תרומות לבית המקדש בזמן הזה

 

שאלה:

רציתי לשאול בנוגע לתרומות לביהמ”ק בזה”ז:

יש כאלו שאומרים שהפשט בשיחת ש”פ תרומה תשנ”ב (סי”ב) הוא לתרום כעת לביהמ”ק הג’ ש”הכל חייבין לבנות ולסעד וכו'”.

והנה, על אף שמכמה סיבות יש לומר שאין זה הפשט בהוראתו הק’, מ”מ אשמח לשמוע דעת הרב, ועוד והוא העיקר – מה ההלכה בזה, האם מותר בזה”ג לתרום כהקדש לביהמ”ק הג’?

ואם אכן יש איסור תרומה כהקדש, האם יש היתר רק להפריש בצד ע”מ לתרום לע”ל ברגע שבו תבוא הגאולה בפו”מ?

ומצו”ב המענה השלילי להרב ציק אודות תרומות לביהמ”ק (וכן ההבהרה בנידון והבקשה להעביר זאת לכל סניפי צאגו”ח).

שאלתי היא, האם מענה כ”ק אד”ש השלילי הוא גם מהפן ההלכתי, וכנ”ל.

ולהעיר, שהיו כאלה שהביאו בפני כ”ק אד”ש תרומות לביהמ”ק הג’ – קופסא עם תכשיטי זהב, ביום א’ כ”ח שבט תשנ”ב מנשי חב”ד בטורנטו, וחתיכת כסף ביום י״ט אד״ר תשנ״ב מא׳ מקליפורניה –

ובפועל קיבל זאת.

 

מענה:

בנדו״ד, כיון שנתקבל מענה שלילי, הרי בלאו הכי אי״ז נוגע למעשה כלל.

וראה רקע הענין בקונטרס מאחורי השיחות (תשורה ליפש-שפירא  כ״ח סיון תשע״ו) פ׳ תרומה.

ובגוף הענין, פשוט שלא זו הכוונה בשיחה, גם מצ״ע.

וכש״כ שיש בזה איסור מפורש בבכורות נג, א. רמב״ם ערכין ח, ח. ולכאו׳ צ״ל דמיירי במפרש להדיא, דאל״ה סתם הקדש לעניים – ראה שו״ע יו״ד חו״מ ריב, ח. רמ״א יו״ד רנח, א.

ואף שיש לדון לפעמים להיתר, כדלקמן – אין אחר דברי המלך כלום.

וראה שו״ת מנחת שלמה א, סב מה שמצדד בנדון דידי׳. ובפרט אם רק מפריש, שהרי גוף הנדר בודאי מותר, דמאי שנא מר״י שאמר אביא חטאת שמינה. וראה מעין אומר ו, א, כג.

אבל ראה גבורת ארי יומא סו, א, בנוגע לזה שאין מעריכין אף שהוא רק חיוב גברא. (אמנם להעיר משלה״ג ע״ז ד, א בדפי הרי״ף שערכין הוא כמקדיש גופו. וצ״ע). ונראה מדבריו שהטעם לפי שיתחייב להפריש, ולכשיפריש יהא חשש תקלה. וכבר הקשו, שצ״ע שהרי הם חולין עד שבאו ליד גזבר, כמפורש בחולין קלט, א. וברמב״ם שם ג, יג. (אבל בסנהדרין טו, א פירש״י שחלה קדושה. ויש שכתבו דהתם מיירי שפירש להדיא שיהא לאחריות. ולפ״ז י״ל כן גם בהא דאין מעריכין בזה״ז. ובהערות הגריש״א חולין שם ר״ל שבאמת אינו חולין ורק שלא נחשב שפרע נדרו עד שבא לידי גזבר. ועיי״ש שהעמיס כן בל׳ הרמב״ם. והוא מחודש. וראה באחרונים דלקמן). ודוחק לומר שבזה״ז דליכא גזבר חשיב כבאו ליד גזבר, כיון שלא יצאו מרשותו, וגם שאין כאן גדר הפרשה. וצ״ל לפ״ז שהאיסור בעצם הענין גם בהפרשה לחוד. ואולי משום לא פלוג, או שנראה כמזלזל במקדש. ועוי״ל שטעם האיסור לפי שעובר בבל יחל וככל היוצא מפיו יעשה, ובל תאחר, כשלא הפריש, או גם כשהפריש, כיון שאינו מביא נדרו למקדש.

ובחינוך שנ כתב שהעובר בזה״ז ולא איבד ביטל מ״ע. וצ״ע שגם במאבד ביטל המ״ע. וראה מנ״ח שם. שו״ת שבה״ל ה קונטרס המצוות ס, ג. ואולי דעתו שמיד כשהפריש חל עליו גדר הקדש וקיים המצוה. ועצ״ע שהיאך ביטל המצוה כשלא איבדם. ואולי כוונתו שזה גופא המצוה בזה״ז, שאחרי ההפרשה חייב לאבד. וצע״ג.

וראה בכל הנ״ל בשו״ת צפע״נ בסוה״ס בקונטרס בירור הלכות שונות ב, ד. שם לא, ד. מתנ״ע ז, ט. צפע״נ תנינא יסוה״ת ו, ג – סט, ב. מכתבי תורה להרגצובי רנ-רנא. שו״ת מהרי״ל דיסקין כתבים צח. חזון יחזקאל סנהדרין ריש פ״א. שם כתובות ב, ג. קה״י חולין מא. שם יומא יז. וי״ל גם שחששו שיש שיבואו להקדיש ויבואו לידי תקלה – ראה בכעי״ז הערות הגריש״א כריתות ט, א. וראה הנסמן בעבודה ברורה ע״ז יג, א ד״ה ואין מעריכין.

