טבילה שלא בזמנה בשבת

במענה לשאלתו, במה שנהגו לאסור טבילת אשה בשבת אא״כ בעלה בעיר, אם כ״ה מנהג אשכנז בכלל או רק במקצת מקומות, ואיך המנהג בארה״ב, ושאמר לו צורב העוסק בחוקי חורב שכאן אין נוהגים כך, אם אכן כ”ה –

באמת, קשה לענות על שאלה שכזו שמורכבת מכמה פרטים, ולא כל העתים שוות, ותלוי באם פשעה או נאנסה, ומהו גדר פשיעה או אונס, וכן אם המדובר לכתחילה להמתין על ליל שבת, או בדיעבד אחרי שכבר שהתה, ובכל אופן נתעכב כאן על מקור ושרש הענין ועל עיקר שאלתו. ודברינו כאן רק להלכה בגוף הענין, ולא למעשה היאך להורות כשבאה שאלה לידינו –

הנה ברמ״א יו״ד קצז, ג, כתב בשם י״א שאסורה לטבול, ושכן נהגו במקצת מקומות, אבל במקום שאין מנהג אין להחמיר. וכבר כתב כך בספרו ד״מ שם, שאין להחמיר בזה במקום שלא נהגו להחמיר.

[ובפי׳ כוונתו שאין להחמיר, מפרש בט״ז שם ד, דקאי כשבא בעלה בע״ש או אחר לידה (עיי״ש בט״ז: למה היקל רמ״א בזה במקום שאינו מנהג באם בא בעלה בע״ש אפילו אם הי׳ אפשר וכן אחר לידה). אבל בל״ז גם לרמ״א יש להחמיר.

אבל בסד״ט שם ד ד״ה ועוד נראה, פי׳ בדעת הרמ״א, שבמקום שאין מנהג יש להקל בכל גווני. וכ״מ בש״ך ג, ראה בסד״ט שם ובמחה״ש שם בכוונת הש״ך. אבל ראה שיעורי שבה״ל קצז, ב לש״ך שם ד״ה כיון. ובנקוה״כ שם יש חילוקי גירסאות. ואכ״מ בפרטי האופנים. (וראה פרדס רמונים במקומו. וראה תוספות אהל לשם שהאריך מאד. וכעי״ז בשו”ת דברי יציב דלקמן).

אלא שהסד״ט עצמו כתב לדינא להחמיר כשלא הי׳ אונס. וכ״כ בלחו״ש בלחם יב. ועוד].

וכן נקט לדינא הש״ך שם ג. וכ״כ בסד״ט שם. תורת השלמים ה. חכמ״א קיג, ח. (אבל ראה בספרו חיי״א ע, ד. ואפשר שקיצר שם). ועוד.

אבל בט״ז שם ד, תמה על הרמ״א במש”כ דבמנהג תליא מילתא כיון שהמרדכי והאגור ומהר״י וייל ומהרי״ל אוסרים לגמרי. ומכריע לפסוק כתרוה״ד, שרק בענין שלא הי׳ אפשר תחילה לטבול מותר. וראה במלבושי טהרה קצז בבאמ״ח ב שהכריע כהט״ז, ושמצוה לשמוע לדברי פסקי מאורות הגדולים אלו כי רבים הם נגד הש״ך ואחרי רבים להטות.

וגם במג״א שכו, ח, הביא רק דעת האוסרים. והשמיט שבמקום שאין מנהג אין להחמיר. וכן החרה החזיק אחריו בשו״ע אדה״ז שם ז, וזלה”ק: ובמדינות אלו נהגו לאסור טבילת אשה בשבת אא”כ יש בעלה בעיר וגם לא הי’ אפשר לה לטבול קודם השבת או שלא היה בעלה בעיר ובא בערב שבת שלא פשעה במה שלא טבלה קודם לכן אבל כל שהי’ בעלה בעיר והי’ אפשר לה לטבול ולא טבלה אינה טובלת בשבת. ואף שכת”ש שהוא ממנהגא, לא הביא כלל צד להקל במקום שאין מנהג. גם במשנ״ב שם כד כתב בפשיטות, שכך נוהגות והוסיף שיפה נהגו, ולא הביא כלל שלא להחמיר כשאין מנהג. וכ״ה בא״ר ה ותוס״ש שם יב.

