מה גובר על מה: תפילה בציבור או קריאת התורה?
שאלה:
מעשה שהי’ בבהיכ”נ, שהעשירי למנין הגיע רק לקראת סוף התפלה, וא’ מט’ אמר שהוא ישאר רק 10 דקות.
יש בזה כמה שאלות:
האם עדיף להתפלל מוסף במנין או לקרוא בתורה במנין?
אם יקראו בתורה, יוכלו לקרוא רק חלק מפרשת השבוע, האם זה מותר? [אפ”ל שעיקר חיוב הקריאה משום שלא ילכו שלשת ימים בלי תורה, ולכן הי’ גם מנהג לגמור קריאת התורה במשך ג’ שנים, וא”כ אולי עדיף לקרוא עכ”פ חלק מקריאת התורה]
ובאם זה מותר האם נפ”מ איזו חלק מהפרשה יקראו? דהיינו שיקראו פ’ מסעי וידלגו על מטות?
ובאם אינם יכולים לקרוא כל שבעה עליות, האם אפשר בכל זאת לקרוא? [לכאורה אפ”ל שמין הדין צריכים דווקא 7 עליות, משא”כ בנוגע למה לקרוא, אינו דין אלא מנהג].
ובדומה להנ”ל יש לשאול, מי שיש לו זמן קצר להגיע לבית הכנסת, וצריך לבחור או להתפלל במנין או לשמוע קריאת התורה, מה עדיף?
תשובה:
בציבור: עדיף שיקראו בתורה. אבל רק כשקוראים בשלימותה.
ביחיד: עדיף שילך לבית הכנסת להתפלל בציבור.
מקורות:
פשוט, של״ש כאן פלוגתא דהרדב״ז והחכם צבי, ביש לפניו ב׳ מצוות, דכאן הכל באותו זמן, ואינו דוחה מצוה אחת מפני חבירתה.
והנה, יש שכתבו שקריאת התורה עדיף, ודייקו ממה שכתב המחבר יו”ד סי’ שצג ס”ג שהאבל יוצא לקריאת התורה, ומשמע שאינו יוצא להתפלל עם הציבור. אבל פשוט שהמחבר לשיטתו (או”ח סי’ קלה סי”ד) שאין מביאים ס”ת לבית אבל, ולכן יש לו צורך לצאת לקריאת התורה. משא”כ לתפילה שהאבל מתפלל בביתו בציבור, ואין צורך לצאת לביה”כ.
ופשוט שתפילה בציבור שהיא חובת היחיד עדיף מקריאת התורה שהיא חובת הציבור לרוה״פ. וראה כאן:
ואף גם כשהציבור נאסף כבר, ולהדעות שבכה״ג שיש ציבור חיובא רמיא על כל יחיד לקרוא ולשמוע, סו״ס תפלה בציבור עדיף מה״ט גופא שהחיוב על היחיד לאסוף עשרה. אמנם, שמענו מגדולי ישראל וחכמיהם שבאו לביהכ״נ רק לשמוע קריה״ת. וכן ראינו בעינינו מעשה רב. אבל אין למדין הלכה מפי מעשה. וכן העלה בשו״ת מנח״י ז, ו לגבי היחיד. (אבל ראה הליכות שלמה יב, ב. ובשם הגריש״א – תפלה כהלכתה טז הע׳ א בסופה. (אבל מש״כ שם בשם המנח״י – איפכא הוא), וקונטרס הלכות קריה״ת ישראלזון יא. והבוחר יבחר).
אמנם, לגבי הציבור, כשהציבור כבר נאסף עליהם לקרוא בתורה, כיון שתפלה בציבור אינה חובה גמורה, והיא רק מצוה דרבנן, או ג״ז לא (וכידוע דעת שו״ת חות יאיר קטו, דלא מיקרי מצוה. ובמג״א תטו, שאין מערבים ערובי תבשילין לצורך תפלה בצבור), וגוף התפלה אינה מתבטלת לגמרי ורק תםלה בציבור, משא״כ קריה״ת שהיא חובה גמורה ממש על הציבור, ואין לבטלה. ועוד שהיא מתקנת מרע״ה או תקנת הנביאים (ראה רמב״ם תפלה יב, א ובכס״מ שם), וי״א שהיא דאורייתא (ראה תוד״ה בכל לשון ברכות יג, א בדעת רש״י. ריטב״א מגילה יז, ב (ושם הוא רק לגבי שויו״ט) הובא בשו״ת סמיכה לחיים או״ח א ד״ה ושוב ראיתי, ובדע״ת או״ח קלה, א. וכ״מ דעת תר״י ברכות ד, א בדפי הרי״ף ד״ה בין, הובא בסמיכה לחיים שם ד״ה אלא. וכ״כ בשו״ת תשב״ץ ב, קסג. (וראה בברכ״י קלה, א ובסמיכה לחיים שם ד״ה ותו (ז, א) שסותר ד״ע ממש״כ שם ב, רסא). וכ״כ בב״ח או״ח תרפה ובבאר שבע סוטה לג, א ד״ה כל. אבל ראה אג״ק ט ע׳ רד. וראה שו״ת