If someone is in middle of Shmoneh Esrei and the Minyan is up to Krias Hatorah, does he have to stop to hear Kriah?

 

And if he doesn’t have to, can he stop if he wants to? And if he can’t, does he have to hear Kriah afterwards?

 

Answer:

He should not stop. However, there is room for leniency to do so.

Although he isn’t obligated to hear Krias Hatorah later if he missed it, it’s highly recommended to do so.

 

Sources:

אין להפסיק. והמיקל בשעת הדחק יש לו על מי לסמוך.

לרוב הפוסקים קרה”ת היא חובת ציבור ולא חובת יחיד. ומ״מ כדאי לשמוע אח”כ קרה”ת.

 

טעמים ומקורות:

עיין טור או”ח סימן ק”ד ס”ז שנחלקו הראשונים האם שומע כעונה ממש ונחשב להפסק או אינו הפסק. והב”י הכריע “ונהגו העולם לשתוק ולשמוע”. וכן פסק בשו”ע שם, וכן באדה”ז שם ס”ה, שאינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה אלא שותק ויכון למה שאומר הש”צ ויהא כעונה. ועיין באחרונים שצידדו, שכיון שגם בקדושה נחלקו הבו דלא לוסיף עלה לענין קריאה, וס״ל שלענין קריאה אין להפסיק, שאינו רשאי להפסיק באמצע שבחו של מקום, ואפילו בקשת צרכיו, כשעומד לפני המלך. (ויש שהחמירו גם לענין פסוד״ז וברכות ק״ש. אבל ראה לקט יושר או״ח ע׳ יח). ולא מצאנו שהתירו רק לענין קדושה. (וילה״ע קצת מזה שמפסיקים לקדישים גם כשהם משום מנהג). ועוד שקרה”ת איננו חובת יחיד – עיין שו״ת הצ”צ סי’ ל”ה. וגם להאומרים שהיא חובת יחיד, אין חובתה באמצע תפלתו כשעומד לפני המלך. ודוגמא לדבר אם בא אליו עני באמצע תפלתו.

ואף שמנהגנו להפסיק לתקיעות בתפלת לחש ולא חיישינן להפסק – התם שאני ששייך לתפלה, וכש״כ אם נאמר שמצותו בכך, ולאידך גם שופר לריצוי הוא. וא״ש שהפוסקים שהתנגדו לתקיעות בלחש לא הזכירו חשש הפסק (ונימוקם עמם מטעמים אחרים – מפני מעשה שהי׳ שהש״צ סיים בקול ויש שטעה וענה אמן, בלבול המתפללים, חשש בל תוסיף – ראה שו״ת רדב״ז ח, סד. מהרשד״ם או״ח א. כנה״ג תקצא. ורק ביחיד המתפלל בלחש שאינו תוקע אכן איכא דקאתי עלה מטעם זה – ראה לבוש תקצב, ג. ובברכ״י שם תמה בדבריו. והובא בשע״ת שם. וראה גם בני ישכר תשרי ב, לה שהביא משו״ת קול אליהו דאיכא הפסק. והקשה שהרי כך היתה המצוה לתקוע על סדר הברכות. ובשו״ת שו״מ תנינא ד, סוסי׳ קעג תמה עליו שתלמוד ערוך הוא שלא שנו אלא בחבר עיר. ולכאורה גם בבני ישכר כוונתו שסו״ס שייך לברכה. ובאמת, כבר כ״כ בשו״ת רדב״ז שם, דמשום הפסקה ליכא בתוקע ביחיד, לפי שתק״ש מענין התפלה ועיקר התקנה על סדר הברכות ולא הוי כמפסיק בדברים אחרים בטלים. ותו כיון דהוי צורך מצוה קצת לא הוי הפסקה. ועיי״ש עוד טעם, דליכא הפסק ביחיד. וגם בשו״מ גופא לעיל מינה (בד״ה ובזה נראה לפענ”ד) כתב שכיון שהוא צורך הברכות ליכא חשש הפסק, והביא שם טעם אחר מדנפשי׳ שאינו תוקע ביחיד. ויש שכתבו שיחיד יתקע – ראה רדב״ז שם. בני ישכר שם. איברא, אם הטעם שלא לתקוע בלחש בציבור הוא לפי שדין תפלת לחש כתפלת יחיד – כנה״ג שם והובא בשו״ע אדה״ז תקצב, א – לפ״ז, איכא למימר שהוא באמת מחשש הפסק, וכהדעות בנוגע ליחיד. ואין להקשות, דא״כ מ״ט במקום שיש מנהג אפשר לנהוג כך, שאינו הפסק גמור לעכב בדיעבד. וראה בארוכה בכ״ז בשד״ח אס״ד מערכת ר״ה ב, לו. והביא מכו״כ שדנו משום הפסק בתקיעות בלחש ביחיד. ושם ד״ה ויש לי עד פי׳ גם בדעת אדה״ז דמשום הפסק קאתי עלה גם בנוגע לתפלת הלחש בציבור). אבל י״ל שגם קריה״ת היא מתיקוני התפלה (אף שעיקרו ת״ת) כדמוכח בכמה דוכתי.