וראה פמ״ג שם בא״א ח (לענין טבילה מכתם). ועוד. וראה גם ביהגר״א שם טז (אבל ראה שם יו”ד קצז, ה ואילך).

וראה שו״ת אבנ״ז יו״ד רמט, שיש חשש מדינא. וראה מטעמים אחרים בשו״ת תורת רפאל לד. העמק שאלה צו, ז. וקדמו בחי׳ ר״י מלובלין ורבינו העשיל מקרא.א על טור יו״ד קצז, נדפס במהדו״ח של הטור.

גם בקיצור שו״ע קסב, ז, שנתקבל חיבורו בכל תפוצות ישראל, וכוותי׳ נתפשטה ההוראה (ושרש הדברים נמצא בלחו״ש שלו על אתר), נקט לדינא  שבאפשר לטבול קודם אסורה לטבול, ורק כשבא בעלה בע״ש כתב שתלוי במנהג, שיש שמחמירים, ובמקום שאין מנהג אין להחמיר.

ונמצא, שלמעשה רהיטת הפוסקים שיש להחמיר כל שאפשר לה לטבול קודם, ושבזה אין הדבר תלוי במנהג כלל (אבל לאדה”ז ג”ז מחמת מנהג, אלא שלא הביא מנהג בהיפך).

וכעת בנוגע לגוף המציאות בהתקבלות המנהג – הנה המעיין בספרי גדולי הפוסקים מחכמי אשכנז ופולין יראה שהי׳ פשוט להם שכך המנהג (אלא שנחלקו בפרטיו): ראה בשו״ת מהר״ם מלובלין עא. חוט השני ע. לבושי שרד בחידושי דינים ליו״ד פו ואילך. חמו״ד הובא בפת״ש קצז, ג. נובי״ת קלא. תשובות חדשות לרעק״א ט, ז (שדעת נוטה להקל עכ״פ בכתם, אבל מה אני ומה כחי לסמוך עלי מבלי הסכמת גדולי זמננו). הגרש״ק בשירי טהרה קצז, הובא בדרכ״ת קצז, ט. שערי צדק יו״ד קמז (ומש״כ שם בשם דגו״מ – צ״ע. וכנראה טה״ד היא). וראה שו״ת חכ״צ פב.

וכן בדורות שלאח״ז – ראה שו״ת מהר״ם שיק יו״ד קפז ואילך. שו״ת יהודה יעלה יו״ד ריז (וראה בנדון דידי׳ בשו״ת ר׳ עזריאל יו״ד קצא. בית שערים יו״ד רפ). ערך שי על אתר. שו״ת לבושי מרדכי תנינא יו״ד צג (ועיי״ש, שאסרו באיסור בעלמא כמו תקנות הגאונים ושארית מנהגים אבל לא איסור גמור כמו טבילת כלים, ושכנלענ״ד). שו״ת מהרש״ג ב, קנה. שו״ת מהר״ם בריסק ב, מב. שו״ת ערוה״ב יו״ד קפג. שו״ת אמרי בינה ראזענפלד, יו״ד ט, הובא בדרכ״ת קצז, טז. שו״ת נהרי אפרסמון או״ח טו.

ואף שכמה מהם צידדו להתיר בשאלה שנשאלה אצלם, מ״מ קיבלו המנהג כמו שהוא, ונזקקו לישב על טיפת דיו ז”נ, וישב מצרף ומטהר, בצירופים מצירופים שונים.

אמנם בבאה״ט שכו, ה, כתב שעכשיו נתפשט המנהג להתיר בכל ענין. אבל כבר תמה עליו בבית מאיר שם, שלא ידענא ממי נמסר לו עדות זה, וחלילה לסמוך עליו בזה, כי מעצמו כתב. וראה גם מש״כ ביד יוסף ראזענבערג או״ח שכו, ו על הבאה”ט.

