If you started Tachanun with Minyan but they have already said 13 Attributes, and you decided to go at your own pace, do you say 13 attributes normally or with Trop?

 

The Shulchan Aruch (Orach Chayim 565:5) writes that the 13 Midos of Rachamim may not be said by an individual by way of prayer and supplication since this passage is required to be said only together with a minyan.

The Shulchan Aruch adds “but if one said it by way of how one reads from the Torah it is permissible”. The Magen Avraham ibid:5 & Mishna Berurah ibid:12 explain that the way one reads from the Torah is with the Ta’amim and Niggunim.

This is also what Rav Chayim Naeh writes in his Ketzos Hashulchan (24:2).

(It is also noteworthy to point out that the Alter Rebbe also mentions and supports the concept of reading as one would read in the Torah, albeit on different topics, in at least two different places (Orach Chayim 108:5 & 59:2)).

 

PS. Some Poskim write against this practice of reciting the 13 Midos HaRachamim with Ta’amim and Niggunim when praying alone, so writes the Minchas Elazar 4:22.

There is a rumor that the Rebbe was against this practice (see Heichal Menachem vol. 3 p. 265), but there has been much doubt raised on the accuracy of the recording of this rumor, and if the one who heard it from someone else and later wrote it down understood correctly.

 

Sources:

מפורש בשולחן ערוך שאפשר לאומרו בנגינות וטעמים. וכן כתבו כמעט כל הפוסקים.

יש אומרים שע״פ קבלה אין לעשות כן. ויש מי שמסר שמועה כזו בשם הרבי שלא שמע מזה. ונדפס בהיכל מנחם ח”ג עמ’ רסה. ואם נכונה השמועה – נצטרך לומר שהכוונה שלא שמע שינהגו כן. כי גוף הענין מפורש בשולחן ערוך. בחלק מהסידורים הישנים היה רשום הלכה זו. אבל שוב השמיטוה וכנראה נכנסה לסידור ללא אישור מלמעלה. באגרות קודש (ח”ג ע’ קלח) מתייחס למה שבסידורי תהלת השם נזכר שיחיד אינו אומר רק בשחרית ולא במנחה. והמענה: ״לא ראיתי ולא שמעתי מעודי שום חילוק, ונפסק הדין סתם בשו”ע סתקס”ה ס”ה. – וסידור תהלת השם השלם הוא פוטוגראפיה מסידור שקדמו, ולא הספיק הזמן להגיהו כדבעי”. ואולי גם מזה יש להוכיח דעתנו בנושא.

ומצו״ב מה שכתבנו בארוכה לח״א שליט״א שהעיר בדברינו כאן: 

איפוא ראה אצלנו בלוח פשיטות. אדרבה, מצויין בפנים שאין אומרים. ובהערה גם לא נזכר להיתר רק צויין למק״א שדובר בזה.

אבל מה שהעמיס חומרות וכו׳ כאילו שיש כאן כל חומר אמירת דבשב״ק פחות מעשרה – תמוה מאד.

והנה, בכה״ח קלא, כג איפכא קאמר שהקפידא בתפלה לאומרו כיון שיש סוד בדבר שנצרך בכדי להשלים כל תיקוני התפלה ולכן צריך לאומרו בטעמים, ושי״ל שכ״ה גם להאריז״ל. ולכן יש לסמוך על פס״ד השו״ע. ובסליחות אינו נצרך כ״כ. ולכן אין לאומרו. וחילק כעי״ז קצת בבא״ח ש״א תשא ט. וצ״ע אם מש״כ שלא בשעת התפלה קאי אסליחות, שהרי בסליחות כל עיקר אמירתם הוא בשביל י״ג מדות, ראה בלבוש תקפא (וחלקו הובא בליקוט טעמים ומקורות סליחות מנהג חב״ד). מחה״ש שם ה. אלא שכידוע שאצל הכה״ח העיקר מה שהוא ע״ד הסוד.

