשש ספק של תורה, ואין לאוכלם כ״א בתוך הסעודה, וצריך לאוכלם למזון ולשובע דוקא, והדרה הערת  המג״א לדוכתה שבנאכל לקינוח ל״ש לעשות כן). ויש שאינם מטוגנים כלל. ואכ״מ עוד).

 

ג. ומש״כ בנוגע לסחיטתם בשבת –

ה״ז מדין כבשים ושלקות שסוחטן לגופן. וראה דרישה סש״כ סק״ב. משנ״ב סקכ״ה. ויש שכתבו שצ״ל דוקא לאלתר – ראה קצוה״ש סקכ״ו בבדה״ש סקי״ט. וראה שקו״ט מזה בשבת כהלכה פט״ו בתוספת בי׳ סקי״ט. ואכ״מ.

 

ד. הפרשת חלה – 

ראה מג”א סי’ קסח סקל”ב. קו”א לשו”ע אדה”ז שם סק”ז. וראה בארוכה לעיל ס”א.

עוד מ”מ נסמנו בלוח יומי לימי החנוכה

 

 

From Halacha2Go Archives
#472