וכן תמה במקו״ח שם להחו״י או״ח שכו, ח, על מש״כ בעו״ש שכו, טז, שעכשיו פשט המנהג להתיר, דהא מנין לי׳.

הרי לנו, שגדולי הפוסקים לא קיבלו מה שהעידו שהמנהג נשתנה.

והנה, יש ממלקטים אחרונים שהביאו משכנה״ג יו״ד בהגב״י ה, שמנהג העולם לטבול בליל שבת. ואינו מן הענין, שהרי הוא מחכמי הספרדים שאצלם לא נתקבל המנהג. ועדיפא הו״ל להביא מהב״י שכתב שכן עמא דבר. ואכן אצל הספרדים לא נתקבל בכ״מ. וראה בשלחן גבוה קצז, ד. ועוד. וראה בשו״ת בית יהודה ב, הנספח לבני יהודה, עייאש ב, לב ששקו״ט במנהגם בליוורנו. ובמסגה״ש קאטאלנובו, קצז, ב, למרות שהוא מחכמיהם, כתב, שבליוורנו ועוד מקומות, לא טבלו, ושכן הנהיג לשואלים, אם לא הגידו לו שנהוג אצלם מקדמי אר״ש להקל ולטבול. עייש״ב.

ויש שהביאו, שבא״א מבוטשאטש שכו, א במהדו״ת, כתב שעתה נהגו להקל. אבל פשוט בדבריו שכוונתו כשבא בעלה בע״ש. ולא כפי שהביאו משמו בסתמא. ולדבריהם סותר למש״כ בעצמו בדע״ק יו״ד קצז, הובא בדע״ת שם ד״ה י״א שאסורה.

אלא שבערוה״ש יו״ד קצז, ח, כתב שהמנהג הפשוט שכולם טובלות (אף שבאו״ח שכו, ט הביא המנהג שברמ”א בפשטות), ונגרר אחריו בטהרת ישראל קצז, יד.

[ובאמת, שעיקר דברי ערוה”ש, שכעת שהאנשים נהגו לטבול פשיטא שאשה רשאית לטבול, וקדמו באבן השוהם (להר״א גץ) כה, וראה שירי טהרה שם, ובאו״א במהרש״ג דלקמן (וראה מה שכתבנו שם) – וכעי״ז ומה״ט בשו״ת ר״ט וייל נה, אבל רק לגבי יו״ט, עיי״ש טעם החילוק – אינו מובן כלל, שהרי מעולם לא שמענו שנשים יטבלו לקרי או לתוספת טהרה. ונשאר החשש דנראה כמתקן. וראה גם סד״ט קצז, ה עד״ז. וכבר העיר מזה בדברי יציב דלקמן. אבל ראה יגל יעקב דלקמן ד״ה והנה מצד הדין].

אמנם, למעשה רוב ככל האחרונים העתיקו המנהג שברמ”א, ללא שינוי, ודלא כערוה”ש. וגם בטהרת ישראל הדגיש דמיירי באופן שמה שלא טבלה קודם הי׳ ״מחמת מניעה קצת״.

גם ידוע ליודעים שמצאנו כמ״פ בערוה״ש שסמך על המנהג שמצא אצל דלת העם גם נגד דעת האחרונים.

ולא ידעתי מה מציאה מצאו בעדותו של ערוה״ש יותר מהבאה״ט שקדם לו רבות בשנים, ושכתב הבית מאיר שאין לסמוך על עדותו. וכנ״ל, כן מצינו בעולת שבת שהעיד על המנהג, ולא אבה המקו״ח לקבל  דבריו.

ולפלא, שבשו״ת ר״א גוטמאכער יו״ד נד קרא תגר על המנהג, אחרי שהדבר יצא מפי גדולי הפוסקים.