ומה שהביא מדעת הרמ״ז באגרות י – גם הרמ״ז  סבר שיש לאומרו, אבל בחילוף דא״ת ב״ש (וע״פ זח״ב רסב, א). וראה עוד להלן בדעתו. וכדברי הרמ״ז, ראה גם יש שכר הל׳ נפ״א. וכ״ה בתולעת יעקב סוד קדושה. משנת חסידים שארית האצילות ח, ב ועוד. והב״ד הרמ״ז בברכ״י תפח, ה. וראה שיח יצחק להגר״א מני. וכן נהגו בכ״מ בתימן. אלא שכה״ח שם נקט ליתר שאת להחמיר, בלשון של זהורית, דשלא בדעת התפלה עדיף שלא לאומרו כלל.

אכן מצינו בשו״ת רדב״ז ד, א׳פד, להחמיר בכלל (ומשמעות דבריו שהחמיר רק לעצמו. ובאמת כ״מ גם בשו״ת הרשב״א ז, מרא דהאי שמעתתא לומר כקורא בתורה, ממש״כ לענין קדושת יוצר, והב״ד ברדב״ז כאן לעניננו. והעיר מזה בשלחן גבוה תקסה, ט) גם לא לומר כקורא בתורה (כ״מ שם) ע״פ שו״ת מן השמים. וכ״מ לכאורה בב״ח. (אלא שיל״פ שכוונתו להשיג רק אדברי הטור שמותר בכל אופן). וכן בשלמי ציבור ובית עובד וזכל״א (הובא בכה״ח שם) ושו״ת מנח״א ד, כב החמירו. וראה גם שו״ת משנ״ה ח, ריא. (ובדברי הב״י דלא נהוג עלמא – הרי הביא לדינא בשו״ע כרשב״א לאומרו כקורא בתורה. ונראה דלא נהוג עלמא היינו דלא נהיגי הכי כדברי הטור לומר שמותר גם בל״ז. ולהעיר מהט״ז במקומו).

אבל לא נתקבלה דעתם אצל רוה״פ. ובמנחת אהרן פארדו יז, ה, דפוק חזי מאי עמא דבר ונתפשט המנהג לומר כקורא בתורה ומעשים בכל יום ואין כאן שום נדנוד ופקפוק וכמנהג כל ישראל. (ובזכרונות אליהו מני א, ו, יד, הב״ד וסיים והבוחר יבחר).

והרי החיד״א בקשר גודל ובברכ״י ובמח״ב, וכן החסד לאלפים והרוח חיים ובא״ח (וראה גם אצלו ברב פעלים א, יא ורב ברכות ו, א) וכה״ח (עכ״פ בגוף הענין) ועוד מגדולי המקובלים פסקו כשו״ע. והברכ״י ראה וגם הביא דברי הרמ״ז בתפח, ה, ולא נתרגש מזה. והעיר מזה בשו״ת יחו״ד א, מז. [ולהעיר שמצינו גם בפאר לישרים מבארשיד צב, והובא באמרי פינחס תיד, כפסק השו״ע לקרוא בטעמים].

ובטור ברקת, שהובא כמ״פ בדא״ח, אזיל בתר איפכא להתיר בכלל ליחיד.

ובאמת, הרמ״ז כתב ״יליפנא משמי׳ דמרן האריז״ל״, וא״כ לא רק שאינו סולת נקי׳ דהרח״ו, עוד זאת שהיא גם לא שמועה מכלי ראשון. ועוד ועיקר, שאינו מוכרח כלל שמנגד לגוף האמירה בטעמים. דוק שם היטב בלשונו, שהעיקר שהוא כקורא בתורה. ושו״ר שכ״כ בכלי לישועה (ירושלים תרמ״ג) קלא, בכוונתו שהעיקר הוא שיהא כקורא בתורה, ושכן הבין החיד״א. ועוד שם שרק למי שבא בסוד ה׳ יאמר בחילוף. וראה גם הערת המלבה״ד בברכ״י מהדו״ח שכ״כ מד״ע. וכבר הביאו דסגי בא׳ מב׳ האופנים, ניגון וטעמים או חילוף דאתב״ש, בסדר היום כוונת שמו״ע. חסד לאלפים. קונטרס עיון תפלה בסידור דע״ק. ועוד.

