If you started Tachanun with Minyan but they have already said 13 Attributes, and you decided to go at your own pace, do you say 13 attributes normally or with Trop?

 

The Shulchan Aruch (Orach Chayim 565:5) writes that the 13 Midos of Rachamim may not be said by an individual by way of prayer and supplication since this passage is required to be said only together with a minyan.

The Shulchan Aruch adds “but if one said it by way of how one reads from the Torah it is permissible”. The Magen Avraham ibid:5 & Mishna Berurah ibid:12 explain that the way one reads from the Torah is with the Ta’amim and Niggunim.

This is also what Rav Chayim Naeh writes in his Ketzos Hashulchan (24:2).

(It is also noteworthy to point out that the Alter Rebbe also mentions and supports the concept of reading as one would read in the Torah, albeit on different topics, in at least two different places (Orach Chayim 108:5 & 59:2)).

 

PS. Some Poskim write against this practice of reciting the 13 Midos HaRachamim with Ta’amim and Niggunim when praying alone, so writes the Minchas Elazar 4:22.

There is a rumor that the Rebbe was against this practice (see Heichal Menachem vol. 3 p. 265), but there has been much doubt raised on the accuracy of the recording of this rumor, and if the one who heard it from someone else and later wrote it down understood correctly.

 

Sources:

מפורש בשולחן ערוך שאפשר לאומרו בנגינות וטעמים. וכן כתבו כמעט כל הפוסקים.

יש אומרים שע״פ קבלה אין לעשות כן. ויש מי שמסר שמועה כזו בשם הרבי שלא שמע מזה. ונדפס בהיכל מנחם ח”ג עמ’ רסה. ואם נכונה השמועה – נצטרך לומר שהכוונה שלא שמע שינהגו כן, כי גוף הענין מפורש בשולחן ערוך. ואפשר שהכוונה רק שלא שמע הוראה בדבר מכ״ק אדמו״ר מהריי״צ נ״ע.

והנה, בסידורי תהלת ה׳ הישנים היה רשום הלכה זו. אבל שוב השמיטוה וכנראה נכנסה לסידור ללא אישור מלמעלה.

ובאגרות קודש ג ע׳ קלח מתייחס למה שבסידורי תהלת השם נזכר שיחיד אינו אומר רק במנחה ולא בשחרית. והמענה: ״לא ראיתי ולא שמעתי מעודי שום חילוק, ונפסק הדין סתם בשו”ע סתקס”ה ס”ה. – וסידור תהלת השם השלם הוא פוטוגראפיה מסידור שקדמו, ולא הספיק הזמן להגיהו כדבעי.״ ואולי גם מזה יש להוכיח מנהגנו. אלא דמשתמע לתרי אנפי, שצריך להוסיף הערה זו גם בשחרית וסליחות, או שצריך להשמיטה לגמרי. וגם במש״כ שנפסק הדין בסתם בשו״ע, הרי שם נזכר גם לאומרו בנגינות וטעמים. (וראה בסידור רבינו הזקן עם הערות הנדמ״ח לידידנו הרה״ח הרלוי״צ שליט״א ראסקין, דעייל פילא בקופא דמחטא לפרש בדברי רבינו שכוונתו לפרט אחר לגמרי, והוא מעשה ידי העיצוב בסידור, יעו״ש. ולא נהירא לדידי ולדכוותי. ועכ״פ, מסקנתו שם לפרש לומר בנגון ובטעמים).

ומצו״ב מה שכתבנו בארוכה לח״א שליט״א שהעיר בדברינו כאן: 

איפוא ראה אצלנו בלוח פשיטות. אדרבה, מצויין בפנים שאין אומרים. ובהערה גם לא נזכר להיתר רק צויין למק״א שדובר בזה.

אבל מה שהעמיס חומרות וכו׳ כאילו שיש כאן כל חומר אמירת דבשב״ק פחות מעשרה – תמוה מאד.