וכן מצינו גם אצל אחרוני זמננו (אף שיש מהם שנטו להקל) – ראה שו״ת מהר״י שטייף רעח. חוט שני ד קצז, ד ע׳ ער. ארחות טהרה יד, י ואילך. ובשם הגריש״א – פתחי דעת כא הערה יט. תשובת הגריש״א בסו״ס אוצרות הטהרה אות נ. וראה שלחן שלמה להגרשז״א שכו, ח אות ט ובשוה״ג. (וראה מש״כ תלמידו באהל שרה א, ג, ז, להחמיר כשלא טבלה קודם ללא סיבה. אבל להעיר ממש״כ שם הע׳ כט). שערי טוהר יז, ב. שו״ת עמק התשובה ג, עט. וראה דבריו בקובץ בבית תלמוד להוראה יא ע׳ קסב. תשובת בעל קנה בשם, נדפסה בקובץ אור ישראל נו ע׳ לח, שלהלכה פוסקים כש״ך שאין לטבול כשדחתה ההפס״ט. (ודלא כמקילים שדחיית ההפס״ט אינה בכלל המנהג). וכ״כ בשו״ת ויען יוסף סוסי׳ כט, שבסו״ס משפטיך ליעקב, דלדידן נקטונן כהכרעת הרמ״א להחמיר כשיכלה לטבול קודם. (וראה מה שנדחק טובא בעובדא דידי׳ למצוא היתר). ובהליכות חנוך ב, קצג, מדברי חשב האפוד, כ״כ רק לגבי מוצ״ש שבלונדון ליכא מנהג.

והמעיין באריכות דברי האחרונים דנחתי לדינא בענין זה, ודנו בכמה פרטים, בטבילת כתם או שדחתה מחמת חומרא וכן מחמת צניעות או ממון, וריבוי שקו״ט בסוגי האונס – מוכח שהי׳ פשוט להם שכך המנהג, ראה הנסמן בדרכ״ת ועוד על אתר. וכולם נתחבטו למצוא היתר בשאלה הבאה לידם, ולא שמו המנהג אחרי הדלת.

וכן מצינו אצל חכמי זמננו, ראה לדוגמא בשו״ת דברי יציב ג, קד, דנחית לשקו״ט כאילו פשוט שכך המנהג. וטובא אשכחן הכי.

ועד היכן הדברים מגיעים, ראה בשו״ת יגל יעקב – מגדולי הפוסקים לפני מלחה״ע האחרונה – יו”ד נח, שהוא מגדולי המקילים בשאילתא דידן, כפי שאפשר להיווכח מדבריו שם, ונשאל שם באשה אחת שאינה נזהרת בהרחקות ופרישות רח״ל, והשואל רצה לדעת אם להתיר האיסור ממנהגא לטבול בשבת בכדי להצילה מאיסור, ונו״נ באריכות גדולה אם להתיר איסור קל עבור איסור חמור. ולמעשה כתב שם להקל, ועיי”ש, שבעילה כל דהו מוקמינן לה אדינא. (וכבר כ”כ במור וקציעה סוסי’ שכו, שעכשיו אין הנשים טובלות בשבת אם לא במקום שאין מנהג וע”י עילה כל דהו יש להתירה בכל מקום). וסיים עלה, שתמיד מחפש איזה עילה וסיבה לתלות בה שלא יתלה השואל להתיר לעצמו גם בפעם אחרת להמתין לכתחילה על ליל שבת.

(אבל להעיר שכתב שם שמלשון הרמ״א משמע דרק מעט מקומות נוהגין להחמיר. אלא שבד״מ (ובהארוך) משמע שכן הי׳ המנהג פשוט בכמה מדומות. וגם הלשון במקצת מקומות אינו מוכיח בעליל שהוא רק במעט מקומות. ועיקר הכוונה שאינו בכ״מ. ולפעמים מקצת הוא עד (וכולל) מחצה, ושקו״ט בדין נשרו מקצת עלי׳ ועוד כיו״ב. – ראה שו״ת חקרי לב י, קיח – קפט. ב. שארית יוסף ידיד ג אה״ע ע׳ קמט ואילך).