ועוד להעיר, שהרמ״ז כתב לומר בחילוף גם מטעם אחר, שביו״ט אין לומר ויעבור. וכמעט ברור שזהו עיקר הענין, מסידור חמדת ישראל דרושי חגה״ש ובסדר יו״כ. וכן משם מוכח שאינו מדברי האריז״ל אלא ממהרש״ו.

והלשון ״יחיד אינו אומר זה״ שבסידור תהלת ה׳ – הרי אינו מסידור אדה״ז, והוא העתק מסידור העבודה כידוע.

ומה שהביא מכל הראשונים שכתבו לשלול אמירתו – אינו בהכרח דמיירי בקורא דרך קריאה, או עכ״פ כשמשנה להדיא ואומר בנגינות וטעמים. וכמו שכתב בחי׳ הגהות בשם מהרלב״ח שאפשר שגם רב נתן מודה לזה. וכ״כ גם בב״י. וכן יוצא מפורש בדברי תרוה״ד שם, עייש״ה. ואולי כ״ד הרמ״א בד״מ ד. (אבל ראה תשב״ץ ר״ה יז, ב בדיוק מדברי רע״ג בסידורו).

ואת״ל להחמיר ע״פ דבריהם, הרי איפכא מצינו שכמה מתירים מעיקרא ליחיד, ראה או״ז ת״ב תטז בשם ר״א ממיץ. והביא גם דעה זו בתרוה״ד ח. ושהיא קב ונקי. ובמנהגי מהרא״ק ג שכן נוהגים. וכן עולה מהרמ״א בד״מ שהביאו, והביאו גם במעגלי צדק לו. ועוד הביא בב״י מעוד ראשונים . וכ״ה באגור הל׳ נ״כ קעט. תענית תתעב. ס׳ התדיר לו.  וכ״ה בדרשת ר״י אבן שועיב ליו״כ. ובברכ״י קלא, יא הביא משו״ת ר״י מיגאש. ובמח״ב שם מר״י החסיד ורמב״ן ועוד. וכן מצינו גם בשל״ה שער האותיות קדושה ד״ה והבא לטהר. קב הישר מח, ה. ועוד.

וברמ״א בהגהותיו בשו״ע – נוסף לזה דשתיק לדברי המחבר, וכתב ״וכן״, עוד זאת שאפשר שכוונתו רק באמצע שמו״ע וכמ״ש במג״א, ואפשר שגם מש״כ בויעבור אהכי קאי. וכ״מ בד״מ שם. וא״ש שאינו סותר למש״כ במפה שנראה דעתו להקל בעיקר הענין. וראה ד״מ הארוך.

ובכלל, מה לו להביא מכמה ראשונים, אחרי שנפסק הדין ברור בשו״ע, ובכל האחרונים על אתר שמפיהם אנו חיים הובא לדינא, ושתקו למחבר. ואי׳ איפוא ראינו הנהגה כזו להוכיח מסתימת ל׳ הראשונים, בניגוד לפסק ראשונים אחרים שהובאו לדינא במחבר (ודלא כתופעה שפשתה אצל כמה לאחרונה ללקט על סדר השו״ע פסקים מעודכנים רח״ל).

ובמענה הידוע מרבינו ״לא שמעתי מזה״ – גם אם נקבל השמועה בדיוק, הנה, נוסף להפי׳ הפשוט שלא קיבל הוראה בזה, הרי אפ״ל (בדוחק קצת) בפירושו איפכא שלא שמע שצריך נגינות וטעמים, כיון שא״צ גם נגינות וטעמים, וכדעת הרא״ח נאה בקצוה״ש הערות למעשה ע׳ סח שאינו לעיכובא לומר בטעמים. וע״ד אשרי דסגי מה שאינו בתורת חובה. וכ״ה כבר ביפה נוף ק, למי שאינו בקי בטעמים.

 

 

#4671 (2)