והנה, בכה״ח קלא, כג איפכא קאמר שהקפידא בתפלה לאומרו כיון שיש סוד בדבר שנצרך בכדי להשלים כל תיקוני התפלה ולכן צריך לאומרו בטעמים, ושי״ל שכ״ה גם להאריז״ל. ולכן יש לסמוך על פס״ד השו״ע. ובסליחות אינו נצרך כ״כ. ולכן אין לאומרו. וחילק כעי״ז קצת בבא״ח ש״א תשא ט. (ובאג״ק שם מפורש שאין לחלק בין סליחות לתפלה בד״ז. אלא שהמדובר שם בחילוק אחר בנוגע לגוף הענין אם יחיד אומרו). וצ״ע אם מש״כ שלא בשעת התפלה קאי אסליחות, שהרי בסליחות כל עיקר אמירתם הוא בשביל י״ג מדות, ראה בלבוש תקפא (וחלקו הובא בליקוט טעמים ומקורות סליחות מנהג חב״ד). מחה״ש שם ה. אלא שכידוע שאצל הכה״ח העיקר מה שהוא ע״ד הסוד.

ומה שהביא מדעת הרמ״ז באגרות י – גם הרמ״ז סבר שיש לאומרו, אבל בחילוף דא״ת ב״ש (וע״פ זח״ב רסב, א). וראה עוד להלן בדעתו. וכדברי הרמ״ז, ראה גם יש שכר הל׳ נפ״א. וכ״ה בתולעת יעקב סוד קדושה. משנת חסידים שארית האצילות ח, ב ועוד. והב״ד הרמ״ז בברכ״י תפח, ה. וראה שיח יצחק להגר״א מני. וכן נהגו בכ״מ בתימן. אלא שבכה״ח שם נקט ליתר שאת להחמיר, בלשון של זהורית, דשלא בשעת התפלה עדיף שלא לאומרו כלל.

אכן מצינו בשו״ת רדב״ז ד, א׳פד, להחמיר בכלל (ומשמעות דבריו שהחמיר רק לעצמו. ובאמת כ״מ גם בשו״ת הרשב״א א, ז, מרא דהאי שמעתתא לומר כקורא בתורה, ממש״כ לענין קדושת יוצר, והב״ד ברדב״ז כאן לעניננו. והעיר מזה בשלחן גבוה תקסה, ט) גם לא לומר כקורא בתורה (כ״מ שם) ע״פ שו״ת מן השמים. וכ״מ לכאורה בב״ח. (אלא שיל״פ שכוונתו להשיג רק אדברי הטור שמותר בכל אופן). וכן בשלמי ציבור ובית עובד וזכל״א (הובא בכה״ח שם) ושו״ת מנח״א ד, כב החמירו. וראה גם שו״ת משנ״ה ח, ריא. (ובדברי הב״י דלא נהוג עלמא – הרי הביא לדינא בשו״ע כרשב״א לאומרו כקורא בתורה. ונראה דלא נהוג עלמא היינו דלא נהיגי הכי כדברי הטור לומר שמותר גם בל״ז. ולהעיר מהט״ז במקומו).

אבל לא נתקבלה דעתם אצל רוה״פ. ובמנחת אהרן פארדו יז, ה, דפוק חזי מאי עמא דבר ונתפשט המנהג לומר כקורא בתורה ומעשים בכל יום ואין כאן שום נדנוד ופקפוק וכמנהג כל ישראל. (ובזכרונות אליהו מני א, ו, יד, הב״ד וסיים והבוחר יבחר).

והרי החיד״א בקשר גודל ובברכ״י ובמח״ב, וכן החסד לאלפים והרוח חיים ובא״ח (וראה גם אצלו ברב פעלים א, יא ורב ברכות ו, א) וכה״ח (עכ״פ בגוף הענין) ועוד מגדולי המקובלים פסקו כשו״ע. והברכ״י ראה וגם הביא דברי הרמ״ז בתפח, ה, ולא נתרגש מזה. והעיר מזה בשו״ת יחו״ד א, מז. וראה גם מכתב מאליהו להגר״א מני סג, במנהג החסידים (והיינו המקובלים), שהרוב אומרים בטעמים. [ולהעיר שמצינו גם בפאר לישרים מבארשיד צב, והובא באמרי פינחס תיד, כפסק השו״ע לקרוא בטעמים].