ועוד איכא בגווה, שי״א בטעם ההפסק לשמוע קדיש דליכא משום עוסק במצוה, שלא יהא נראה ככופר, ולדבריהם אין סיבה להפסיק לשמוע קריה״ת שהרי אינם עוסקים בשבחו של מקום, והוא עוסק במצוה. ולאידך, אפ״ל שאין כאן גדר עוסק במצוה, לפי שמותר לו להפסיק לללימוד התורה, כשחוזר למצוה אח״כ. ובכלל, מצינו בפוסקים שמפסיק באמצע ק״ש לקידוש לבנה כיון שהיא מצוה עוברת. וכש״כ כשהיא מצות הציבור, ומצוה דרבים.

אבל פשוט שאין בו הפסק מן הדין  ״כיון שאינו מוציא מפיו״ – אדה״ז שם. ומשמע מדבריו שאין הטעם לפי שתורת שמיעה עליו, כ״א שבאמת דינו כעונה אבל במציאות אינו מוציא מפיו. וראה אצלנו בכ״ז בארוכה בלוח לימי הפורים בענין שמיעת מגילה באמצע תפלת העמידה.

ועוד זאת, דשאני קריה״ת שלכמה דעות מעיקרא היא חובת שמיעה ולא קריאה (ראה בארוכה ציונים לתורה לה)  – ראה שו״ת אג״מ או״ח ב, עב. וא״כ ל״ש כלל  לדין שוכ״ע, ולפלוגתא דשמיעת קדושה באמצע שמו״ע (ראה גליוני הש״ס ברכות כא. ב).  וכ״כ בעצמו בשו״ת או״ח א, קעג. (ושם גם לענין תקיעות בלחש אף אם אינו שייך לתפלה כיון שמצותה בשמיעה. ונראה בדעתו שהותר לו בכל הפסק בשמיעה שהוא לצורך מצוה (שבודאי אין לו להפסיק לשמוע דברים אחרים ח״ו). וראה גם שם ב, יד.ו  ]צ״ע שהעלים עיניו מכל דברי הפוסקים דנחתי לדון בתקיעות ביחיד אם יש בזה משום הפסק, כנ״ל. ועוד כתב טעם אחר בתקיעות, לפי שמצותה אז. ועד״ז הוא בשו״ת שבה״ל י, פח. וראה גם מט״א תקצא, יג במי שלא שמע שופר שישמע באמצע תפלתו).

וגם מש״כ ריטב״א ור״ן סוכה לח, ב, וכ״ה בשבה״ל כ בשם ר׳ אברהם בר׳ שלמה, אבודרהם חזרת הש״צ ד״ה ואם הי׳ בשם י״א, ועוד, שאם אינו יכול לענות בפיו לא יצא בשמיעה (אבל ראה שו״ת שאג״א ו) – ל״ש כשהמצוה לכתחילה רק בשמיעה. וראה בדע״ת או״ח רעג, ו שנסתפק בכיו״ב אם יצא כיון שאינו יכול לאומרו בעצמו. וראה בלוח לימי הפורים שם בענין זה.

ומ״מ יש בזה משום הפסק בשתיקה, שג״ז אסור. ואף שאינו בגדר הפסק באונס להצריכו לחזור לראש – ראה עד״ז אדה״ז סו, ו – מ״מ אסור לכתחילה ואפילו בשהי׳ מועטת – ראה גם אדה״ז תקצא, ג.  (ובכמה ראשונים משמע בדעת ר״ת שאסור להפסיק בשמיעה לקדיש, מחמת גוף השתיקה – ראה תוס׳ סוכה לח, ב. תר״י ברכות כא, ב.  שבה״ל כ. ועוד). ושאני שמיעת קדיש וקדושה ששומע שבחו של מקום,  ראה ריטב״א ברכות כא, ב, וסוכה שם, בהיתר ההפסק לשמוע קדיש וקדושה מחמת שהוא שבחו של מקום. ועד״ז בתר״י ברכות שם. ולדעת רה״ג שהובא שם נמצא שכשמפסיק בשמיעת דבר אחר שאינו שבחו ש״מ מיקרי הפסק גם בשתיקה. אלא שלדינא קייל״ן שאינו הפסק כיון שאינו מוציא מפיו, כנ״ל.