[וראה גם שו״ת מהרש״ג ב, נה, שהיא חומרא בעלמא לקנוס האשה על שלא טבלה בזמנה (והביא סברא כזו בשו״ת מהר״ם שיק יו״ד רפז. ובערוה”ש יו”ד קצז, ו באו”א קצת, שהנשים אסרו ע”ע, וכוונתן היתה דאם נתיר להן גם בכה”ג היו הרבה נשים מניחות טבילתן עד השבת מפני שאז נוח להן יותר, וכדי שלא לבטל הטבילה בזמנה בחול עשו גדר שאם ימשיכו הטבילה עד שבת אסורה לטבול בשבת), אבל כל שיש לה איזה אמתלא מקובלת על לב המורה לא קנסינן לה.

ותמיהני במש״כ שם בין הדברים, שלפי דעתו במקומות אלו המנהג הוא להקל (אף שכנראה לא ברירא לי’ מילתא), וראיתו ממה שחסידים ואנשי מעשה טובלים בשבת. וצל”ע בדבריו (שנוסף למה שכתבנו לעיל, עוד זאת צ”ב במציאות), שהרי המנהג לטבול בשבת כבר הובא באבן שוהם, כנ״ל, ושם כתב שבכל עיר ועיר אשר אחב״י שמה יש כמה חסידים ואנשי מעשה שטובלים ביום השבת שחרית אפילו אין שום טומאת קרי. והוא קדם לכל האחרונים. ונפטר בשנת תס״ז לערך. ועכ״ז נחית לדון בהמנהג. ולא מצינו למי שיכתוב שמאז נתבטל המנהג. ובשו״ת ר״ט וייל שם שלאנשי מעשה אלו הו״ל כמו שזמנם בשבת].

וכשאין המנהג ידוע – ראה בדרכ״ת קצז, יב בשם מקו״ח שם יג, שיש להחמיר. ושם, שכן המנהג בכל קהלות גדולות באשכנז. וכן מוכח בדברי מסגרת השולחן שם, הועתקו דבריו לעיל. ויש שר”ל להוכיח ממש״כ בחכמ״א שם שכשאין מנהג ידוע יש להקל. אבל נראה פשוט שאין כוונתו למקום ספק, רק כפשוטו כשאין מנהג מפורסם.

אבל ראה בפת״ש קצז, ו, מה שהביא מאבן השוהם שם. אבל שם היו כמה צדדי היתר. ודוק היטב שם, שכתב רק שאין למחות.

ותמיהני היאך אפ”ל שאין המנהג כך, לך נא וצא בעקבי הצאן, כי שאל נא לימים ראשונים, מה נהגו בכאן, והיאך מלמדים המדריכים והמדריכות, ומה מקובל אצל נשים צדקניות ואצל הבלניות, וזה לי שלשים שנה בקהלתנו, ומעודי ועד היום הזה שמעתי שכך הדבר בפשיטות, וכן הוא בחוברות וקונטרסים המיועדים לאברכים נשואים ולנשותיהם, וכן הורו כל המורים דכאן מאז ומקדם, וכהנה רבות. אלא שחדשים מקרוב באו לשנות ההוראה כאן, באמרם שאין כאן מנהג. והא גופא שבאים לשנות, מוכיח שעד היום נהגו בהיפך, וידוע לי שלפחות אחד מהמורים שטוען כך, בעצמו הורה מאז ומקדם בהיפך, ורק אחרי שהסתופף לנטור כרמים אחרים במק”א חזר בו מהוראתו, והיאך החי יוכל להכחיש את החי.

והנה בשו״ת שבה״ל ד, קז, הב״ד מקו״ח הנ״ל. ושוב כתב: אבל בעניותי פה אה״ק ובקהלתינו אין להחמיר בכלל בזה, ופשוט לפסוק כהגאון סד״ט בסק״ד שהיקל בכל אופן כשבעלה בעיר אפילו פשעה ולא טבלה [וצל״ע, שהרי הסד״ט כתב להדיא להחמיר בפשעה], ומכ״ש באונס כל דהו וכו׳ וכן למעשה המנהג פשוט להקל באם לא טבלה קודם מחמת איזה חומרא וכו׳ ולמעשה יראה להקל כמש״כ כי בזה״ז למי שמכיר מצב הדור ותכונותיו אסור לנו לדחות טבילה וכו׳.

