I was hired to read the Torah In a shul on Shabbos. When I came there was no Minyan. Do they still have to pay me?
Introduction:
One may not accept Schar Shabbos (payment for work done on Shabbos).
One way of being permitted to accept payment for Laining is to be paid for the preparation rather than for the act itself; since the preparation is done during the week it is permissible to be paid for it and the work done on Shabbos would be considered as being done “pro bono.”
See also:
To answer your question:
Yes, the amount agreed upon for preparation (otherwise, you may not accept payment for the work done on Shabbos, although there is room for leniency due to it being a mitzvah).
More importantly, as a general rule: when hired for a job, one gets paid if they were prepared to do the work, even if they didn’t achieve the purpose, if it was due to factors beyond their control, where the employer might have been able to find out the conditions at the workplace.
Sources:
ראה שו״ע או״ח שו, ה. תקפה, ה. ואדה״ז שם ושם.
יש לדון, שמצד הנותן יכול לטעון שסובר להתיר בשכר שבת לדבר מצוה והתשלומין מצדו על גוף המלאכה ולא על ההכנה, והמלאכה לא נעשית. כן י״ל שכיון שאין לו ראי׳ שהכין אינם מחוייבים לשלם.
אמנם, בלא״ה חייבים בתשלומין בדיני חו״מ, דאיבעי למעביד לאסוקי אדעתי׳ – שו״ע חו״מ שלד, א. רמ״א שם ב. וגם באפשרות המעביד לברר תחילה, כמו בביקור שדה מבערב, וה״ז פושע – ראה שו״ע שלג, א-ב. רמ״א שלד בתחילתו. ובלא״ה צריך לשלם על ההליכה למלאכה – ראה נתה״מ שלה, ב. אבל ראה סמ״ע שם ח. וראה משפט הפועלים יא, יט ובהערות לשם.
והנה, לכאורה בכה״ג שהתשלומין מצד דיני חו״מ על חזרת המעביד או על עצם הליכתו לשם, ולא עביד הפועל מלאכה, יש לצדד בלא״ה דליכא משום שכר שבת – ראה חי׳ הגר״ח על הש״ס שבת יב. אלא שהוכיחו שגם בזה אסור, מזה שאין להוסיף לכתובת אשה כשבעלה מורד, וכן מדין מלוים ברבית, וכן מזה שאסור להשכיר חדר לדור. ויש שכתבו שהוא רק משום דמיחזי כשכר שבת. וצ״ע. ואכ״מ. וראה שו״ת מהרש״ג ב, ג. ושם שבכה״ג הותר בודאי לצורך מצוה.
אבל כשהאונס מצד השליח, ראה סמ״ע שם ט – לא מהני הך סברא דשכר שבת לחייבם בתשלומין, שהרי תשלום השכר על ההכנה הוא רק בתנאי שלבסוף קורא בפועל. וכ״ה בשיעורי תורה לרופאים א, יח בשם הגריש״א.
ובאמת, בלא״ה יש להסתפק בכל מקום שהוא שכר שבת, אם הופקע החיוב לשלם, ובהקדם של׳ הגמ׳ אין נותנין לו שכר שבת. וראה פמ״ג שו במ״ז ד. (ולהעיר מיש״ש ביצה א, כד לגבי קברנים שאסור ליקח מעות ואפשר להטעותו. אבל ראה משנ״ב תקכו בשעה״צ מ). אמנם י״ל ולפרש שהחוב עדיין קיים אבל אסור לו ליתן משום איסורא. וכ״כ בשו״ת התעוררות תשובה א, קמט, ג. ונפק״מ בזה, בכל ספיקא דדינא דשכר שבת כגון לצורך מצוה, אם הנותן יכול לומר דקים לי׳ דאסור לשלם (משום לפנ״ע, או להדעות שהאיסור על הנותן). ונסתפק בזה באילת השחר ב״מ נח, א. וי״ל שתלוי בגדר האיסור לשלם, אם החוב נפקע לגמרי, או שרק מחמת האיסור אינו משלם, וא״כ כיון שהותר לקבל השכר מספק שוב אינו יכול לטעון קים לי – ראה כעי״ז בשו״ת מהרי״ט ב, מ, הביאו בהגהות רעק״א עה״ג יו״ד קס, א, שכיון שאיסורו דרבנן נקטינן לקולא ואינו יכול לומר קי״ל. ועוד, דלא אתי ספק תקנת חכמים להפקיע חוב ודאי דאורייתא, יעו״ש.
וגם באנו לדין כשהנכשל ס״ל דמותר, והמכשיל דאסור. כן שקו״ט באם אפ״ל קים לי במילתא דאיסורא לגבי דיני ממונות המסתעפים הימנו – ראה מהרשד״ם חו״מ שסא. יו״ד סב. כנה״ג חו״מ כה, סו ואילך. ברכ״י שם כב. וראה דרכ״ת יו״ד קעז, לט. ואתאן לדין ספקא דפלוגתא בקי״ל אם אפ״ל קי״ל.
והאריכו בכ״ז בקובץ תל תלפיות סב ז׳ רנ ואילך, ובס׳ בנוי לתלפיות שרייבר טו.
אבל בנדו״ד א״צ להגיע לכ״ז שחייב בתשלומין בלא״ה.
#22794