ובטור ברקת, שהובא כמ״פ בדא״ח, אזיל בתר איפכא להתיר בכלל ליחיד.

ובאמת, הרמ״ז כתב ״יליפנא משמי׳ דמרן האריז״ל״, וא״כ לא רק שאינו סולת נקי׳ דהרח״ו, עוד זאת שהיא גם לא שמועה מכלי ראשון. ועוד ועיקר, שאינו מוכרח כלל שמנגד לגוף האמירה בטעמים. דוק שם היטב בלשונו, שהעיקר שהוא כקורא בתורה. ושו״ר שכ״כ בכלי לישועה (ירושלים תרמ״ג) קלא, בכוונתו שהעיקר הוא שיהא כקורא בתורה, ושכן הבין החיד״א. ועוד שם שרק למי שבא בסוד ה׳ יאמר בחילוף. וראה גם הערת המלבה״ד בברכ״י מהדו״ח שכ״כ מד״ע. וכבר הביאו דסגי בא׳ מב׳ האופנים, ניגון וטעמים או חילוף דאתב״ש, בסדר היום כוונת שמו״ע. חסד לאלפים. קונטרס עיון תפלה בסידור דע״ק. וכ״כ ניצוצי אורות לזח״ב שם בשם הרמ״ז. ועוד.

אבל י״מ בדעת המקובלים לומר דוקא בא״ש ב״ש. ואינו מוכרח.

ועוד להעיר, שהרמ״ז כתב לומר בחילוף גם מטעם אחר, שביו״ט אין לומר ויעבור. וכמעט ברור שזהו עיקר הענין, מסידור חמדת ישראל דרושי חגה״ש ובסדר יו״כ. וכן משם מוכח שאינו מדברי האריז״ל אלא ממהרש״ו.

ועוד ועיקר, שבפע״ח שער הסליחות ח, מפורש שהיחיד אומרו בא״ת ב״ש. ושם רשום ע״ז שהוא ״מהאר״י זלה״ה״ (אלא שבהגה שם, שצ״ע שבמק״א אמר להיפך. ולא נתברר למה הכוונה). ולפלא שלא ראיתי שהובא בפוסקים, זולת בערוה״ש תקפא, יג. ולכאורה הכוונה שגם באומרו דרך בקשת רחמים, מותר באופן כזה. (וראיתי למי שהעיר, שלאריז״ל בשעה״כ סדר נוסח התפלה (נא, א), שבכל פסוק בתפלה אומרו בנגינות וטעמים, לא מהני מה שאומר בטעמים, שבלא״ה גם כשהוא דרך בקשה אומרו כך. ודפח״ח. וראה אצלנו https://asktherav.com/39041-hebrew-krias-shema-with-trop-taamei-hamikra/ בעיקר הענין). וראיתי למי שכתבו שמש״כ בפע״ח היא ממהר״י צמח, ואינו להאריז״ל, ושבאמת לאריז״ל היחיד אומרו כמו הציבור. ולא ידעתי, זו מנין להם מהי דעת האריז״ל.