מהרם בריסק ו מש״כ לחלק בין הקריאות), ובכל אופן – מחמירים בה כמו בשל תורה (ראה דברי חמודות עהרא״ש ברכות א, ז סקל״א. ולהעיר שי״א שאין חזקה דרבא מועלת בה. וכ״כ בכנה״ג רפב בהגה״ט בסופו בשם תשובות הר״ם מלמד כת״י, והוא במשפט צדק ג, מג, והובא במג״א שם ו. וכ״מ דעת אדה״ז בשו״ע שם ה. אבל יש לדחוק, דקושטא קאמר שצ״ל ב״ש, וכשהוא בן יג״ש בחזקה שהביא ב״ש. וכ״כ בפמ״ג שם בא״א ו בשעת המג״א שא״צ לבדוק אם יש בו ב״ש. וכ״ה במשנ״ב שם יג. וה״נ אפ״ל בדברי אדה״ז. וראה ס׳ חיים טז, א: דוקא בן יג״ש והביא ב״ש. ואולי מטעם הנ״ל שדינה כד״ק, או כעין ש״ת. ועוי״ל משום כבוד התורה (דאי משום כבוד הציבור – גם בש״צ העובר לפני התיבה איכא משום כבוד הציבור. וקייל״ן שא״צ לבדוק אם הביא ב״ש, ראה שו״ע אדה״ז נג, יג. וציין לדבריו בסי׳ נה, ו). וראה באר המים יא). ועוד, שאיך שיהי׳ מקיים מ״ע דאורייתא בקריה״ת (וי״א שמה״ט דין הנשבע לבטל קריה״ת כנשבע לבטל המצוה – ראה סמיכה לחיים שם ז, א ד״ה אולם בדעת התשב״ץ. אלא שחזר והקשה ע״ע, שמדבריו מוכח דהוי דאורייתא ממש).
ולא תיקשי לן, ש״תפלת הצבור אע”פ שהוא מצוה מדבריהם היא גדולה ממצות עשה של תורה הואיל ומקדשין בה ה’ ברבים״ (אדה״ז צ, יז) – שהרי גם בזה אמרו שמכל מקום תלמוד תורה גדול מכולם (יעו״ש). והנה, מצינו בנשיא שמת שבתי כנסיות בטלים ואין מתפללים בציבור אלא קוראים בתורה – מו״ק כג, א. והנה, לכמה ראשונים גם בזה הכוונה שמתפללים בציבור בבית האבל ורק שעושים קריה״ת בביהכ״נ (רמב״ן בתוה״א. רא״ש מו״ק ג, מה. נמוק״י מו״ק שם. ובערוה״ש יו״ד שדמ, יא שגם כשיש ס״ת בבית האבל קוראים בביהכ״נ מחמת כבוד ביהכ״נ שלא לבטל ביהכ״נ מכל וכל). וגם לפירש״י מו״ק שם שכאו״א מתפלל בביתו (וכ״כ ברדב״ז אבל ה, טו בדעת הרמב״ם) – ראה יד דוד דהיינו רק כשאין מקום בבית האבל. אבל במצבת משה שם שכיון שהתפלה אינה מתבטלת לגמרי רק התפלה בציבור, משא״כ קריה״ת שתתבטל לגמרי, עדיף לבטל תפלה בציבור מחמת כבוד הנשיא מלבטל קריה״ת. אמנם, שאני התם שלא לבטל קריה״ת בכל הציבור כולו. וג״ז רק מחמת כבוד הנשיא. ומש״כ במצבת משה לה״ר, שכן מצינו בב״ק פב, א בבני הכפרים שהתפללו ביחיד ובאו לעיר רק בשביל קריה״ת – התם לא אפשר להם לבוא בכל יום. ואכן בפיר״ח ריש מגילה שבאו בב׳ וה׳ בכדי להתפלל בציבור (נוסף על קריה״ת). וגם, איכא לפרושי שהתפללו בציבור בכפרים, אלא שלא היו בקיאים לקרוא. וכ״כ בפי׳ הרע״ב ריש מגילה לגבי קריאת המגילה. ועוד, שגם לדידי׳ במצבת משה, שאני התם שתתבטל קריה״ת בציבור אצל אנשי הכפר מכל וכל. ועוד, שבלא״ה קשה לומר שבאו מחמת קריה״ת שאינה חובת הציבור. ואכן במרומי שדה ריש מגילה (לפירש״י ד״ה אלא) כתב שבאו לצרכיהם, אלא שקבעו ביאתם בב׳ וה׳ שיכולו גם לשמוע קריה״ת. [ולהעיר שבנשיא שמת, מיירי מקריה״ת בשבת, שהרי אמרו ״קורין שבעה ויוצאין״. וכבר ביאר בזה הצפע״נ במכתב, הביאו בשו״ת מנח״י ב, מא, שבשבת שאני, דחובת היחיד היא. ואכ״מ]. וכבר נתקשו בהנהגת האריז״ל שהתפלל בהסגר בביתו ולא חשש לשמוע קריה״ת והעלו בכמה אנפי. וראה הנסמן שם אצלנו.
וכ״כ לדינא באבני חושן זילברשטיין ג ע׳ תמז. חשוקי חמד קדושין עג, ב. וראה תשוה״נ א, קמח.
#22785