והמעיין יראה, שכ״כ רק לקהלתו, ורק מחמת טעם חיצוני, אף שהוא ענין עיקרי שגופי תורה תלויים בו, ובזה גופא – לא כ״כ בפשיטות אלא ״בעניותי״ ״יראה להקל״ (למרות מש״כ אח״כ בלישנא דאיסורא, שאסור לנו לדחות טבילה. ונראה שדיבר כנגד המורים, ואין כוונתו לאיסור ממש). ומש״כ שם, שהמנהג פשוט להקל – הוא רק בדחתה הטבילה מחמת חומרא. ועיקר דבריו שם להקל משמע שהוא באונס כל דהו. ועוד, שמש״כ להקל בפשעה הוא עפ״ד הסד״ט, והרי מפורש שם להדיא שלא להקל בכגון דא.

וכמה רב גוברי׳ לדחות מנהג שהובא אצל גדולי הפוסקים. ולמעשה, שאר האחרונים גם בזמננו לא נקטו כך. ולבי אומר לי, שעיקר כוונתו במש״כ ״אין להחמיר בכלל״, שאין להמורה לגבב כאן חומרות. ולהעיר, שגם הוא כתב בספרו שיעורי שבה״ל להקל רק בדחתה מחמת סיבה, וכדלקמן.

והא לך לשונו בספרו שיעורי שבה”ל קצז, י: וכן המנהג אצלינו דשרי ונחשב מקום שלא נהגו להחמיר, אלא דיש מחמירים כשבעלה בעיר ויכולה לטבול, אך למעשה רוב הטבילות מותרות בליל שבת. ונראה דיש להקל בטבילת ליל שבת שלא לחפש חומרות למנוע טבילה, חוץ מפשיעה, בכל שיש איזה סיבה שרי, וכמשי”ת בדברי הש”ך. וגם נראה דהיום מצוה להתיר לטבול בכל הזמנים שאפשר לטבול ולהטהר, דהדור חלש והמכשולים רבים וביחוד באיסור ליל שבת דמדינא דגמ’ שרי דנראה כמיקר והוא חידוש מהפוסקים אחרונים. עכ”ל. ונראה מבין שיטי דבריו שאין כוונתו להקל לגמרי.

ובכל אופן, פשוט שהכל לפי הענין ולפי מה שהוא אדם. וכבר כ״כ במסגה״ש שם, שאף שנ״ל עיקר כש״ך הכל לפי המקום והזמן והנושא. ועיי״ש שסמך ראשו רובו והתיר פעם ושנים לנשים שבאו בעליהן בע״ש וכו׳ שהשעה צריכה לכך שלא יבואו לידי קלקול במקום תיקון, והמו״צ יראה בעיניו הדרך הישר לפי הענין להקל או להחמיר בדבר, עכ”ל.

ועוד איכא בגווה, שבימינו שנהגו להקל לטבול בחמין, איכא חשש איסור דרבנן, ובשלמא כשחייבת לטבול בשבת, שפיר התירו פרושים את הדבר, ומכמה טעמי, לפי שבלא״ה יטבלו בצונן ויסתכנו ח״ו, והכל חולים אצל צינה, או שלא יטבלו כדבעי מחמת הקרירות, או שהוא בכלל מצטער שהתירו רחיצה בחמין, וה״ט שמחוייבת מחמת מצות עונה לטבול לבעלה, אבל מאיזה טעם נתיר איסור רחיצה (נוסף לחששות מצד סחיטה וכו׳) כשאפשר לטבול ליום אחר בימות החול.

אתה הראת לדעת שאין הדברים ברורים כלל, ועל המורה לשים עין עיונו לידע מתי לרחק ולקרב.