[איברא, שבפע״ח גופא כתב שיאמר מצפ״ץ מצפ״ץ ת״ך וכו׳. (ובס׳ הכוונות מאורות נתן שער י״ג מדות הוצאת תשע״ט נעתק מצפ״ץ מצפ״ץ וכו׳). ומוכח בכוונתו שיאמרנו כולו בא״ת ב״ש, ולא רק השמות הוי׳ הוי׳. ודלא כבכמה מספרים הנ״ל. והוא דלא כפי שהעתיק בערוה״ש משמו. וגם במ״ח שם מפורש ״מצפ״ץ מצפ״ץ ת״כ וכן כולם״. ובהגהות הרמ״ז לס׳ הכוונות ישן הוצאת תשע״ג סוד י״ג מדות ע׳ קעו: מצפץ מצפץ תך גספי וכו׳. וכן הועתקו כל התיבות בחילוף, בהגהות דרך אמת לזח״א כ, א. וכ״ה בסידור האריז״ל לר׳ שבתי. אבל ברוב המקומות נזכר רק חילוף דשמות הוי׳ הוי׳. וכ״ה בזח״ב שם. וכן בסידור הרש״ש הנדפס ב, כא, ד. והביא ב׳ הדעות בסידור תפלה למשה לרמ״ק תפלת י״ח שער ה, כ. ושם, שע״פ הזהר א״צ לשנות רק ב׳ השמות, ושבתקונים נראה דקאי אכולהו, והבורר יברור לעצמו. וראה גם בשלמי ציבור דיני ויעבור א. גם בסידור נהורא השלם הביא ב׳ האופנים, שאומרם באת״ש ב״ש מצפ״ץ ת״כ וכו׳ או במקום ב׳ השמות מצפ״ץ מצפ״ץ והשאר כדכתיב (נוסף לאופן שאומרו בנגינות וטעמים כקורא בתורה, והוסיף שיגמור הפסוק כולו. וכ״ה בכ״מ). וכ״ה בסידור יעב״ץ, אלא שהיא הוספת המו״ל, ואינו ליעב״ץ].

ועוד אופנים מצינו: לראות בסידור ולכוון במחשבה, או בלשון תרגום – ראה בא״ח שם.

והלשון ״יחיד אינו אומר זה״ שבסידור תהלת ה׳ – הרי אינו מסידור אדה״ז, והוא העתק מסידור העבודה כידוע. ועכ״פ, אינו מכריח שלא לומר בניגון וטעמים. ומו״ל ס׳ העבודה – ודאי לא נתכוונו להורות כדעות הנ״ל, כפשוט.

ומה שהביא מכל הראשונים שכתבו לשלול אמירתו – אינו בהכרח דמיירי בקורא דרך קריאה, או עכ״פ כשמשנה להדיא ואומר בנגינות וטעמים. וכמו שכתב בחי׳ הגהות בשם מהרלב״ח שאפשר שגם רב נתן מודה לזה. וכ״כ גם בב״י. וכן יוצא מפורש בדברי תרוה״ד שם, עייש״ה. ואולי כ״ד הרמ״א בד״מ ד. (אבל ראה תשב״ץ ר״ה יז, ב בדיוק מדברי רע״ג בסידורו).

ואת״ל להחמיר ע״פ דבריהם, הרי איפכא מצינו שכמה מתירים מעיקרא ליחיד, ראה או״ז ת״ב תטז בשם ר״א ממיץ. והביא גם דעה זו בתרוה״ד ח. ושהיא קב ונקי. ובמנהגי מהרא״ק ג שכן נוהגים. וכן עולה מהרמ״א בד״מ שהביאו, והביאו גם במעגלי צדק לו. ועוד הביא בב״י מעוד ראשונים . וכ״ה באגור הל׳ נ״כ קעט. תענית תתעב. ס׳ התדיר לו. וכ״ה בדרשת ר״י אבן שועיב ליו״כ. ובברכ״י קלא, יא הביא משו״ת ר״י מיגאש. ובמח״ב שם מר״י החסיד ורמב״ן ועוד. וכן מצינו גם בשל״ה שער האותיות קדושה ד״ה והבא לטהר. קב הישר מח, ה. ועוד.

וברמ״א בהגהותיו בשו״ע – נוסף לזה דשתיק לדברי המחבר, וכתב ״וכן״, עוד זאת שאפשר שכוונתו רק באמצע שמו״ע וכמ״ש במג״א, ואפשר שגם מש״כ בויעבור אהכי קאי. וכ״מ בד״מ שם. וא״ש שאינו סותר למש״כ במפה שנראה דעתו להקל בעיקר הענין. וראה ד״מ הארוך.