ולהעיר מרש״י חגיגה כה, א שהיו מטהרין יינם ושמנם לביהמ״ק. ובתורי״ד וטו״א שלא הקדישו אותם מחשש תקלה. ויש לחלק, שבמפריש ממון או תכשיטים ה״ז כעין הקדש, ולא דמי למטהר יינו ושמנו.

ויש לדון גם משום הקדש טעות – ראה שו״ת חת״ס או״ח קלט. מהרש״ם ב, עד.

ולהעיר מקובץ תשובות ב, לג דלא משכחת חצוצרות בזה״ז, שאין להקדיש חצוצרות למקדש.

ולמעשה, אין אחר דברי המלך כלום.

ומה שמביא שמועות שיש שהביאו כך ונתקבל – לא הבנתי הקשר. ומדוע שיהא אסור לקבל? ויש לחלק בכמה אנפי. ובכל אופן, קבלה לחוד והוראה לחוד. והוראה מפורשת ישנה – הן בהלכה והן במענה הנ״ל – לא לעשות כן. ותו לא.

ולהעיר, שבסיפור עם היהודי מקליפורניא – הרי לפי המסופר, אכן שאל רבינו מה לעשות עד אז. ונענה מהנ״ל ״מה שאתה חפץ״. והיינו שאינו הקדש. ובסיפור עם נשי חב״ד, הרי לא אמרו להדיא רק בכתב. והנה, נחלקו הפוסקים בנדר או שבועה בכתב אם כתיבה כדיבור. אלא שכאן קאתינן עלה מדין מחשבה. ואף שנחלקו בנדרי צדקה במחשבה, אבל הקדש לכו״ע חל במחשבה. אמנם, בשו״ת דת אש יד, וחלקו הובא בפת״ש יו״ד רנח, טו, שמ״מ עיקר ההקדש צ״ל בדיבור, ורק לפרטי ההקדש מהני מחשבה. וכן הסכים בשו״ת מהר״י אסאד יו״ד סוסי׳ שיא. וא״כ לא מהני כלל שיחול גדר הקדש. כמו״כ שקו״ט אם הוא מטעם הרהור כדיבור, ולכן צ״ל מחשבת דיבור, שחושב בלשון שראוי להקדש בפה, או דגמירות דעת בלב לחוד סגי. וראה שו״ת עטרת יעקב יו״ד ה. ובמק״א הארכנו. ולפ״ז לא מהני הכתיבה מדין מחשבה. כן חקרוה אם הקדש במחשבה מועיל שתהא חלות הקדש או שהוא רק חיוב על הגברא. וראה לקוטי לוי״צ אג״ק ע׳ שא. שם ע׳ דש. ובכ״מ. ולפ״ז נחתינן שוב להשקו״ט בנוגע התחייבות על הגברא לחוד.

והנה, נחלקו ראשונים אם לפדות הקדש בזה״ז – ראה תוס׳ ותוס׳ הרא״ש יומא סו, א. תוס׳ ע״ז יג, א. ס׳ הישר לר״ת בחי׳ תשלב. או״ז ע״ז קכז ואילך. וכולהו ס״ל לחלק בין קרקע למטלטלין, שבמטלטלין אין לפדות וישליך לים המלח וכדומה. אבל ברי״ף ע״ז ד, א בדפי הרי״ף וכן בריטב״א ורשב״א ע״ז שם ובראב״ד ערכין ח, ח – שעדיף לפדות. וראה סיכום הדעות ביש״ש ב״ק ה, לה. ובכס״מ כתב שגם הרמב״ם מסכים שאפשר לפדות.

ואחרי כל הנ״ל, כמה ספקות בדבר בנדו״ז לאחר המעשה. ועוד, שאין אתנו יודע עד מה, שאולי מחמת הספק שבדבר – פדאם תחילה. (ויומתק לפמש״כ בצפע״נ על הרמב״ם בדעת הרמב״ם שאא״פ לפדות רק ע״י אחרים). ואולי גם הורה להם אח״כ להישאל על הנדר. ועוד ועיקר, שאף שאין לעשות כן לכתחילה וכמו בערכין, וכמו שנת״ל, מ״מ כיון שהמדובר בתרומה למקדש לכשיבנה, נמצא שכעת חולין הן ולאחרי המעשה אין חשש.

וראיתי ללבלר א׳, שכתב שבזמננו שקרב קץ הגאולה, ובנ״י יושבים על אדמתם וכו׳, מותר גם להקדיש. וכמובן, אלו פלפולי הבל וסרק. ולדעתי, נוסף לכך שהדברים מופרכים מעיקרא, וק״ל – עוד זאת שגישה כזו מופרכת לגמרי וגם מסוכנת מאד, לעקור דינים בשו״ע על יסוד פלפולים ודריידלאך כאלה, רחמנא לישזבן מהאי דעתא. ואגב, הנ״ל גילו פנים בתורה שלא כהלכה גם מטעם אחר, שזייפו לשון הרמב״ם כאילו כתב בלשון ״אמרו חכמים״, בכדי לומר שאינו דומה למעשר בהמה שכתב ״אסרו חכמים״, לפי שכאן הוא רק עצה טובה, רח״ל.  וכמובן, הכל מזוייף מתוכו, ואין כאן קורטוב של אמת, שברמב״ם לא כתב כן כלל. ודי בזה.

 

 

#19303