ויש להמתיק הדבר, שהרי קס״ד בגמ׳ שם להפסיק אפילו בדיבור, ומשו״ה קייל״ן שעכ״פ יפסיק בשמיעה. ולהעיר מהמשל בשבה״ל שם, בשם רב פלטוי גאון, בנוגע ההפסק לשמיעת קדיש, לשני עבדים שנצטוו בשני מלאכות כאו״א במלאכתו הוא עוסק, והיינו שאין לו להפסיק באמצע אבודתו לעבודה אחרת. ואף שלענין קדיש וקדושה נקטינן שמפסיק – היינו לפי שג״ז שבחו של מקום, אבל אין לו להפסיק בתפלתו כשעומד לפני המלך, ולעסוק בדברים אחרים, אף אם הם גם מעבודת המלך.

ויש להוסיף שמצינו גם שבמפסיק באמצע תפלתו לשמוע  קדיש חוזר לתפלתו אחרי יתברך ואין לו להפסיק עבור שמיעת שאר הקדיש, אף שבכלל עליו לשמוע ג״ז. ונתבאר אצלנו 15417 ד״ה ולגבי. 29053 ד״ה והה״נ.

האוסרים: משנת יעקב (על רמב”ם) ברכות פ”א ה”י סקי”א. וכן פסקו שו״ת לב אברהם א, כו. תשוה״נ ח”ב סי’ ע’. שם ו, לא. אבל ראה מש״כ הוא עצמו בקובץ שיח תפלה ע׳ תשלב. וכן פסק בעל שבה״ל בקובץ מבית לוי חי”ב ע׳ סב.

אבל עיין בשו”ת אז נדברו חי”ד סי כ”ט שמתיר. וראה גם באג״מ שם. וכ״כ דעת נוטה א ע׳ שדמ והליכות חיים ב יא, עה ע׳ מח בשם הגרח״ק. וראה בארוכה תל תלפיות דרורי א תצו-ז. המתיבתא תשנ״ח ע׳ שפו בשם בעל טבעות החושן. וראה אשי ישראל לב הע׳ נו שציין לארח״ר ג, רטו. והמעיין שם יראה דלא קאי מזה כלל.

לענין קרה”ת האם הוא חובת ציבור או יחיד – עיין להלן: 

ראה מלחמות ה׳ לרמב״ן מגילה פ״ג. טושו״ע או״ח סי׳ תרצ. שו״ע אדה״ז רפב, טז. שו״ת הצ״צ או״ח סוסי׳ לה. וראה ציונים לתורה כלל ט. צפע״נ לרמב״ם תפלה פי״ב ה״ה. לקו״ש ח״ד ע׳ 1283. אג״ק ח״ח ע׳ רנו. ח״ט ע׳ עט. וראה בארוכה הנסמן בפסקי תשובות קלה, ב ובס׳ הקריאה בתורה והלכותי׳ במילואים לסי׳ א – ע׳ תשג.

ועוד להעיר, כשיש רק ששה שלא שמעו – גם אם נאמר שמותר לשמוע קריה״ת, והארכנו מזה בהסכמה לס׳ בירורי מנהגים – אין הכרח שיש בזה חובת הציבור.

בחובה לשמוע קריאת התורה על כל יחיד, ושהוא מחלקי התפילה – ראה תקו״ז תכ״א – סג, א.

אבל ראה שעה”כ (דרוש ס”ת – מח, ד) שזמן הרבה התפלל האריז”ל בביתו [ובפע”ח (שער קריאת ס”ת פ”א – עב, ב): בהסגר] בעשרה ולא חשש שיהי’ שם ס”ת. וד”ז תלוי ועומד בהשקו”ט שבכ”מ (ראה שמן ששון לשם. הגהות הלשם (לפע”ח שם). חקקי לב (או”ח ס”ו – יא, ג-ד). סמיכה לחיים (להנ”ל) (או”ח ס”ב – יד, ג). כרך של רומי (ס״ו – יא, ב ואילך). בא”ח (ש”א תשא ס”ו). שו”ת תשוה”נ ח”א סי’ קמח. יבי”א (ח”ד יו”ד סל”א סק”ג)), בפי’ הענין ובטעמו של דבר, את”ל שהדברים כמשמען, ושאין להוציא הדברים מפשוטן ולעייל פילי בקופא דמחטא (ששמע קריה”ת לאח”ז וכיו”ב – ראה בכהנ”ל).

 

 

#4268
#16252