האם מותר לשליח לעשות הכרזות ולסמן לאנשים כדי להדריך אותם באמצע התפילה

 

שאלות:

מאחר ובקהילתנו הרוב אינן שומרי תומ”צ לע”ע ואינן בקיאים בהלכות – איך, האם וכיצד ניתן להפסיק בתפילה לקרוא להשלמת מניין, לסמן ליהודי שקורא את כל השמו”ע (כולל קדושה, על הניסים דחנוכה ופורים וכו’) שאינו מתנהג נכון וכיו”ב כי רבים הם.

האם לצורך הסברה לאחרים שאינם יודעים וכו’ ובמקרים שונים יש היתר לשוחח באמצע פס”ד/ק”ש/לרמז בשמו”ע?

 

מענה:

באמצע פסוקי דזמרה אפשר להקל לצורך הקהל.

באמצע ברכות קריאת שמע אסור להפסיק. וראה במקורות למצבים שאפשר להקל בשעת הדחק גדול.

אפשר להכריז בין הברכות בחזרת הש״צ, כשהמכריז אינו הש״צ, כמובן.

בין ישתבח ליוצר מותר להכריז כשאר הפסק לצורך מצוה. והיינו אחרי ישתבח לפני קדיש. אחרי קדיש דינו כברכות ק״ש.

בשבת ובערבית יש מקום להקל בין גאולה לתפלה.

אסור להפסיק ברמיזה באמצע שמו׳׳ע אלא במקום שיש מצב שמפריע לכוונה וא”א בענין אחר. לכן יותר טוב שתתפלל לפני כן ואחרי כן תכריז להקהל.

ובאמת, כדאי בכלל לעשות כן, ולא להפסיק גם בפסוקי דזמרה, באם אפשר.

 

מקורות:

עיין בשו”ע או”ח סי’ רל”ו ובמג”א ס”ק א’ ועיין היטיב בהמחצית השקל שם. וכל היסוד הוא בשו”ת הרשב”א (בענין ליל ראש חודש להזכיר יעלה ויבוא) המוזכר ברל”ו ובקי”א. והב”ח בסי’ רל”ו ס”ק ג’ מעתיק לשונו ומפרשו. אבל אדה”ז בפסקי סידור של ערבית בליל שבת (בסוף ענין ושמרו) סותם דלא כהרשב”א אלא כהמהרש”ל לאסור.

ויש רבני אנ”ש שמתירים לבתי חב”ד גם בברכת ק”ש [ומתרצים סתימת אדה”ז הנ”ל ע”י שמחלקים בין ברכת ק”ש לסמיכות גאולה לתפלה, וכן מצרפים אדה”ז קי”א סעיף ב’ שכתב “במקום שצריך לכך”]. וצ”ע אם יש לחלק.

ועיין באגרות משה או”ח ח”א סי’ כ”ב שמתיר הכרזת דפים רק בפסוקי דזמרה.

בחול ויו״ט – בין גאולה לתפלה חמור יותר מבאמצע ברכות ק״ש. (ועדיף – גם להמקילין להכריז, כדלהלן – לפני שירה חדשה וכדומה. ולהעיר של׳ אדה״ז קיא, ב משמע, שהעיקר מדינא שלא להפסיק והתירו לסמוך להקל במקום שצריך. כן להעיר שלא״ר מותר רק בדבר שבקדושה. וכ״ה במשנ״ב ט. קצוה״ש יט, יז. ולפ״ז צ״ע להתיר בנדו״ד. אבל ראה תהל״ד ו. ולדבריו יש להתיר בנדוננו. וכש״כ הוא מאמירת פיוט יום ליבשה – ראה אדה״ז תצ, יד ע״פ מג״א שם ובסי׳ תקפד, ז).

כמו כן – וכל שכן – אפשר להקל בין גאולה לתפלה דערבית. (וצ״ל שבסידור מיירי באופן שאפשר בל״ז. וכנהוג אצלנו בדפיקה וכדומה משא״כ לאלו שאינם יודעים. ומכל מקום כיון שהורה רבינו שלא להפסיק ליעלה ויבוא – קשה למעשה להתיר. אבל י״ל דקאי דוקא בליל ר״ח כמפורש לשונו, שאם שכח אינו חוזר. משא״כ בדבר המחוייב. ולפ״ז יש להתיר להכרזת טל ומטר).

אמנם, בכללות הענין – גם בשו״ת אג״מ (או״ח א, כב) שהתיר להפסיק בפסוד״ז מה״ט – וכן מצינו בכ״מ להתיר בפסוד״ז לצורך מצוה (השלמת המנין, לעלות לדוכן, לעלות לתורה כשאין כהן אלא הוא ואפילו לומר שמו לגבאי, לקרוא בתורה כשאין בעל קורא ולכמה דעות גם מותר לעולה, לתקן טעות הבעל קורא) – כתב שעדיף להתפלל ביחידות ולא להפסיק. ואין סיבה שלא לעשות כן (זולת במקום שהמכריז הוא הש”צ הוא הבעל קורא הוא הגבאי וכו׳ כנהוג בכמה בתי חב”ד).

וכש״כ באמצע ברכות ק״ש שקשה מאד להתיר מדינא. וראה אג״מ או״ח ד, טז. (ויש שכתבו סברות שונות להתיר – ראה קובצי העו״ב תתשכ. תתמו. לכבוד צדיק ב ע׳ 44. התקשרות תשלו ועוד – ולפענ״ד אין לנו להקל יותר ממה שכתבו הפוסקים. ורק באופנים הנזכרים. וכש״כ דאנן בתר אדה״ז גרירין, והחמיר מאד בדיני הפסק. ועיקר סמיכתם על הרשב״א שהתיר להכריז יעו״י, משא״כ לאדה״ז).

בשעת הדחק ממש, ובמקום שיש בו לאפרושי מאיסורא ממש (ולא רק כבנדוננו) ולא צורך מצוה לחוד, כגון שיתפללו תפלת שבת בחג שה״ז ברכה לבטלה, ואין אופן אחר להודיעם – שבדרך כלל כדאי להכין שלטים מראש, ראה אג״מ שם – מותר להכריז גם בברכות ק״ש. (וכן יש שכתבו לגעור או לרמז בבעל קורא שטעה. ולהעיר גם מערוה״ש סו, ד להתיר למורה לענות בדיני או״ה בין הפרקים אם לא כשהשואל בר דעת להמתין. אבל ראה משנ״ב ב).

 

 

#469