ובכלל, מה לו להביא מכמה ראשונים, אחרי שנפסק הדין ברור בשו״ע, ובכל האחרונים על אתר שמפיהם אנו חיים הובא לדינא, ושתקו למחבר. ואי׳ איפוא ראינו הנהגה כזו להוכיח מסתימת ל׳ הראשונים, בניגוד לפסק ראשונים אחרים שהובאו לדינא במחבר (ודלא כתופעה שפשתה אצל כמה לאחרונה ללקט על סדר השו״ע פסקים מעודכנים רח״ל). אמנם בשו״ע נזכר שאם בא לאומרם, ולא שיש חיוב בדבר. אבל אנן קיימינן השתא להרוצה לאומרם. ובודאי טעם בדבר לאומרו, נוסף על הסברא להשלים תקוני התפלה (ואצלנו מקפידים בכלל שלא לדלג), גם מחמת רום סגולת יגמדה״ר, שעכ״פ יש באופן כזה מעין ערך אינן חוזרות ריקם (ופשוט, שגם באומרם בכגון דא, ליכא למיחש להסברא שבט״ז ה, דמסתמא כיון שמזכיר אותם כוונתו דרך בקשה כמו שעושין הקהל – שהרי אומר בניגון וטעמים. ועוד, שהרי בט״ז מפרש בזה הסברא בדעת אותם שאין אומרים. ולדינא לא נפסק כוותייהו, והיינו שלמרות סברא הנ״ל בהיתר עומד. ופדוט .אינו כקורא בתורה ממש, שבזה אין היתר להפסיק בין תפלת י״ח לנפ״א בד״ת. וכצ״ל בנוגע אמירת פסוקי קדושה כקורא בתורה בברכות ק״ש. ולהעיר שהמנהג לסיים באמצע הפסוק בתיבת ונקה, אף שהוא כקורא בתורה, וכל פסוקא דל״פ משה לא פסקינן. אמנם יש שהעירו לסיים הפסוק. וראה שו״ת יחו״ד א, מז מכ״מ ליישב שניכרת מחשבתו שמטרתו בדרך תפלה. וראה אצלו בחזו״ע ימים נוראים ע׳ ל הע׳ ב. וראה עד״ז בשו״ת משנ״ה ח, רי, לגבי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע״פ), שאל״כ מאיזה טעם הובאה כאן (ובראשונים וכו׳) הוראת היתר למי שבא לאומרם.

ובמענה הידוע מרבינו ״לא שמעתי מזה״ – גם אם נקבל השמועה בדיוק, הנה, נוסף להפי׳ הפשוט שלא קיבל הוראה בזה, הרי אפ״ל (בדוחק קצת) בפירושו איפכא שלא שמע שצריך נגינות וטעמים, כיון שא״צ גם נגינות וטעמים, וכדעת הרא״ח נאה בקצוה״ש הערות למעשה ע׳ סח שאינו לעיכובא לומר בטעמים. וע״ד אשרי דסגי מה שאינו בתורת חובה. וכ״ה כבר ביפה נוף ק, למי שאינו בקי בטעמים.

עוד אחת אעירה מסה״ש תרצ״ג ע׳ 77 והוא מרשימת רבינו, שאדמו״ר מוהרש״ב נ״ע אמר יגמה״ר בהוצאת ס״ת גם כשהמתפלים לא אמרו. אמנם, לא הרי י״ג מדות בהוצאת ס״ת כי״ג מדות דבתפלה. ומצינו בשע״ת תפח, ג, שהביא מרמ״ז שאמירתן כקורא בתורה בדרך שבח. אבל באגרות הרמ״ז שם גופא מפורש לאומרן בחילוף גם בזה, כשאומר ביחיד, וכנ״ל.

 

 

#4671 (2)